מציאות הישראלית בשבועות האחרונים, הפיגועים בירושלים וההצבעה על חוק הלאום, העלתה שוב על הפרק שאלות בדבר שורשיו של הנרטיב הפלסטיני והיכולת ליישב אותו עם הנרטיב הישראלי, למשל איך נוצר העם הפלסטיני של ימינו? האם היה קיים בעבר עם פלסטיני? מהם טיעוניו על הארץ, והאם הם שוקלים לטיעונים הציוניים? כיצד השפיעו האינטרסים הקולוניאליים של בריטניה על עיצוב הסכסוך לדורי דורות? למי שייכת הארץ לפי הדין הבינלאומי? איך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינית? והאם אפשר לגשר בין שני הנרטיבים המתנגשים? על פי הנרטיבים של שני הצדדים, שורשיו של הסכסוך נטועים הרבה לפני קום המדינה, בסוף המאה ה-19.
הסוגיות העיקריות העומדות כיום במוקד המחלו־ קת בין הצדדים הן גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים, השליטה בירושלים, חלוקת משאבי המים בין הצדדים, ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון והסדרי הביטחון בין הצדדים. אלא שמעבר למחלוקות ההווה, ישנן גם מחלוקות לגבי ההיסטוריה של שני העמים באזור. כך למשל, בעניין הפליטים הפלסטינים, בעוד הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל היא כי במהלך מלחמת העצמאות עודדו הוועד הערבי העליון וארצות ערב את הפלסטינים לברוח, לפי הנרטיב הפלסטיני, הפליטים גורשו ונושלו מרכושם על ידי הצבא הישראלי. זאת ועוד, בעוד מלחמת העצמאות מוצגת בנרטיב הישראלי כאירוע היסטורי מכונן, הנרטיב הפלסטיני תופס את מל־ חמת 48 ' כאסון ("הנכבה").
"בלי רומנטיזציה"
על רקע המחלוקות בין שני הצדדים, יעלה הערב ב-22:00 וביום שלישי הבא, בשני חלקים, הסרט התיעודי "קללת אדריאנוס", במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון. יוצרי הסרט אבני מנס, נועם יבור ורונן צדוק עבדו עליה במשך שלוש שנים בניסיון ליצור סרט שידבר על הנרטיב היהודי והנרטיב הפלסטיני במרחב המשותף. במסגרת הסרט מדברים 25 מרואיינים, פרופסורים או דוקטורים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, מדעי המדינה ועוד, מכל קצוות הקשת הפוליטית, יהודים וערבים, אשר חורכים את המסך במשך שעתיים תמימות, ובמהלכן מפרקים ובונים מחדש את הנרטיבים המוכרים לכולנו של היהודים והפלסטינים על מה התרחש כאן ב-120 השנים האחרונות.
הפרויקט התיעודי בוחן לעומק את שורשי המונח "פלסטין" ואת האירועים המכוננים שיצרו את הזהות הלאומית הפלסטינית מסוף המאה ה-19 ועד הסכמי אוסלו, ובדרך גם מלמד שיעור על איך נבנתה הזהות היהודית הציונית והנרטיב שלה. "בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בירושלים, חברון ויפו, חיו יהודים ומוסלמים יחד, בלי הפרדה, ופיתחו זהות מקומית פלסטינית שאינה מתחשבת במוצא דתי", טוען פרופ' מנחם קליין מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ואחד המרואיינים בסרט.
מחקר שערך פרופ' קליין בנושא יתפרסם בקרוב בספר בעברית, ובו הוא מספר על חיים משותפים ענפים של יהודים, מוסלמים ונוצרים במרחב שהפך לישראל, עשרות של שנים לפני קום המדינה. "נושא הרבעים הנפרדים לבני הדתות השונות בירושלים, למשל, זהו קונספט מוטעה לחלוטין שהבריטים יצרו עם הגיעם לכאן, משהו שלקוח מהתרבות המוכרת להם של קולוניאליזם בהודו ואפריקה, של תיוג והפרדה. מהיומנים שחקרתי עולה כי יהודים, בעיקר יהודים ספרדים אבל גם אשכנזים, חיו יחד עם מוסלמים ונוצרים בתקופה שלפני הכיבוש הבריטי ללא הפרדה".
כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים. צילום: לע"מ
מה עם הפרעות בחברון ויפו במהלך שנות ה-20 וה-30? האם לא מדובר ברומנטיזציה של התקופה?
"זו אינה רומנטיזציה כלל. אין להמעיט בטרגדיה הנוראה של המאורעות בחברון או ביפו, אבל הם היו אירועים כמעט נקודתיים של שחיקה ולא נקודות אל-חזור ביחסים כאן. אומנם היו יריבויות ומתחים, אבל מוסלמים השכירו דירות ליהודים, ילדים יהודים למדו בבתי ספר של המיסיון ובבתי ספר ערביים, וילדים ערבים בירושלים למדו בבתי ספר יהודיים. היו כאן חיים משותפים. העובדות ההיסטוריות שנחשפות בספרי הזיכרון שונות מהנרטיב הקולקטיבי שגדלנו עליו. ידעת שכ-400 מילים בערבית מצאו את דרכן לתוך הניב היידי־ירושלמי? זו דוגמה לכך שאנשים חיו כאן יחד".
איפה חלה נקודת השבר ביחסים?
"1948 היא נקודת השבר שאחריה, בניגוד ל-1929 ו-1936, החיים שוב אינם שבים למסלולם. אחרי פרעות תרפ"ט ב-29', וגם אחרי המרד הערבי ב-36', יהודים וערבים חזרו לחיות אלו לצד אלו, יהודים חזרו ליפו וגם לחברון, אבל ב-48' מתהווה כאן זהות יהודית ציונית, והקרע נקרע".
פוליטיקאים בחוץ
הסרט דחוס ומחייב צפייה קשובה בשעתיים של ראיונות שנעים בין הזיכרון והתיעוד ההיסטורי. לא מדובר בכרוניקה היסטורית, אלא בניסיון אמיתי לספק לצופים כלים לבחינת מהות הסכסוך הישראלי-ערבי. מנס, יבור וצדוק בחרו בחירה לא שגרתית -לא לראיין פוליטיקאים, אנשי צבא או אנשי דת, ולהתמקד אך ורק בהיסטוריונים ובאנשי אקדמיה, ישראלים, אמריקאים, קנדים, בריטים, וגם חוקר פלסטיני אחד. אבני מנס, מפיק הסרט, עבד שלוש שנים "כמעט בהתנדבות" כדי להציע לצופה הישראלי משהו שונה, או לפחות כך הוא מקווה.
"הפרויקט של קללת אדריאנוס התחיל כחלום של צפריר רונן, איש תקשורת, ממייסדי ערוץ ההיסטוריה, ופעיל פוליטי שנפטר ב-2008", אומר מנס, "החלום שלו היה ליצור סדרה בארבעה פרקים על תולדות הסכסוך, בהקשר פוליטי מסוים. הסרט שאנחנו מעלים למסך היום שונה מאוד מהחלום שהיה לצפריר, אבל הוא מציג בנאמנות את ההיסטוריה של המקום הזה, המקום שלנו.
"זה פרויקט המצריך המון עבודה, חובק יבשות. מעבר ל-25 המרואיינים ראיינו עוד כ-15 איש שלא מצאנו להם מקום בסרט בסדר הגודל הנוכחי. החלפנו במהלך השנים שלושה במאים, והצלחנו בסוף לייצר סרט שאין לו גישה פוליטית מסוימת. אומנם רוב האקדמאים הפלסטינים נמנעו מלהתראיין אצלנו, אבל לבסוף הצלחנו לראיין את פרופ' חליל שקאקי, פרופסור למדעי המדינה, שאחיו פתחי שקאקי חוסל במלטה ב-1995 כשעמד בראש ארגון הג'יהאד האסלאמי".
אחרי שלוש שנים של התעסקות בנרטיב של הארץ הזו, יש לך מסקנות?
"אין לי מסקנות. אנחנו מראים את התנגשות הנרטיבים, את סיפור התקופה. המרואיינים דנים בכל הנושאים הנפיצים: פליטים, שנאה, מלחמות. מרתק היה לשמוע את הצדדים של כולם".
למה בחרתם דווקא בשם "קללת אדריאנוס"?
"הקיסר הרומי אדריאנוס, אשר דיכא באכזריות את מרד בר כוכבא במאה השנייה לספירה, ביקש להעניש את התושבים המורדים באמצעות מחיקת שמה של הפרובינציה המורדת - ובכך גם למחוק את הזהות היהודית של אזור יודיאה, ארץ ישראל דהיום, ולכן שינה את שמה ל"סיריה פלשתינה' (Syria Palestina). מכאן התגלגל המונח לשם המוכר בימינו: פלסטין".
"פסיפס מרתק"
גם פרופ' מוטי גולני, היסטוריון של תקופת המנדט ומדינת ישראל החוקר כיום באוניברסיטת תל אביב ומשתתף בסרט, בטוח ששיעורי ההיסטוריה שעליהם גדלנו כולנו לוקים בחסר. "אפשר ללמוד מההיסטוריה את ההווה, אבל לא ניתן להשליך על העתיד", אומר פרופ' גולני, "זיכרון הוא לרוב פוליטי ולא היסטורי. לרוב מה שמדברים עליו הוא הנרטיב של הזיכרון, כזה שדולה מההיסטוריה את מה שנוח לו. בתיעוד ההיסטורי ישנם הרבה סיפורים על חיים משותפים כאן, אבל הזיכרון הוא תמיד הרמוני, תמיד יש שחור ולבן, רע וטוב. בפועל בהיסטוריה יש הרבה סתירות. למשל מה שאירע בשנת 1948, חשוב שנדע לשפוט את מה שקרה גם לפי האינטרסים הפלסטיניים דאז, והפוך, שהפלסטינים יוכלו לשפוט את העבר לפי האינטרסים של הציונות".
השוני בין הנרטיבים המוכרים לנו ובין מה שעולה מהסרט הוא עצום. לאילו תגובות אתה צופה?
"אני מקווה שלמרות התזמון הנפיץ, התגובות לסרט יהיו מעבר לתגובות מיידיות של טוקבקיסטים שיתייגו את הסרט בשמאל של המפה. שהצופים אכן ירצו ללמוד יותר, לדעת יותר, להבין יותר. אני אומר תמיד שהבעיה היא לא מה שאנחנו יודעים, אלא מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אבל אני בהחלט מקווה שהצופים יהיו פתוחים לפסיפס מרתק ללא תקדים".
ליוצרי הסרט תקוות גדולות. מנס מקווה לגייס תקציב כדי לתרגם את הסרט לאנגלית ולאפשר הפצה שלו ברחבי העולם, ופרופ' גולני מקווה שהסרט יצא להקרנות בתחומי האקדמיה. "צפייה מודרכת עם סטודנטים או עם תלמידי תיכון עשויה לסייע בהבנה שאין כאן סיפור אחד", הוא אומר. "בסופו של דבר כולנו בני המקום", מסכם פרופ’ קליין, “כל הוויכוחים שלנו, אלו שבתוך הציבור היהודי וגם אלו שבינינו ובין הפלסטינים, יותר מדי דוגמטיים. אנחנו לא בודקים את העבר ההיסטורי, אלא לוקחים ומתאימים חלקים ממנו לאג’נדה שלנו. הסרט הזה עשוי לפתוח פתח לדיון, להעשיר את השיח הציבורי הדל. טוב שנראה נכוחה מה עבר על הארץ הזו. אומנם לא ניתן לעולם לחזור אחורה, אבל אולי אפשר יהיה להגיע לתודעה שכולנו, פלסטינים ויהודים, כולנו בני המקום הזה. אולי זה יוביל אותנו לדפוס אחר של יחסים”.