לא רק בישראל: גם ארצות הברית מתכוננת לבחירות

בכל פעם שנדמה שמערכת הבחירות בישראל רק הולכת ומתקצרת, חודשיים-שלושה ומצביעים, כך נדמה שבאמריקה היא הולכת ונעשית ארוכה. זה נובע מהעובדה שבישראל אין מועד קבוע ומחייב לבחירות - ברגע שמודיעים עליהן, אין סיבה לחכות - ובאמריקה יש מועד קשיח - ברגע שנגמרות הבחירות הקודמות כבר אפשר להתכונן לבאות. כלומר, כל מערכת בחירות אורכת שנתיים.


והספירה לאחור החלה. וושינגטון הפוליטית כבר עסוקה בה מאוד. ותכף נשאל מחדש האם קלינטון אכן מתמודדת, ואם כן, האם היא מנצחת. תכף נברר מה משמעותה של הדילמה שאיתה יתמודדו בוחרי המפלגה הרפובליקנית בעוד שנה וחודש, בינואר המושלג של מדינת איווה. אבל לפני כן, בכל זאת,  שווה להתעכב על תוצאות הבחירות של 2014 - הבחירות של אמצע הקדנציה, שבהן הוכו הדמוקרטים מכה קשה.

קלינטון. צילום: רויטרס


הרבה כבר נאמר על הבחירות האלה. זו הייתה הצבעת אי אמון בברק אובמה. זו הייתה הצבעה של אדישות גדולה, עם אחוז בחירה הנמוך מזה 70 שנה. זו הייתה הצבעה שאינה מבשרת את מה שיקרה ב-2016 , שבה תהיה מפת בחירה נוחה יותר לדמוקרטים, ושבה יבואו יותר בוחרים לקלפי גם מקרב המיעוטים - שחורים, היספאנים - הנוטים למפלגה הדמוקרטית. אבל הנה נתון שדיברו עליו קצת פחות בתחילה, ומדברים עליו היום קצת יותר: הדמוקרטים ספגו בבחירות האלה מכה קשה, כואבת, בקרב קהל בוחרים חשוב - לבנים שאינם בוגרי אוניברסיטה. או במילים אחרות: לבנים ממעמד הפועלים.


כבר לא מעט שנים שהקבוצה הזאת, שפעם הצביעה בעיקר לדמוקרטים, שהיו המפלגה של הפועלים ושל הוועדים הגדולים - נוטים להצביע לרפובליקנים במספרים גדלים. אבל בשנות נשיאותו של הנשיא אובמה הבעיה החריפה: מכון הסקרים גאלו גילה לפני שבוע כי הפער בתמיכה באובמה בין לבנים משכילים לבין לבנים ממעמד הפועלים גדול השנה יותר מאשר בכל שש השנים הקוו דמות של אובמה. כשאובמה נבחר, תמכו בו 54% מהלבנים המשכילים ו-48% מהלבנים הלא משכילים.


כיום תומכים בו 41%% מהמשכילים ורק 27% מהלא משכילים. המועמדים הדמוקרטים לקונגרס הפסידו לפני חודש בקרב חברי הקבוצה הזאת בפער של 30%. זה לא דבר של מה בכך: כשליש מהבוחרים באמריקה הם לבנים לא משכילים. המפלגה הדמוקרטית אומנם יכולה להתהדר בתמיכה גוברת בקרב המיעוטים הגדלים - בעיקר היספאנים. ויכולה לשמוח בכך שבוחרים צעירים נוטים להעדיף אותה. אבל בלי לבנים לא משכילים, בלי מעמד הפועלים הלבן, יהיה למפלגה קשה לכבוש את הבית הלבן.


מדוע נטשו הבוחרים הללו את המפלגה? בעיקר משום שהמפלגה נטשה אותם, ועברה לעסוק בסדר יום אחר. זכויות מיעוטים, איכות הסביבה, אלה הדגלים שהניפה. ולאחר שאובמה עלה לשלטון, הוא העדיף את קידום חוק הבריאות על פני התמקדות בשיפור מצבו הכלכלי של מעמד הפועלים. סגנו של אובמה, ג׳ו ביידן, בנה קריירה פוליטית יפה על תמיכה של לבנים ממעמד הפועלים.


אבל אובמה עצמו קצת מנותק מהם, לא מדבר את שפתם, לא מתמקד במה שמעניין אותם. לפני כמה שבועות, בהתבטאות שעוררה סערה במפלגה, אמר הסנאטור מניו יורק צ׳אק שומר שאובמה טעה כאשר בחר בחוק הבריאות ולא בצמיחה כלכלית כמטרתו העיקרית. שלטון - הזכיר הפרשן הפוליטי המוביל צ׳רלי קוק - מצריך בחירה מתמדת בסדר עדיפויות ותשלום מחיר על הבחירה הזאת. אובמה בחר בסדר היום שמדבר לבוגרי קולג׳ לבנים, ומדבר פחות לפועלים לבנים.

אלה נתוני הפתיחה שאיתם יצטרך המועמד הדמוקרטי לבחירות 2016 להתמודד. או המועמדת. כרגע יש בעיקר מועמדת, הילרי קלינטון, והרבה פרשנים שמחכים לראות שאכן תרוץ. אם הבריאות תהיה בסדר, אם לא תצוץ תקלה שתעיב על סיכוייה, או מועמד שיתחיל לסחוב ממנה קולות, היא נראית כמו מועמדת  שאין דרך לנצח. יהיו כמה שירוצו פשוט כדי שיהיה ברור שהיא לא לבד. הסנאטור לשעבר ג׳ים ווב, שהוא איש מעניין ופוליטיקאי קצת מוזר ולא לגמרי צפוי, עשוי בהחלט לרוץ. לנצח אין לו סיכוי.


ומושל מרילנד לשעבר רוצה לרוץ. הוא יכול היה להיות מועמד מצוין אלמלא יורשו הפסיד את המרוץ למושלות למתחרה הרפובליקני - ובכך גרם מבוכה מסוימת למושל היוצא. וישנה אליזבת וורן, הסנאטורית אבירת השמאל. כרגע היא אומרת לא, אבל ברור שהיא על הקווים. אם יתברר שקלינטון סוטה מדי לימין, מישהו יצטרך לאפס אותה, ומועמדות של וורן היא בהחלט אפשרות כזאת. מול קלינטון יתייצב מועמד רפובליקני שאת זהותו אין לשער. מושל פלורידה לשעבר, בנו של נשיא ואחיו של נשיא - ג׳ב בוש - עוד לא החליט אם יתמודד.


הוא יחליט בקרוב, ולא ברור מה זה ״קרוב״. מושל ניו ג׳רזי כריס כריסטי יתמודד. הוא מועמד כריזמטי, אבל לא בטוח שיש לו המשמעת העצמית הדרושה כדי לעמוד בקמפיין ארצי ארוך, וגם לא ברור שארון הסקנדלים שלו ריק. לפני כמה חודשים הסתבך כהוגן בפרשה אחת, כאשר התברר שיועציו יצרו פקק תנועה מכוון על גשר ג׳ורג׳ וושינגטון. גם הסנאטור ראנד פול יתמודד. הוא בנו של מועמד לשעבר, רון פול, ומי שעמדותיו נמצאות בקצה הבדלני של המפלגה, אם כי בחודשים האחרונים הקפיד לזוז לכיוון המרכז - כולל, באורח בולט, בשאלת היחסים עם ישראל.


פעם פול חשב שצריך להפסיק לתמוך בישראל- הוא נגד תמיכה אמריקאית במדינה כלשהי - אך העמדה המעודכנת קובעת שצריך להפסיק לתמוך בישראל רק אחרי שמפסיקים לתמוך בכל המדינות האחרות. כלומר, אנחנו אחרונים בתור לאבד את אמריקה. וכאמור, אפשר למנות עוד מועמדים רבים, יש כאלה שספרו 13, יש כאלה שהגיעו עד קרוב ל-20. תלוי ביום, תלוי ברמת הספקולציה.


מושל אינדיאנה, מייק פנס, יכול להחליט לרוץ. יש מוע־ מדי ימין מובהקים - טד קרוז של מסיבת התה בולט ביניהם. יש מועמדים אוונגליסטים מוכרים - מייק האקבי. יש מושלים – בובי ג׳ינדל מלואיזיאנה וריק פרי מטקסס, שבפעם האחרונה שניסה לרוץ לנשיאות השפיל את עצמו בקמפיין מביך. יש מועמד מעניין בעיקר משום שהוא שחור - בן קרסון.


כבר היה מי שחזה שהנשיא השחור הבא של אמריקה, אחרי ההצלחה המפוקפקת עם אובמה, יוכל להיות רק מועמד רפובליקני. הרשימה תתקצר עד לתחילת השנה הבאה, ועד שהבוחרים של המדינות הראשונות להצביע, איווה וניו המפשייר, ייקראו לקלפיות. אבל בינתיים, רכבת המועמדים כבר דוהרת למדינות הללו.