ליאון מוציא מהכיס ארבעה מטבעות כסופים של חמישה שקלים. "זה הסכום שאני מקבל כל שבוע", הוא אומר בעצב, "מצפים שמזה אני אחיה". מאז שאמו נפטרה, לפני תשע שנים, הוא מאושפז במוסד "נאות הדסה", מכון שיקומי לבעלי מוגבלויות פיזיות ונכויות קשות. חלק מהחוסים אף סובלים מבעיות נפשיות. מהמוסד הוא מקבל את הדברים הבסיסיים, אבל יש שורה ארוכה של דברים נוספים שלהם הוא זקוק, הרבה מעבר למה שאפשר לרכוש בתקציבו הדל. "האוכל שמוגש פה נורא ולפעמים אני רוצה לקנות לי איזה משהו טעים בקיוסק. אני מקבל קופסת סיגריות בכל יום, אבל רגיל לעשן יותר וקשה לי מאוד להפחית. מדי פעם אני רוצה לקנות איזה בגד במקום הדברים המשומשים שמביאים לנו כאן, שלא תמיד יש בהם את המידות המתאימות. עד לפני חצי שנה הייתי מקבל מאה שקלים לשבוע, גם זה היה מעט אבל הצלחתי להתקיים. עכשיו אני לא יכול לקנות כמעט כלום".




אנחנו עושים את הדרך הארוכה למוסד, הנמצא בקיבוץ גשר הזיו בקצה הצפוני של הארץ, בעקבות תלונות ממספר דיירים שם על חובות של אלפי שקלים שצברו לביטוח לאומי ללא ידיעתם. איך זה קרה? מדי חודש מקבלים החוסים, שאינם יכולים לנוע באופן עצמאי, "קצבת ניידות" על סך 2,400 שקל. הסכום הזה אמור לשמש אותם לתשלום על יציאות מהמוסד, והתנאי לקבלתו הוא שיעשו זאת לפחות שש פעמים בכל חודש. אבל אותם חוסים לא תמיד יצאו מספיק, הביטוח הלאומי לא פיקח כראוי והמשיך להעביר כספים מדי חודש.




כמעט שנה אחרי כשהבין את הטעות, החליט לדרוש את הסכומים בחזרה, רטרואקטיבית. כך נקלע ליאון לחוב של 9,000 שקל. "בדרך כלל אני יוצא מהמוסד באופן קבוע, הייתה תקופה שהיו תורים להסעה ולא היה אפשר להירשם אליה. כמה פעמים לא היה לי מצב רוח לצאת אז סירבתי. אף אחד לא הסביר לי שייקחו ממני את התקציב בגלל זה, ואף אחד פה לא בדק אם אני יוצא או לא. עכשיו אני צריך להחזיר את מה שקיבלתי, אבל כבר השתמשתי בכסף כדי לקנות כיסא גלגלים חשמלי חדש אחרי ששלי התקלקל. לכן קיצצו לי כמעט את כל הקצבה השבועית, אבל גם ככה מדובר בסכומים קטנים שייקח שנים עד שיכסו את החוב".




"אני כלוא פה"




איליה הסובל משיתוק מוחין, חייב לביטוח לאומי מאותן הסיבות סכום כמעט כפול, 16 אלף שקל. בעקבות כך בחודש ינואר האחרון נשללה ממנו קצבת הניידות, וכעת אין לו אפשרות לצאת מהמוסד כלל. "עכשיו אני כלוא פה ולא יכול לצאת לשום מקום כי אין לי איך לשלם". הוא מתקשה לדבר במסגרת הלקות שלו. רוברט, חברו השוהה גם הוא במוסד, מסביר במקומו. "יש רכב של המוסד שמסיע את החוסים, אבל הוא אחד ויש בו חמישה מקומות בלבד ועשרות שצריכים לצאת, אז לפעמים יש תור. החלופה, מונית הלוך-חזור לנהריה, העיר הסמוכה, עולה לפחות 300 שקל. פעם היה אפשר להזמין רכבים מ'יד שרה', אבל גם שם צמצמו את השירותים. כך יוצא שלא תמיד אפשר לצאת כשרוצים. יש דברים בחוץ שהוא צריך, למשל ללכת לבנק או לקנות סיגריות שבנהריה יותר זולות מהמכונה שכאן או מהקיוסק של הקיבוץ".




א', אחד העובדים במוסד, שומע את השיחה ומתערב. "הביטוח הלאומי פישלו פה. הם אמורים להגיע מדי חודש פיזית למוסד ולבדוק את החתימות של העובדת הסוציאלית לגבי היציאות שלהם, ואז להעביר את הכסף למי שעמד בתנאים. אבל במשך שמונה חודשים הם לא דרכו פה ושילמו הכל". אבל מגרסת הביטוח הלאומי עולה תמונה אחרת. "גילינו שהרכב שהפעיל המוסד לשימוש יציאת הנכים לא עמד לרשותם עוד. למרות ש'נאות הדסה' הודיעו על כך לביטוח הלאומי באיחור ניכר ורק לאחר שפנינו אליהם, הודענו לעובדת הסוציאלית במעון שהביטוח הלאומי הקפיא את כל החובות שנוצרו עקב גמלאות ששולמו לחוסים ב'נאות הדסה' ופועל לביטולם המלא".




מנהל "נאות הדסה", גדי בן עזרא, מסר בתגובה: "למוסד אין אחריות לספק רכב שיוציא את החוסים. תפקיד החוסים ובני משפחותיהם לדאוג לכך בעזרת הקצבאות שמעביר ביטוח לאומי. בכל זאת, כדי לסייע למשפחות כמחווה, אנחנו מפעילים שירותי הסעות כאשר זה מתאפשר.




"ברגע שמכריחים את החוסים לצאת החוצה כדי לקבל את הכסף, מפספסים את המטרה", מוסיף א'. "הם לא תמיד רוצים בכך ולפעמים אנחנו משדלים אותם לצאת, אפילו לסיבוב קצר בן עשר דקות עד הים וחזרה, רק כדי שנוכל לרשום שיצאו. זה מיותר. במקרה של איליה, למשל, מדובר במטרד. כשיש לו מטרה לצאת בשבילה החוצה, היא מספקת לו את האמביציה והוא עושה זאת. אבל כשהוא צריך לצאת רק לשם הנסיעה, התנודות באוטו עושות לו רע וזה מזיק לו".




אבל לאיליה דווקא יש מטרה. הוא מאושפז במוסד כבר 15 שנה ומשתוקק לעבור למסגרת בקהילה ולהשתלב בחיים רגילים. "יש לי חלום לצאת מפה, לקנות או לשכור דירה. בעבר אמרו לי שבמסגרת מתאימה יש לי אפשרות לעשות את זה. קיבלתי תעודת זכאות, אבל התוקף שלה היה רק לחמש שנים, והוא פג לפני שהצלחתי לעבור. עכשיו אני לא יכול להוציא תעודה נוספת כי רופא המעון מסרב להוציא לי טופס חדש, של מצבי הרפואי שהוא תנאי בסיסי להגשת מועמדות לקבלת הזכאות". בן עזרא טוען כי אין בעיה להוציא את הטופס ושישנן סיבות אחרות לכך שאיליה לא מקבל את תעודת הזכאות ממשרד השיכון. בארגון "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", המלווה את המאבק של איליה כבר חודשים, מספרים כי למרות פניות חוזרות ונשנות אל המוסד טופס הערכת המצב הבריאותי עדיין לא הועבר, וזו הסיבה לכך שההליך תקוע.




המגירה בחדרו של אלן שוורץ מלאה בעשרות דפי דפדפת לבנים שמלאים בכתב צפוף בדיו שחור, מכתבים שכתב בחודשים האחרונים. הוא שלח את כולם לשורה של נמענים, אבל לא קיבל אפילו מענה אחד. "צר לי להטריד אותך ולספר לך על הסבל שאני עובר, אבל ניתקתם אותי ממשפחתי, מילדי הקטנים, ממכרי הוותיקים, מהסביבה המוכרת ומירושלים, ושלחתם אותי לגלות אל 'נאות הדסה'. אין פה תעסוקה, יש חוסר מעש, ניוון, שעמום ועצבות וגעגועים נכספים לראות את ילדי הזקוקים לדמות אב", כתב במכתב שנשלח למפקחת של משרד הרווחה. שלושה חודשים עברו מאז שאושפז במוסד המרוחק. הוא עבד כמאבטח במעלה אדומים, עד שלפני כשלוש שנים נפצע ואיבד את כושר עבודתו. "הכל התחיל מזה שדרכתי על חלוק נחל ועיקמתי את העצמות ברגל. פציעה שאמורה להיות פשוטה", הוא מספר.




"שמו לי גבס ולאחר זמן מה הבנתי שאני לא מרגיש את הרגל. מתברר שמשהו עשה חור בתוך הגבס. הרופאים לא זיהו את זה בזמן, המקום הזדהם ונגרמה לי נכות. נאלצתי לעבור לבית אבות בירושלים ושם שהיתי במשך שנה וחצי. השינוי היה קשה, אבל התמיכה מילדי ומחברי שהיו באים לבקר כל שבוע עזרה לי להתרגל למציאות החדשה". אבל כששוורץ חלה ונזקק לטיפולי דיאליזה באופן קבוע, הוא נאלץ להחליף מסגרת. "הגדירו אותי כחולה סיעודי מורכב, והייתי צריך להתאשפז במוסד מיוחד. לא היה מקום במוסד המתאים בירושלים ולכן שלחו אותי לכאן, חור בצפון. אני מבודד פה מהכל". הוא מדבר עם הילדים בטלפון בכל יום, אבל מאז חודש אוגוסט לא פגש אותם. "כדי להגיע לבקר אותי, הם צריכים לנסוע ברכבת מירושלים לנהריה ואז לקחת מונית עד לכאן, מרחק של שמונה קילומטרים מהעיר, זה ייקח להם קרוב לארבע שעות ויעלה מאות שקלים. הם מבקשים לבוא, אבל אני אומר להם שזה בזבוז, שיש להם מה לעשות בכסף הזה. ככה יוצא שאני פה לבד לגמרי כבר חודשים. גם החברים שלי מאזור ירושלים היו באים לבקר אותי כל הזמן, אבל עכשיו הם אומרים שזה קשה להם ואני לא לוחץ, לא נעים לדרוש כזה דבר.




"כשמוציאים אותי לדיאליזה, מובילים אותי לבית החולים בנהריה ומשם ישירות למוסד. לא נותנים לי להסתובב בעיר ולפגוש אנשים חדשים. נסיעה במונית מיוחדת מהמוסד לעיר עולה לפחות 70 שקל. החבר'ה שנמצאים כאן במוסד סובלים ברובם מבעיות נפשיות ולקויות שונות. לי יש רק את הקושי הפיזי, וכך יוצא שאין לי עם מי לדבר". בתגובה לפניית "מעריב־סופהשבוע" למשרד הרווחה נמסר: "בעקבות פנייתו של שוורץ לשר הרווחה הנחה השר את הגורמים במשרד לבדוק אלטרנטיבות מתאימות עבורו. בימים אלה נבדקת אפשרות השמתו ב'בית האלה' שבעמק האלה והסדרת טיפול הדיאליזה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים". למרות זאת, כשאנחנו מתקשרים לשוורץ לבשר לו על ההתפתחות, הוא שומע על כך לראשונה מאיתנו. המכתב שלו עדיין לא זכה להתייחסות.




טובעים בים בירוקרטיה


 נראה שהמקרים האלו הם רק טיפה בים הבירוקרטיה שאופף את המוסד. בארגון "בזכות" מספרים כי קיבלו בשנים האחרונות פניות רבות על התנהלות לא תקינה במוסד ממטופלים ומעובדים לשעבר. "מדובר במוסד סגור שפועל ללא כל קשר עם הקהילה, אפילו לא מתנהלים שיתופי פעולה עם הקיבוץ הסמוך", מסבירה נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית של הארגון. "כל השירותים ניתנים בתוך המסגרת וככה יוצר שלשוהים במוסד אין מה לחפש בחוץ והם מנותקים לגמרי. זה שהמקום נמצא בקצה הארץ רק מחריף את הבעיה.




קשה להגיע לשם ולכן נראה שהפיקוח לקוי. זה מוביל למצבים רבים שבהם אנשים נופלים בין הכיסאות, ובעבר כבר טופלו גם תלונות נקודתיות על הזנחה מכוונת במקום". "אם תנסו לחפש כשלים במקום מבחינת החוק לא תמצאו. השוהים פה מקבלים את הזכויות שהמדינה מחייבת לתת להם", טוען א' ומוסיף, "אבל לא פסיק מעבר לכך. נותנים את המינימום גם למטופלים וגם לעובדים. משרד הרווחה חייב להתערב ולדאוג קצת יותר, אפילו לדברים בסיסיים כמו להחליף כיסא גלגלים או לתת נעליים אורתופדיות, כי כרגע לפעמים פשוט כואב לראות את המטופלים פה ככה".