איבדה את בתה ובעלה בתאונה: "איך אפרנס שני ילדים במצבי?"

יד נעלמה מחקה ממוחה את רגעי התאונה המחרידה, שריסקה בשנייה אחת את המשפחה המאושרת. היא זוכרת את שתי שיחות הטלפון האחרונות, המבט האחרון שנעצה בנוף המדברי ואז הכל התערבל. “כמו מתוך חלום נפתחה דלת וראיתי צללית של אדם גבוה", דולה ריוה פתיתי זיכרון מראשה. “הייתי בטוחה שהגעתי לשמיים".

"שמעתי קול ששואל אם אני יודעת מה קרה, ועניתי בשלילה. שמעתי את המילה ‘תאונה' ולא הבנתי על מה הצללית מדברת איתי. הרי ראיתי דלת נפתחת, וזה אומר שהגעתי הביתה. ניסיתי לזוז ולא הצלחתי. כל הגוף כאב. לרגע חזרה אלי הראייה והבחנתי שהיד של בעלי מונחת על ההגה ללא תזוזה. שמעתי ברקע מישהו מבקש שיביאו שק מתים. שאלתי - למה, ונאמר לי לא לדאוג כי מסוקי החילוץ בדרך". 

"אבל בראש שלי רצו רק שתי מילים. שק מתים, שק מתים. לרגע לא עלה בדעתי שאיגנט איננו. חשבתי שהוא פצוע ואולי הנהג השני נהרג. שאלתי מה עם

שתי הבנות ואמרו שמטפלים בהן. ואז שמעתי רעש חזק. מישהו הביא מסור ותלש את הדלת. אחר כך רק דממה. כנראה שנתנו לי חומר הרדמה, כי הזיכרון הבא שלי הוא מבית החולים".

מאיה (מימין) וליאל. צילום: ags photographers

 

 

משפחת אילצ'נקו הגיעה ליום כיף בים המלח ביחד עם אחיה של ריוה ובני משפחה שהגיעו מחו"ל. בעוד הנשים ביקשו לקנות מוצרי קוסמטיקה, רצה איגנט לחזור לדירה בתל אביב, שם חיכה להם דניס, בנו הבכור מנישואים קודמים. כשהתקרבו לצומת חתרורים שבנגב, הגיח מולם יבגני פוקסמן, שנהג, על פי החשד, תחת השפעת אלכוהול ויצא לעקיפה מסוכנת של ניידת ואוטובוס, אף על פי ששדה הראייה שלו היה חסום. 

רעש ההתנגשות החריד את האזור. המכוניות נמעכו כמו פיסות נייר, לוכדות בקרבן זוג הורים ושתי ילדות קטנות. ריוה ובתה, ליאל, נפצעו באורח קשה. רגלה וידה של ריוה רוסקו, ונשברו מספר צלעות. רגליה של ליאל רוסקו שתיהן. כמו בתעתוע גורל מסתורי, קיבלה הילדה טיפול חירום ראשוני מרופאה בבית

החולים סורוקה, שרק מאוחר יותר התברר כי הינה אשתו של הנהג הפוגע.

כיום, באופן חריג, מאושפזות השתיים באותו חדר במחלקה האורתופדית של בית החולים הרפואי "רעות" בתל אביב, ומדחיקות את הרגע שבו ישתחררו לדירתן ויתמודדו עם הריק. בשיקום הן מתרכזות כעת באפשרות להסיר את הגבס של ליאל ובניתוח שתעבור ריוה בכף ידה. בבית תמתין ההתמודדות

האמיתית. 

לצד המהמורות הנפשיות והגופניות, שרויה המשפחה כעת גם בקשיים כלכליים. “אין לי מושג איך במצבי אצליח לפרנס לבדי שני ילדים", אומרת ריוה בקול רועד. “ליאל חוגגת היום את יום הולדתה השישי ואין לי כסף כדי לערוך לה מסיבה כמו שהיא הייתה רוצה. חברים ידאגו לעוגה וכיבוד, ואנסה להשיג גם את הליצנים הרפואיים כדי שישעשעו את הילדים. איך שלא אסתכל על מצבי, העתיד נראה מאיים. הורי חינכו אותי לא להראות את הכאב ולפתור כל קושי, אבל אין לי מושג איך עושים את זה כשהלב שבור לרסיסים".

איגנט (40), שעלה לארץ מאוקראינה, וריוה (39), שהגיעה מאוזבקיסטן, הכירו בארץ לפני כשמונה שנים כשגלשו באתר היכרויות. הוא מהנדס מחשבים שעבד בהייטק, היא הנדסאית תעשייה וניהול, שעסקה בהטמעה ותפעול של מערכות SAP . “זו הייתה אהבה ממבט ראשון", מחייכת ריוה לרגע. “הבנו אחד את השני בלי לדבר, ותוך שנה התחתנו ועברנו לגור בשכונת נווה שרת בתל אביב, ליד העבודה של איגנט. כבר בהתחלה מנתה המשפחה שלנו שלוש נפשות". 

"גידלתי את דניס כאמו לכל דברמאז שהיה בן 6. אחר כך הצטרפה גם ליאל, וכשמאיה נולדה עזבתי את העבודה והפכתי לעצמאית כדי להתמסר לגידול הילדים. מדי פעם עבדתי על פרויקטים זמניים עבור חברות פרטיות, רק כדי לשמור על המקצוע, כי המשכורת של איגנט הספיקה לנו. נסענו לחו"ל כל שנה, טיילנו המון, ותכננו אפילו לקנות יאכטה קטנה".

לאחר שסיים קורס סקיפרים, חגגה ריוה לאיגנט את יום הולדתו ה־ת 39 בהפלגת הפתעה, עם חברים ובני משפחה. “אבא שלו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 46 , ומאז איגנט פחד להגיע לגיל 40 ", היא מספרת. “הבטחתי לו שלא נחגוג לו יום הולדת, ולכן השקעתי במסיבה של השנה הקודמת. כבר הייתי בטוחה שאנחנו עוברים את השנה הנוכחית בשקט ובלי דרמות או אמונות טפלות, אבל ההיסטוריה המשפחתית של איגנט חזרה על עצמה".

ההחלטה לנסוע דרומה היוותה חלק מהמסורת של משפחת אילצ'נקו. בכל פעם שבן משפחה הגיע מחו"ל, לקחו אותו איגנט וריוה לביקור במקום הנמוך בעולם. כך היה כאשר בחג הסוכות האחרון, כאשר אחות גיסתה הגיעה מאוזבקיסטן, לאחר שלא התראו 20 שנה. “תכננו לנסוע עם המשפחה של אחי למספר שעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהילדים סירבו להצטרף", מספרת ריוה. 

“בהתחלה רציתי להישאר איתם בבית, אבל הרגשתי שזה לא מנומס. בחוסר ברירה לקחתי את הבנותו הצטרפנו לאיגנט. באמצע הדרך עצרנו בתחנת דלק, וכשחזרנו לאוטו הבנות התווכחו.התיישבתי ביניהן מאחור וליאל הסתכלה מהחלון. פתאום היא הביטה עלי ושאלה אם מי שמת חוזר והאם זה כואב למות".

“דווקא לא הופתעתי, כי ליאל בוגרת, חכמה ומאוד רגישה. לא חשבתי מדוע היא שואלת אותי על המוות, ועניתי שלמות זה לא כואב, ומי שסובל הם האנשים שנשארים מאחור ונאלצים להתחיל בחיים חדשים. יותר לא חשבתי על זה". לקראת השעה 17:00 , לאחר שרחצו בים, ביקש איגנט לחזור למרכז. הוא רצה לצאת מוקדם כדי להספיק לראות את הבן לפני שילך לישון. איגנט לחץ על ריוה לוותר על השופינג, והם עשו את דרכם מים המלח כעשר דקות לפני שאר בני המשפחה. “

הפעם לא רציתי לשבת מאחור", אומרת ריוה בשקט. “היה לי חשק להיות קרובה לבעלי. תמיד היה בינינו קשר טוב, אבל בחודש האחרון הרגשתי שאנחנו קשורים אחד לשני יותר מתמיד. אני טיפוס מאוד אימפולסיבי ועבדתי על עצמי בתקופה האחרונה כדי שאהיה רגועה יותר, וזה קירב ביני לבין איגנט. כל היום הסתובבנו מחובקים והתנשקנו, כמו זוג שרק הכיר. כנראה שלדברים האלה יש סיבה, למרות שאני משתדלת שלא לחפור בשאלות כמו ‘למה?', ‘האם היו רמזים מקדימים?' או ‘האם אפשר היה למנוע? אדם דתי אמר לי לאחרונה שאם איבדתי ילדה טהורה בת  4, כנראה שהיא הגיעה לכאן רק כדי לעשות תיקון לגלגול קודם".

ריוה זוכרת במעורפל את הודעת הרופא מסורוקה כי בעלה ובתה לא שרדו את הפגיעות הקשות. במשך שעות ארוכות לאחר התאונה היא שכבה במיטתה מחוסרת הכרה, ורק למחרת פקחה מעט את עיניה ונעה לחלופין בין ערנות חלקית וצלילה לתהומות השכחה. ברקע שמעה גם את קולותיהם של בני משפחתה משוחחים על סידורי הלוויות. 

“אני חושבת שנתנו לי חומרי הרגעה, כי לא הגבתי ולא בכיתי", דומעות עיניה של ריוה ללא שליטה. “שמעתי את אחי אומר שעל פי היהדות צריך לקבור את מאיה מהר, כי עבר כבר יום, אבל את הקבורה של איגנט הוא תכנן לדחות, כדי לחכות לאמא שלו שהייתה בדרכה מאוקראינה. המילים האלו העירו

אותי לגמרי. שאלתי למה לא מתייעצים איתי ושמעתי קריאות תדהמה והתרגשות בסגנון ‘היא התעוררה, היא התעוררה'.  לא בכיתי גם אז, פעלתי כמו אוטומט והתעקשתי שיקיימו את שתי הלוויות יחד".

“היא הייתה מאושפזת במחלקת ילדים ובמשך כמה ימים ישבו לידה בני משפחה, כי אני לא יכולתי. ליאל שאלה את כולם על איגנט ומאיה, וכשהתחמקו ממנה, היא כנראה הבינה. כשיכולתי, התייעצתי עם אנשי מקצוע כי רציתי לבשר לה בעצמי, וחיכיתי לרגע המתאים. רק אחרי שבוע ליאל אמרה שהיא מתגעגעת לאבא שלה ולאחותה. הזכרתי לליאל את השאלות ששאלה במהלך הנסיעה. אמרתי לה שהייתה לנו תאונה שנגמרה באסון, וחצי מהמשפחה לא נמצא איתנו יותר". 

"לצערי, מאיה ואיגנט לא קבורים בסמוך אחד לשני, אז ביקשתי של־ פחות יחרטו על הקברים שלהם את אותה תמונה, בה הוא מחזיק אותה על הידיים". לאחר הלוויות, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים ומדברת בקושי, ביקשה ריוה לעבור לבית החולים שיבא בתל השומר כדי להיות קרובה לאזור מגוריה. השתיים אושפזו לשלושה שבועות נוספים ומתישים, שבהם נעו בין טיפולים כואבים לבין הניסיונות לעבד את הטרגדיה. 

“למזלי, השכנים בנווה שרת התגייסו כדי לסייע ועשו תורנויות ליד המיטה של ליאל, כי פחדתי שהיא תהיה לבד", היא אומרת. “אני גרה בשכונה תומכת ומחבקת, ומלאה באנשים מדהימים, ולא יודעת איך אוכל לעזוב את המקום".

“המחשבה הזאת עולה במוחי מדי פעם. אני גרה בקומה רביעית ללא מעלית, ואין לי מושג איך ליאל או אני, במצבנו הנוכחי, נצליח לעלות ולרדת כל יום. מי יקלח אותה? מי ייקח אותה לגן? פה יש לי עזרה של האחיות, וליאל הולכת מדי יום לריפוי בעיסוק. אני גם מאוד חוששת להתמודד עם הבית בלי איגנט ומאיה, ואחת החברות שלי מנסה עכשיו לעצב את חדר הילדות כדי שייראה אחרת. אני כל הזמן מתלבטת אם אצליח להתמודד עם הזיכרונות הקשים או

שכדאי שדניס וליאל יישארו במקום הקבוע שהכירו". 

"הבעיה היא שבמצבי אני לא מסוגלת לתכנן יותר מיום אחד קדימה, ודאי עם המצב הכלכלי שנחת עלינו. אין לי עדיין גישה לחשבון הבנק של איגנט, וצ'קים שלי עבור שכר דירה חזרו. אפילו דניס, שהוא רק בן 13 , מוטרד ממה שקורה ושואל כל הזמן איך אקנה להם אוכל, ואני לא יודעת איך להרגיע אותו. המצב שלי היום שונה. לפני התאונה היה לי הכל, גם מבחינה חומרית, ועכשיו אין לי הרבה. אין לי מושג אפילו איך אביא לארץ את אמא של איגנט, היא היחידה

שיכולה לעזור לי קצת עם הילדים".

לפני כשבוע נדמה היה לריוה כי מצבה משתפר, כאשר הרופאים החליטו להסיר סוף־סוף את הגבס מידה. אלא שהמראה גרם לה לחרדה, מאחר שכף היד נותרה מעוותת בשני מקומות. כעת היא חוששת שהעיוות יפגע בכושר עבודתה. “משום מה הרופאים לא ניתחו לי את היד והעדיפו רק לשים גבס", היא אומרת. “כאילו לא מספיקות הטרגדיות שאיתן אני מתמודדת, עכשיו צריך לטפל גם בזה ולרוץ אחרי רופא שינתח אותי. לפעמים אני פוחדת שלא יהיה לי כוח לכל המאבקים".

“את יודעת שהוציאו לי אתמול את הברזלים מהרגלים ומאוד כאב לי?", מפתיעה ליאל בפתיחות יוצאת דופן, תוך כדי רפרוף בתנועות ידיים זריזות על הלפטופ הסגול שקיבלה במתנה. “יש לי עוד גבס אז אני לא יכולה ללכת".

“כן. הייתה תאונה, הכיסא של אבא עף אחורנית והרגליים שלי היו מקופלות בצורה מוזרה".

“לא, אני רק זוכרת שלאבא היו פצעים, לאמא היו פצעים ומאיה אמרה שכואבת לה הבטן וזהו. אני אמרתי שכואבות לי הרגליים".

“מכונית עם שלט".

ריוה המופתעת צוחקת. בצד היא לוחשת שאין לה כסף לקנות מתנה כזו, וליאל תיאלץ להסתפק במסיבת יום הולדת שתתקיים באגף השיקום. השבוע חזרה ליאל לגן הילדים, הנמצא בסמוך ל"רעות", ונראה כי השהות עם חבריה מיטיבה איתה. היא ביקשה מריוה להזמין את כולם למסיבת יום ההולדת. “לפני שבועיים חגגנו כאן גם את יום ההולדת של מאיה", שוב זולגות הדמעות מעיניה. “סידרתי נרות בצורת עיגול עם הספרה ‘ 4' ושלחתי את התמונה בוואטסאפ

של החברים. המשפחה הגיעה לכאן עם עוגה ופיצות, כמו שמאיה אהבה, וחגגנו יום הולדת עצוב. היא הייתה ילדה כל כך מתוקה וחכמה, והייתה קשורה מאוד לליאל. הגננת של מאיה תמיד אמרה שחייבים למצוא דרך לשכפל אותה, כי היא כל כך מיוחדת".

אחד הדברים שאינו נותן מנוח לריוה הוא הדרך שבה נהרגה בתה הקטנה. למרות מצבה הקשה, עשתה מעין מיני־תחקיר, ומעדויותיהם של אנשי מד"א והחילוץ, עלה כי מאיה הייתה בחיים כחמש שעות לאחר התאונה, אולם לא שרדה כנראה את הדימום הפנימי בגופה.

“אני יודעת שאיגנט נשאר בחיים כעשר דקות, ואפילו הספיק לבקש שיבדקו את הבנות, אבל מצבה של מאיה הוא תעלומה בעיני", רועד קולה. “נהג האמבולנס סיפר לי שהוא פינה אותה בחיים, וכאשר הניח אותה על האלונקה, היא חייכה אליו. הוא זז הצדה לשוחח עם מישהו, ומאיה הייתה בטוחה שהוא קורא לה, והתרוממה. כשהוא ניגש אליה, היא שלחה את שתי הידיים הקטנות שלה וחיבקה אותו. אני מחפשת כל הזמן מישהו שיכול לעזור לי בזה. חשבתי

ליצור קשר עם הרופאה שטיפלה בליאל, אולי היא תוכל לעזור".

“כן. כשהייתי במשטרה הם הראו לי תמונה של בקבוק וויסקי, שהיה מתחת לכיסא שלו וראיתי שהוא כמעט ריק, אבל זה לא היא שנהגה ברכב. אני משתדלת לא לכעוס, כי זה לא יחזיר את ליאל ואיגנט, וגם ככה הנהג מת שבוע אחרי התאונה. חשבתי שאולי בגלל מה שקרה, אשתו הרופאה תנסה לעזור לי להבין למה לא הצליחו להציל את מאיה, כי היא עובדת ככירורגית ילדים. אם היא קוראת עכשיו את הכתבה, מבחינתי זה בסדר שהיא תתקשר אלי".

“זה קרה לי בפעם הראשונה לפני כמה ימים והרגשתי כאילו זו סצינה אמיתית. חלמתי שאיגנט ומאיה ביקשו ממני סליחה, בגלל שהשאירו אותי להתמודד לבד עם המצב, וגם אני ביקשתי מהם סליחה. בחלום הרגשתי תחושה חזקה של החמצה. היינו כל כך מאושרים, והקשר שלי עם איגנט לא מיצה את עצמו".

“אני משתדלת שלא, כי שום משאלה לא תחזיר את בעלי ובתי. מאז התאונה, הנסיעה עם המתנדבים של עזר מציון או במוניות, מלווה בהמון חרדות. אני מסתכלת כל הזמן על vנהג ומנסה למצוא את העיניים של הנהגים שמסביב, כאילו מפחדת שמישהו מהם יסטה לכיוון שלי".

ליאל, אם הייתה מגיעה לכאן פיה עם שלוש משאלות, מה היית מבקשת?

“שאבא ומאיה יהיו איתנו, ושתהיה לנו מכונית חדשה כי שלנו נהרסה. אני רוצה שתקראי לי מאיה, זה שם יותר יפה מליאל". 