"כשאני מתבונן ורואה במקום הצריף הירוק בשדה בוקר את הווילה המהודרת בקיסריה אני מוטרד מאוד", אומר השבוע פרופ' זאב צחור, מי שהיה מזכירו של דוד בן גוריון ובהמשך ייסד את מכללת ספיר בנגב ועמד בראשה במשך 17 שנה.




במשך עשרות שנים חי פרופ' צחור, 73, את הנגב. יש לו אג'נדה סדורה ובדומה לבוס שלו לשעבר, גם הוא שם לו למטרה להפריח את הנגב. על פועלו זה הוא קיבל בשבוע שעבר אות הוקרה בכנס שדרות וכן את פרס בן גוריון למפעל חיים.




“אל תפריעו לנו”




פרופ’ צחור נולד ב-1941 בנתניה, בן להורים לוחמים באצ”ל, והוא נקרא על שם זאב ז’בוטינסקי (ומספר שבכיתתו היו ארבעה בנים שנקראו על שם ז’בוטינסקי וארבע בנות שנקראו זאבה). בגיל 14 עזב את הבית לקיבוץ רמת הכובש ולאחר שירותו בנח”ל חזר לקיבוץ כרכז מטע. 15 שנים אחר כך הוא הגיע למדרשת שדה בוקר והיה למזכירו של דוד בן גוריון וסייע לו בכתיבת סדרת הספרים “זכרונות”. לימים סיים תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון וחזר לאוניברסיטה כאיש סגל.




למרות הבית שממנו בא, ואף שכתב ספר על ז’בוטינסקי, כבר בנעוריו פנה לדרך אחרת והיה ממייסדי תנועת ‘’שלום עכשיו’’. כמו כן, כתב מספר ספרים ובקרוב עומד לצאת לאור ספרו “היינו התקומה”, שמספר את סיפורה של החברה הישראלית מתחנות חייו השונות.




למכללת ספיר הוא הגיע בתחילת שנות ה-90. "ב-1992 רבין עלה לשלטון והוא החליט לשנות את סדרי העדיפות הלאומית”, הוא מספר. “זאת הייתה מהפכה של ממש. עד אז היו פחות מ-70 אלף סטודנטים בשבע אוניברסיטאות. ואז עלה הרעיון שיבנו מערך מכללות שלא יעסוק במחקר אלא בהנחלת התוצר המחקרי שנעשה באוניברסיטאות. שולמית אלוני הציעה לי להקים מכללה בנגב. זה לא היה פשוט: מיקום מרוחק בעוטף עזה, ללא אוכלוסיית סטודנטים פוטנציאלית. מספר הסטודנטים בשדרות אז היה 40. לצורך השוואה, היום, כששדרות לא גדלה בהרבה, מספר הסטודנטים בשדרות הוא 500. מהפכה עצומה. מספר הסטודנטים בישראל היום הוא 300 אלף. התחלנו בתנופה גדולה. לא רצינו להיות מכללה אזורית, חשבנו שיש לנו מה להציע גם לסטודנטים שיבואו מתל אביב ומרמת השרון, ואת זה עשינו. מה שביקשתי מרבין ומהבאים אחריו היה - אל תפריעו לנו. לא קיבלנו עזרה גדולה אבל קיבלנו יד חופשית. הסטודנטים היו שותפים להתלהבות ושותפים בימים הקשים של הקסאמים, כשלא היה מיגון ובכל זאת קיימנו לימודים כרגיל. לא היה פאתוס גדול, הייתה נאמנות למקום ואהבת המקום”.




אילו אתגרים עמדו בפניך?



“לספיר היו כמה חולשות יסוד: האחד, המיקום שלה, כשלתושבי שדרות היו אופציות נגישות אחרות ללימודים; החיסרון השני היה שחלק גדול מהסטודנטים היו דור ראשון להשכלה גבוהה; והחולשה הגדולה מכולם הייתה שהיינו מטרה לקסאמים. אבל החלטנו להפוך את החולשות ליתרון. למשל, את המיקום הפכנו ליתרון והצענו מגורים בקיבוצים. זה הפך מקום שואב לסטודנטים ממרכז הארץ. גם הקסאמים גרמו לנו לקריאת תגר: ‘אף על פי כן אנחנו כאן’. כל פעם שבפיקוד העורף אמרו לנו לסגור בגלל קסאמים, אמרתי שקולונלים סוגרים מוסדות אקדמאים אולי בדרום אמריקה אבל ישראל זו חברה אחרת ואם צריך לסגור את המכללה בגלל איום ביטחוני, אני רוצה הוראה מראש הממשלה או מיושב ראש המועצה להשכלה הגבוהה, לא מקולונל. זה הפך לאמירה, שאנחנו לא נבהלים מכלום”.




מה היה חזון המכללה והאם מומש לשביעות רצונך?




“במערב הנגב גרים כ-350 אלף תושבים. מבחינה סוציו-אקונומית, זהו אחד המקומות הנמוכים בארץ. מקומות העבודה באזור היו משחטות, בתי אריזה וחקלאות. אמרנו שספיר יכולה להיות מוקד משיכה לתעשייה מתקדמת והצענו לאמדוקס להקים שלוחה בפאתי המכללה, והם הקימו. לצורך זה הקמנו מחלקה למדעי המחשב. הוכחנו שאפשר להצמיח אנשי הייטק גם באזור הזה. ניסינו גם להציע תחומי אמנות ורוח והמחלקה הראשונה שנפתחה בספיר הייתה תקשורת וקולנוע, ואחר כך נפתחה המחלקה ללימודי תרבות. המחלקות האלה הן כרטיס הביקור של מכללת ספיר. עניין נוסף היה שרצינו להשביח את איכות השירות הציבורי באזור שלנו ולכן פתחנו מחלקת מינהל ומדיניות ציבורית”.




פרופ’ צחור מאמין שמקומם של מוסדות ההשכלה הגבוהה צריך להיות בפריפריה. “כדאי לשים לב לכך שהאוניברסיטאות החשובות בארה”ב לא נמצאות בלוס אנג’לס, שיקגו או נוי יורק”, הוא אומר. “יש להם אומנם כמה אוניברסיטאות חשובות, אבל רוב האוניברסיטאות החשובות נמצאות מחוץ לערים הגדולות: בבריסטול, ייל, ברקלי. ההשכלה הגבוהה בפריפריה לא טובה רק לפריפריה ולחברה הישראלית אלא גם ללימודים עצמם. צריך ללמוד מחוץ לקלחת, במרחבים. אין ספק שמכללת ספיר שינתה את האזור. הדוגמה המובהקת היא של אמדוקס, שהחל אגב בתוך הקמפוס והיום הוא מפעל ענק ומצליח מאוד. שינויים נוספים הם הצעירים שנטמעו בסביבה והתוצר הנוסף הוא הפאבים, בתי הקפה והעשייה הסטודנטיאלית. המכללה ממש החייתה את האזור, וזו רק ההתחלה”.




כשסיימת את התפקיד עברת לתל אביב.




“הייתי 17 שנה בתפקיד מ-1993 עד 2010. רציתי לפרוש קודם אבל החלטתי שבעת קסאמים זה לא ראוי. כשהגיעה הרגיעה אמרתי שעשיתי את שלי. אני לא המנהל הקלאסי, אף פעם לא אהבתי להיות מנהיג, עניין הכבוד לא משמעותי, וגם השכר לא היה משהו. עשיתי את זה כשהרגשתי שיש לי תרומה משמעותית, וכשחשתי שהמכללה איתנה, הלכתי לאהבתי הגדולה - המחקר וכתיבת ספרים. במקביל, אחרי שנים במדבר, רעייתי גם פרשה מהעבודה ואמרה שעשינו את שלנו.  41 שנים חיינו במדבר ועכשיו היא רוצה להיות בליבת התרבות. שלוש שנים היינו רגל פה רגל שם ולאחרונה עברנו לתל אביב באופן מלא”.




הצדק הפלסטיני




כאמור, את הקריירה שלו התחיל אצל בן גוריון, ובפרספקטיבה של כמה עשרות שנים, הוא לא חוסך ממנו גם ביקורת. "בן גוריון היה מנהיג ענק אבל היו לו שגיאות גדולות מאוד", הוא אומר. "אחת מהן היא רעיון כור ההיתוך. הכישלון הוא בכך שיש היום בישראל כמה מערכות חינוך נפרדות. עם זאת קרו כמה דברים טובים, אתן דוגמה פרטית - כל ארבעת ילדיי נדדו בארץ ובעולם ובסוף הביאו בני זוג מהדרום. יש לי חתן וכלה תימנים וחתן פרסי ונכדים מופלאים. זה מראה שיש סיכוי להשתלבות. אגב, מי שהיה אחראי על הנוי במכללת ספיר זוכר שהתנגדתי לנטיעת עצי דקל כי אמרתי שנורא קשה להיצמד לבן או לבת הזוג כשהמשענת היא העץ הדוקרני הזה. אני בהחלט חושב שהאוניברסיטה היא מרכז שידוכים רבגוני. מעבר של ההשכלה האקדמית אל הפריפריה ייצור מערבל אינטנסיבי של צעירים שילמדו שאף שכל אחד מביא איתו את הבית ואת הזיכרון שלו הם חיים ביחד ומחבקים יחד את המנהגים והזיכרון של השני".




החזון של בן גוריון יושם?



"לבן גוריון לא היו מקורבים. הוא היה מנהיג מסור. בן גוריון היה מאוכזב מיצירת כפיו. היו לו טעויות בדרך, גם בקואליציות שהקים. בשעתו הוא כעס על משה דיין שהקים את השכונה הראשונה של אנשי צבא קבע בתל אביב - צהלה. בן גוריון חשב שבית ספר לקצינים צריך להיות במצפה רמון ובית ספר לטייסים צריך להיות בחצרים. הוא לא רק חשב, הוא עשה. כדאי לשים לב שגם היום שולחים לנגב את בסיסי ההדרכה של צריפין, אבל לא את הקריה. זה לא היה עובר אצל בן גוריון. משה דיין הבטיח לבן גוריון שאת המטכ"ל הוא יבנה בנגב, אבל כשבן גוריון הלך לא בנו. הפרו את ההבטחה הזו. זו אחת הטעויות הגדולות ואני רואה בזה סמל להחלטת ממשלת ישראל להעדיף את גוש דן על דימונה".




איפה זה השפיע עליך בקבלת ההחלטות?




"בכך שאת רוב שנותיי חייתי בנגב וגם ההתמקדות שלי בחינוך ובהשכלה הגבוהה. ואורח החיים הפרטי שלי, שעליו אני לא רוצה לדבר יותר מדי, אבל אני חי חיים צנועים".




כמי שבגיל צעיר עבד לצדו של בן גוריון, למה לא בחרת בפוליטיקה?




"ראיתי את הפוליטיקאים, לא התרשמתי מאיכות המנהיגים ולא רציתי לחיות כמותם. נורא פשוט".




אבל אתה כן מעורב בפוליטיקה. איך אתה מסביר את המעבר מהבית שבו גדלת, בן להורים לוחמי אצ"ל, להקמת "שלום עכשיו"?




"דווקא זה שההורים שלי היו לוחמים יצר אצלי תחושה שאם הם צדקו במלחמת החירות שלהם נגד שלטון זר, אז אולי יש צדק במאבק לחירות של הפלסטינים".




רשות להיות יהודי




כפי שאפשר להבין, פרופ’ צחור לא שבע נחת מהפוליטיקאים שמנהלים את המדינה כיום. “אחד הדברים המטרידים אותי, במיוחד לאחרונה, הוא איכות המנהיגות”, הוא אומר. “חלמתי שתקום מנהיגות אחרת. לצורך זה בנינו את סדנאות המנהיגות ואולי במשך הזמן מהסדנאות האלה תצמח מנהיגות אחרת”.




מה דעתך על חוק הלאום?



"זה עניין מאוד מוזר בעיני ולדעתי זה נועד לסכל משא ומתן עם הפלסטינים. עניין היותנו יהודים הוא שלנו. אנחנו לא צריכים רשות מאף אחד וזה לא דבר שאפשר לחוקק אותו. כל אדם ותחושתו והרגשתו, וממילא המדינה על פי מגילת העצמאות היא יהודית. מה שצריך להיות הוא מה שהיה עד כה - שוויון בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. זה שבאים לשנות את זה מדאיג ומזכיר לי משטרים אפלים מהמאה הקודמת".




מה דעתך על מדיניות הממשלה בפריפריה?




“התפיסה הכלכלית־חברתית של נתניהו באה לידי ביטוי בדברים שאמר במלואת 50 שנה לעליית 11 הנקודות בנגב ב-1996. הוא אמר שהנגב עוד יפרח כי המחירים של הדירות בגוש דן יעלו ויעלו ואז מי שלא תהיה לו ברירה ייאלץ לרדת דרומה. כלומר, הנגב ייבנה על ידי הנחשלים מגוש דן. זו מדיניות שגויה מהיסוד שמאפיינת את החלטות הממשלה ביחס לנגב. הנגב הוא המקום שאליו מושלכת האשפה הביתית של גוש דן – לאתר דודאים בבאר שבע; הפסולת הגרעינית - לדימונה; והפסולת הרעילה - לרמת חובב. פעם לא אמרו פריפריה. לפריפריה יש קונוטציה שלילית. אמרו ספר, כשהכוונה היא שלאזורים הקשים יותר צריך לשלוח את הקבוצות החברתיות החזקות יותר, לא החלשות, כמו שממשלת ישראל עושה היום”.




איך אתה חוזה את מיצוב הנגב בעשורים הקרובים?




“השאלה הראשונה לפני כל דיון היא היחסים שלנו עם העם הפלסטיני. אם לא יהיה פתרון של שתי מדינות, אני פסימי לגבי קיומנו. בהנחה שיתקיים משא ומתן ותימצא דרך לחיים בדו קיום, תהיה פריחה גדולה. היכולות הישראליות הוכיחו את עצמן, והבעיה המכרעת הייתה ונשארה מנהיגות שתוביל את שני הדברים: את האפשרות לחיות בשלום עם הפלסטינים; והדבר השני - ראייה רחבה לא רק של מה קורה במרכז המפלגה אלא מה קורה בחברה ועידוד המעבר לנגב”.




אפשר לחיות בדו קיום?




“אין לנו ברירה. אין לנו סיכוי לחיות בלי”.