המחנאות בקרב השמאל הישראלי דומה יותר לחצרות הרבנים במאה שערים מאשר למשהו שניתן להגדירו 'אנחנו'. הפרדת הכוחות היא איומה ומונעת מחשדנות ושנאה. אין אנחנו, אין!". את הניתוח הזה סיפק בכנס בנושא השמאל הישראלי רני בלייר, במאי טלוויזיה ותסריטאי, שהתמודד בבחירות לכנסת ה-19 עם מפלגת "ארץ חדשה", שהקים יחד עם אלדד יניב ואשר לא עברה את אחוז החסימה.

"את שנאת החינם הזאת חשתי בכל עוצמתה בשבוע האחרון לפני הבחירות", אמר. "מעולם לא הגדרתי את 'ארץ חדשה' כמפלגה שמאלנית, אבל זה לא הפריע למפלגות שמאל להגדיר אותנו שמאל ואז להכריז עלינו 'סכנה' ולפתוח עלינו באש. אז בואו נתבצר במחנות של עולם ישן, נמשיך לכסח אחד לשני את הצורה ולא נסכים להבין שמסך הברזל המונע מאיתנו לראות ארץ חדשה הוא עשיר, חמדן וחזירי, ושם, איפה שהכסף הגדול, אין חשיבות של ימין או שמאל”.

 
בימים האחרונים מפלגות שמשמאל לליכוד מנסות לגבש גוש פוליטי של מרכז־שמאל, במטרה לגבור על בנימין נתניהו, אך הניסיון הפוליטי ארוך השנים במדינת ישראל מלמד עד כמה הפיצול טבוע עמוק בשמאל הישראלי ועד כמה קשה ולפעמים בלתי אפשרי לאחד את הכוחות.

 
איפה המנהיגים?


לא צריך ללכת רחוק מדי. בבחירות הקודמות הועלתה האפשרות לאיחוד כוחות בין העבודה למרצ, אבל שלי יחימוביץ', מי שהתמודדה אז על ראשות המפלגה (וגם זכתה), מיהרה לומר כי "אני לא מתחברת לדיבור על מפלגת העבודה כחלק ממחנה השמאל. מפלגת העבודה מעולם, מעולם לא הייתה מפלגת שמאל. אני לא מבינה מאיפה צץ השיח החדש הזה. הניסיון לגרור אותה למקום שמרצ נמצאת בו היא שגיאה קשה". בסופו של דבר, המפלגות רצו בנפרד, העבודה זכתה ב-15 מנדטים ומרצ בשישה.

 
ח"כ לשעבר רן כהן כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגות רצ ומרצ במשך 25 שנים ברציפות והיה שותף בעבר לניסיונות חיבור בתוך גוש השמאל, שבמבחן התוצאה לא שינו באופן דרמטי את מפת הפוליטיקה הישראלית. "ב-1977 , שנת המהפך שבה בגין עלה לשלטון, הייתי שותף לניסיון איחוד של רסיסי השמאל", הוא מספר. "הקמנו את של"י שכללה את מוקד של מאיר פעיל, מר"י של אורי אבנרי, הסוציאליסטים העצמאיים של אריה לובה אליאב וכמה חברים מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו. בבחירות זכינו בשני מנדטים בלבד".

 
לימים הוא הצטרף לרצ בראשות שולמית אלוני שהפכה אחר כך למרצ והגיעה בשיא כוחה, בכנסת ה- 13( 1992) ל- 12 מנדטים. "במשך השנים עלו הצעות לאיחוד כוחות במרכז־שמאל, אבל זה לא יצא לפועל בדרך כלל מפני שבמפלגות השמאל לאידיאולוגיה יש מקום מאוד מרכזי, ולכן כל פשרה היא לא רק על מקומות בכנסת או על מנהיגות אלא גם על אידאות וזה הכי קשה”, מסביר כהן. לדבריו, הקשיים באיחוד המחנה קשורים גם בזהות המנהיגים. "שולמית אלוני הייתה מנהיגה כריזמטית ובלתי מעורערת והצליחה ללכד סביבה שורה של קבוצות ומחנות", הוא אומר. "היום לצערי, אין בשמאל מנהיגים מאוד דומיננטיים".

 
כהן מזכיר כי גם יו"ר מרצ לשעבר חיים (ג'ומס) אורון ניסה לאחד את  מרצ עם התנועה החדשה, קבוצת אנשי שמאל ובהם צלי רשף, מהלך שנכשל כישלון חרוץ עם ירידה משישה לשלושה מנדטים. “רציתי להיפתח לציבורים אחרים והוא בחר לחבור לשינקין", אומר כהן. לדעתו, מרצ לא צריכה לחבור כיום לעבודה, ללבני או ללפיד. “מרצ צריכה להתחבר לתנועות חברתיות ולגופים כמו הירוקים", הוא אומר. "בואו לא נשכח שלבני היא בשר מבשרו של הליכוד. עם זאת, מרצ צריכה להיות מוכנה למצב שבו הרצוג יוכל להרכיב ממשלה ואז נוכל להיות שותפים למהלך כזה, אבל נצטרך להקפיד ולשמור על זהותנו העצמאית".



לא תמיד זה משתלם אלקטורלית. הרצוג ולבני. צילום: אלוני מור



 
ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מרצה בחוג לפוליטיקה וממשל במכללת אשקלון, סבור שחיבורים בתוך הגושים הם מהלכים רצויים. “אם המערכת הפוליטית רוצה להבריא צריך להתכנס למסגרת של מפלגות גדולות ולא להמשיך עם רסיסי מפלגות במרכז המפה שחוץ ממשחקי אגו ופרסונות אין סיבה שהן לא ישתלבו במפלגות הגדולות", הוא אומר. "כחלון יכול להיות בליכוד בתור סמן חברתי; לבני יכולה להיות בעבודה; פרץ ומצנע בוודאי שיכולים לחזור הביתה לעבודה. ואם מסתכלים על החבר'ה של יש עתיד: האם זה דמיוני שיעל גרמן או מאיר כהן יהיו בעבודה ושי פירון בליכוד?"

 
ד"ר קניג מזכיר כי ערב הבחירות הקודמות היו דיבורים על הקמת מערך שיכלול את לפיד, לבני ויחימוביץ', שלא צלחו. "היו שם כמובן ענייני אגו  אבל גם ענייני DNA : לבני היא חרותניקית. בשבילה לרוץ בעבודה זה לא פשוט", הוא אומר. "אבל כיום חבירה שלה לעבודה היא מבורכת משום שכיום, בניגוד לעבר, המפלגות הגדולות נחלשו וההבדלים האידאולוגים כבר כמעט ולא קיימים". אבל גם ד"ר קניג מודה כי במבחן התוצאה לא תמיד איחודי המפלגות הביאו עמם את ההישגים המיוחלים. "לפעמים השלם קטן מסכום חלקיו", הוא אומר. "למשל ב-96 ' נתניהו לקח את גשר ואת צומת, שהיו להם עם הליכוד 42 מנדטים ערב הבחירות, והחיבור הוליד 32 מנדטים בלבד. הדוגמה האחרונה הייתה ב-2013 עם ישראל ביתנו. ערב הבחירות היו לליכוד ולמפלגתו של אביגדור ליברמן 42 מנדטים במשותף וכשהם רצו ביחד הם קיבלו 31 . מהבחינה הזאת לא תמיד איחודים מוכיחים את עצמם אבל לא תמיד המספרים היבשים הם החשובים”.

 
עם זאת, הוא מדגיש כי "לפעמים יש משמעות לכך שבאמצעות חיבור כזה המפלגה שמציבה את המועמד לראשות הממשלה מצטיירת כמובילה לפני הבחירות. זה נותן לה יתרון משמעותי בעיני הציבור, כמו הסקרים שמצביעים כעת על כך שהרצוג עוקף את נתניהו אם הוא הולך עם לבני. זה לא מבטיח ניצחון בבחירות, אך זה יוצר דינמיקה חשובה. לטווח הקצר לא בטוח שאיחודים הם טובים אך לטווח הארוך מבחינת הבריאות זה מהלך חשוב”.


חששות בתוך המשפחה
פרופ' שבח וייס, יו”ר הכנסת לשעבר, חקר בעבר את תבוסתו של שמעון פרס ומפלגת העבודה בבחירות ב-1996 , וכיום הוא אומר כי פיצולים ופילוגים אפיינו מאז ומעולם את השמאל הישראלי הרבה יותר מאשר איחודים.

 "היסטורית, השמאל תמיד היה מפולג", הוא אומר. "אנשים שוכחים שהיו השומר הצעיר ואחדות העבודה ופועלי ציון שהקימו את מפ"ם לקראת הקמת המדינה. ואחר כך מפ"ם התפלגה לאחדות העבודה הניצית ולחלק נוסף שהלך למפא"י. מפא"י התפלגה בפילוג טראגי לשני חלקים - מפא"י ורפ"י. אחר כך קם המערך והתחיל בתהליכי האחדה. ושוב התפרק ומפ"ם חזרה אל קופסתה והיתר נשארו העבודה. ואחר כך הקימו את של"י ומרצ ואחר כך שוב התפלגו על רקע מריבות בין אהוד ברק שיצא עם חמישה מנדטים והקים את עצמאות ושמעון פרס שעבר לקדימה ועמיר פרץ שהקים את עם אחד. יש אגדה שהשמאל התפלג פתאום בזמן האחרון, אבל הוא תמיד היה מפולג, בניגוד למצב בימין”.

 
לדבריו, "ההיסטוריה נותנת יותר תכונות האחדה לימין מאשר לשמאל. הדבר נובע מעודף יתר של אידאולוגיות וטמפרמנט פוליטי גבוה. למה השמאל נותר קטן? כי הוא קטן בכל העולם. זהו ניצחון גורף של הקפיטליזם ושל האינדבידואליזם. עולם שבנוי על דינמיות ועל הישגיות אישית”.

 
לדברי פרופ' וייס, מפלגות השמאל חוששות יותר ממפלגות שמאל אחרות מאשר מהימין ולכן מתקשות להתחבר אליהן. "תמיד בתוך המשפחה החששות כבדים יותר”, הוא אומר. עוד הסבר שמספק פרופ' וייס לפיצול בשמאל טמון במעמד הביניים הישראלי המדובר כל כך במערכת הבחירות הקודמת. "זה שנים שרוב הישראלים שמשתתפים בבחירות אינם חברי מפלגה כלשהי", הוא אומר.

"חלק גדול חי במרכז ושייך למעמד הבינוני הגבוה שמאופיין בשפע אינדיבידואליזם ובמידה רבה של אגוצנטריות. כפי הם שמחליפים מכונית, דירה, עבודה ולעתים משפחה, הם גם מחליפים מפלגות. זה הווי חיים שמאפיין יותר ויותר חברות מערביות בעולם. לכן אנו מבחינים בהופעתן של מפלגות חד־פעמיות, מפלגות אווירה או גחמה, מה שמקשה על חיבורן אחר כך למפלגות אידאולוגיות ותיקות".