לפני 27 שנה, ב־ 9 בדצמבר 1987 ,החלה האינתיפדה הראשונה, שכולם ידעו כי תגיע, אבל כולם הופתעו משהתנפצה בפנינו ואיש לא שיער אז שיבואו אחריה גם אינתיפאדה שנייה, שנים של פיגועים והתאבדויות תופת ועכשיו אינתיפדה שלישית. הטריגר לזעם, לתסכול ולמצוקה המתפרצים של הנכבשים ברצועה ובגדה היה תאונה. יום לפני כן התנגשה משאית נהוגה בידי יהודי ישראלי, לא הרחק ממחסום ארז, בשתי מוניות של פועלים פלסטינים מהרצועה. ארבעה נהרגו. למחרת החלו במחנות הפליטים ברצועה מהומות אלימות וקשות - בעיקר זריקת אבנים והצתת צמיגים. זה היה מרי ספונטני ותמים, יחסית למה שיהיה, אף על פי שאש"ף נטל עליו בעלות - וכוחות צה"ל המתוגברים השיבו אש בכדורי גומי, בגז מדמיע ובמכות. התפשט המרי לכל רחבי יהודה ושומרון.
ראש השב"כ בעבר ואחד האנשים הכל כך חסרים, לדעתי, בשדרת מקבלי ההחלטות בארץ היום, יובל דיסקין, כתב אחר כך, "שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים ולתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום־יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית. זה, והתרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ". האינתיפאדה הראשונה ("אינתיפאדת האבנים" כינו אותה, כי הרי לא ידעו שיבואו אחריה נוספות וכו'), נמשכה כמעט שש שנים, התמתנה מאוד בתקופת מלחמת המפרץ והסתיימה כשנחתם הסכם אוסלו. היא העמידה אותנו במצב תודעתי, בפעם הראשונה, ככובשים הלוחמים לדכא את מרי הנכבשים. כשהיינו ילדים, קראנו ספרים על מקרים כאלה, אבל בהפוך, עם אמפתיה למתקוממים.
ממש בתחילת האינתיפאדה עמד בני גיא לסיים קורס טירונות ממושך בנח"ל הקרבי. הוא וחבריו נלקחו לקסבה של שכם לפני סיום הקורס, כדי לשטר שם, לרדוף אחרי זורקי אבנים, לחטוף מהגגות אבנים ושקיות צואה ולהרביץ למתפרעים שנתפסו, למען יירָאוּ. אחד מהחיילים נדקר בידי חד המתפרעים האלה. יום אחרי יום נמשכו "הפרות הסדר" וניסיונות דיכוי המרי. בערב היו חיילי הנח"ל חוזרים למחנה השינה הסמוך ומנהלים כל הלילה, ממיטותיהם, ויכוחים סוערים על המצב. בלי פוליטיקה, עדיין; מנסים להבין ולהגדיר. בני היה מצלצל הביתה ומספר על הקושי שלו לרדוף, לתפוס ולהעניש ילדים ונערים מזורקי האבנים. "זה כאילו שאני רודף אחרי בני הדוד הקטנים שלי בכפר", אמר. אחרי כמה שבועות, בתום מרדף מתיש, הניח גיא את מכשיר הקשר שלו על הקרקע. " אני לא משחק בזה יותר", אמר. למזלו, היה חייל טוב ואמיץ והיה לו מפקד חכם, שהבין שהסרבנות הזאת אינה נובעת מפחד ומפינוק, אלא מהתחבטויות פנימיות, ולא העניש אותו.
אחרי ששהו כמה חודשים בשכם יצאו גיא וחבריו לשנת "הגשמה נח"לאית", בעבודה גופנית וחינוכית במצפה רמון, שהייתה אז נידחת עוד יותר מעכשיו. אחרי שנה, והאינתיפדה עוד עמם, חזר הסיפור, ובחריפות רבה יותר, כשנשלחו הנח"לאים ובני בתוכם לשנת שירות צבאי בסביבות דיר אל־באלח. השנה הזאת הפכה את שני הצדדים לזועמים ולימים יותר. גיא סירב לצאת אל היעד, ואני, שלא רציתי לראותו מתאכסן בכלא הצבאי בעיקשותו הרבה, ביקשתי מהאלוף יורם יאיר, יא־יא , ש"כיסיתי" לאחד מגיליונות החגים 24 שעות מחייו כמפקד אוגדת הצפון, שישוחח עמו, בבגדים אזרחיים. השיחה, בבית קפה תל אביבי נמשכה כמה שעות, ועיקרה, ששכנע את בני לחזור ליחידתו הלוחמת, כנראה, היה "חבל. אם אתה לא תהיה שם, עם חבריך, יהיו ביחידה פחות לוחמים כמוך, עם עמדה ושיקול דעת מוסרי והומני".
אך באותם ימים ראשונים, כשבני עוד רודף אחרי נערים פלסטינים בסמטאות הקסבה של שכם, הוזמנתי עם כ־ 20 עיתונאים וסופרים, שנקראו אז "אנשי רוח", לפגישה עם אנשי רוח ואקדמיה בעיר עזה, לפי בקשתם, לברר מה קורה בין שני העמים ואם ניתן לפעול יחד לעצירת האלימות בשני הצדדים. כי גם השכבה הדקה והאריסטוקרטית של הרצועה, צריך לציין, סבלה מזעם השבאב, שמצוקת הנכבש שלו התקשרה גם למצוקתו הכלכלית, לאבטלה ולתנאי חיים נמוכים.
התקבלנו בשערי הגבול בידי מארחינו, הובלנו בקבוצות של שניים־שלושה ברכבים פרטיים לביתו היפה של אחד הפעילים המרכזיים בעיר, ושם, ליצור זהות של נדהמים, הסתבר לנו ולהם כי אין לאיש מושג, גם לאש"ף (שלקח מאוחר יותר את הקרדיט לעצמו) מי עומד מאחורי ארגון המהומות ולאיזה כיוון המרי עומד להתפתח. מארחינו גם לקחו אותנו לסיור, מתחזים לעיתונאי־חוץ, לקו האש במחנה הפליטים ג'באליה. שם עמדנו ליד "כוחות ההתנגדות" שהבעירו צמיגים וזרקו אבנים וקללות על כוחותינו שממול ונענו בכדורי גז מדמיע וגומי ורימוני עשן. אני, במרחק 30 מטר מחיילי צה"ל, חשבתי שבני יכול בהחלט להיות החייל שממול, זה שחטף הרגע בן בקסדתו.
עם החוויה העזתית העזה הזאת, בהפוך על הפוך ובמה שנראה כתעתוע לא נתפס, וגם עם התגובה הרגשית לתגובתו של בני, חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב את ספרי "תעתועון", רומן שעלילתו מתרחשת בתחילת המהומות ההן. חשבתי אז שמעוצמת החוויות שעברתי, עלי לשבת ולכתוב עד שייגמרו לי המילים. רציתי שהספר ייכתב בנשימה אחת, כמונולוג של הוֹליִ, חייל צעיר ומתוק, אתל ביבי, שאמו, פעילת שלום, נרצחה בידי מחבלים, והוא ההפך הגמור מבני גיא (שדיוקן עצמי שלו הופיע בשער הספר). הוא דווקא אוהב את העימות ואת הריגוש האלים בדיכוי הנערים הפלסטינים, שרק תמול עבדו בסופרמרקט ממול או בבניית בית חדש ברחוב השני, ואין בו כל צורך להקדיש מחשבה ורגש לנושא או להבינו. הוא מכיל אותו אוטומטית.
אחרי כמה זמן והרבה פלסטינים מוכים ומושפלים, הולי מסיבה לא ברורה, מתחיל להצחין - ואין רופא או תרופה שיכולים להפסיק את הסירחון הנורא שעולה ממנו. "תעתועון" לא נכתב בנשימה אחת, כמובן, אלא במשך חודשים. הוא יצא לאור בהוצאת כתר והתקבל טוב בביקורת והיה גם רב מכר. שלא כנהוג, יצא הספר לאור בשתי הוצאות נוספות, עם עובד, שרכשה מהדורה למנוייה ותרמיל, הוצאת הספרים של משרד הביטחון, הוציאה אותו לחיילים קוראים. היו אז זמנים אחרים לחופש הביטוי. השחקן־במאי אילן תורן, ידידי מימי אוניברסיטת תל אביב, ביים את המונולוג של הולי למונודרמה, הצגת יחיד, שבה החל את דרכו כשחקן רמי הויברגר הצעיר. "תעתועון" ורמי זכו במקום הראשון בתחרות המונודרמות הראשונה תיאטרונטו, וההצגה הועלתה בתיאטרון הקאמרי יותר מ־ 200 פעמים. כמה פעמים, כשהצופים היו תלמידים לפני גיוס, נתבקשנו, הויברגר ואני, לשוחח איתם ולענות על שאלותיהם הקשות והמטרידות, לאחר ההצגה. אחרי כשנה וחצי, בהצגת ה־ 200 פלוס, נטש רמי הויברגר, שהזדהה מאוד עם דמות הולי, את ההצגה באמצעיתה, כנראה מתוך סערת נפש, ולא חזר יותר לדמות ולמחזה. לי, בכל אופן, לא הסביר את פרישתו. לפני כמה שנים פנו אלי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב בבקשה לאשר להם העלאת קטע מ"תעתועון" במסגרת הדיון הנצחי על ישראלים, פלסטינים והכיבוש. הם פנו להויברגר כדי שיחזור לערב אחד לשוב ולגלם את דמות הולי. הויברגר, מבוגר ב־ 15 שנה בערך, הסכים, לדבריהם, בתנאי שאכתוב לו מונולוג של הולי, 15 שנה אחרי. הרעיון היה מושך, אבל עברו עוד כמה שנים עד שהתפניתי אליו. היו כמה ניסיונות כתיבה על הולי, גבר אובד־דרך רק בן 35, שמתיישב לבדו על ראש גבעה בשטחים ומחפש אויב להכות בו - ואחר עוד כמה שנים ניסיתי לכתוב על עתידו של הולי, בגיל 57 , בכאוס התל אביבי של 2020 , נגיד, כשבארץ מתנהלת האינתיפדה התשיעית, הפנימית, ומשמרות המהפכה של צבא ההלכה והשלטון הלאומי־חרדי משוטטים בסמטאות המטונפות של מה שהיה פעם המעוז החילוני והליברלי האחרון, תל אביב, ולוכדים בוגדים ועמלקים.
רציתי לכתוב על הולי המזדקן שרוח הקרב שלו עוד לא עממה, והוא מהמורדים האינדיווידואלים האחרונים שטרם דוכאו, חי עםאישה פיליפינית צעירה, דור שלישי למהגרי העבודה, ונאבק. לוחם נצחי. רציתי לקרוא לספר, אם ייחתם, "געגועון", כי כולנו, בעיקר הזקנים שבנו, מבוססי זיכרון וגעגוע. זה הרעיון. היו ניסיונות שרבוט, כמה רעיונות, כמה דיאלוגים, כמה מצבים - אבל, בינתיים, זה לא התקדם. טוב. סופר צעיר, מה יש לו בחייו? הזמן רץ לו והוא דורך במקום. הנה, 27 שנה עברו כחטף מאז האינתיפאדה הראשונה ויציאת "תעתועון" - ואנחנו כבר באינתיפאדה השלישית, שסופה מי ישורנו.