כבר ביום הראשון לחייו הספיק בנם של נסים ומיה יהודה לחצות חצי מהמדינה ולבקר בשני בתי חולים, כשהוא סובל ממצוקת נשימה קשה בעקבות סיבוך בלידה. התינוק שרק נולד נאלץ לעבור מבית חולים פוריה בטבריה לבית חולים שיבא בתל השומר כדי להשתמש במכשיר אקמו, המחליף את פעולות הלב והריאות, וקיים רק בכמה בתי חולים במרכז.
"זה הילד הראשון המשותף שלי ושל מיה", סיפר האב (48), "ההריון היה לא פשוט. למיה הייתה סוכרת הריון ונאלצנו לעשות בדיקות רבות כדי לוודא כל הזמן שהסוכרת מאוזנת, הקפדנו על כך והכל היה תקין וטוב. הגענו לפוריה בתאריך שנקבע לזירוז לידה בעקבות הסוכרת. בלילה שלפני הלידה היו שלוש פעמים ירידות דופק של כמה שניות לעובר. כשזה קרה בפעם הרביעית הרופאים החליטו להעביר את אשתי לחדר הניתוח ולבצע ניתוח קיסרי.
"כשראיתי את בני לראשונה הוא היה מחובר לצינור חמצן והמיילדת הסבירה לי שקצת קשה לו לנשום, אז עוזרים לו”. ברגע שהרופא הגיע לדבר עם האב, הוא הבין שהתחזית קודרת יותר – התינוק שאף ברחם מי שפיר שהכילו צואה (מצב המכונה "מים מקוניאליים"), וגרמו להידרדרות קשה במצבו. "הוא הסביר לי שזה סיבוך מסוכן, שזו המחלה הנשימתית הכי קשה שיש לילדים ושהם צריכים כעת לחבר אותו למכשירי הנשמה כדי להילחם על חייו. אני חשבתי כל הזמן איך אחרי תשעה חודשים של הריון כל כך קשה אני מספר לאשתי שלא בטוח שהתינוק שלנו ישרוד".

במהרה הבינו הרופאים שאין להם את האמצעים הדרושים כדי לטפל בתינוק, משום שהמכשיר הנחוץ קיים רק בבתי חולים מעטים ואלה נמצאים במרכז הארץ. "מנהל המחלקה קרא לנו והסביר לנו שהם מיצו את כל הטיפול שניתן לעשות בבית החולים, משום שאין כרגע לתינוק ריאות בכלל. הוא אמר שיש שני מקומות בארץ שיכולים לטפל במצבים כאלה באמצעות מכשיר אקמו – בתי החולים שניידר ושיבא, אבל בשניהם המכשיר תפוס כרגע.
"נתבקשתי להישאר בשעות הקרובות באזור המחלקה, ואני מבחינתי הבנתי שאני מחכה עד שיודיעו לי שזה נגמר ואין לי ילד". אבל אז, רגע לפני שאיבד האב תקווה הגיעה הבשורה: "אחרי כשעה מנהל המחלקה חזר ואמר שהתפנה מקום בתל השומר ושמארגנים שם צוות, בראשות ד"ר מרינה רובינשטיין, שיבוא ויחבר את התינוק למכונה וייקחו אותו אליהם. כמה שעות לאחר מכן, בלילה, הם הגיעו ובדקו אותו ולבסוף החליטו שכרגע ניתן להסתדר בלי האקמו, אבל הוא יועבר לשם בכל זאת כדי שיהיה בקרבת המכונה למקרה שיהיה בה צורך".
משם המצב רק הלך והשתפר - מצבו של התינוק הוטב מדי יום, ואחרי חמישה ימים שבהם היה מורדם ומונשם, הוא התעורר. ביום שלישי האחרון, בנר הראשון של חג חנוכה, הוריו הורשו להחזיק אותו בפעם הראשונה. "זכינו לנס חנוכה משלנו", אמרה האם, “קשה להסביר במילים איך זה שבמשך שבוע שלם אתה לא יכול אפילו לגעת בילד שלך, ואנשים זרים מטפלים בו ונאבקים על חייו, ואתה רק יכול לעמוד ולהביט מהצד".
"אנחנו רואים הרבה מקרים של מים מקוניאליים, אבל מקרים קשים שמסתבכים עד כדי כך נחשבים לנדירים”, סיפר מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים שיבא פרופ’ גידי פורת, "הוא הגיע אלינו במצב לא יציב מבחינת לחצי הדם והדופק, והצלחנו לבסוף לייצב את מצבו גם בלי להשתמש במכונת האקמו. הילד מקבל חמצן כבר כמה ימים, אבל הוא נושם בכוחות עצמו, אוכל ונראה טוב”.
למרות האופטימיות טוען האב שבאותה מידה זה יכול היה להיגמר אחרת: “נשמע לי הזוי לחלוטין שבכל הצפון ובכל הדרום אין את המכונה מצילת החיים הזאת, ושצריך לשנע ילד שנולד לפני כמה שעות לכזה מרחק. לא ייתכן שבמדינה נאורה, בין המתקדמות בעולם, יש רק בבתי חולים בודדים את מכונת האקמו. אם לא היו מוצאים ברגע האחרון חדר ומכשיר פנוי, היו דנים את הבן שלי לגזר דין מוות. זה יכול לקרות לילד הבא שיהיה במצב הזה".
פרופ’ פורת סיפר שהוא נתקל בלא מעט מקרים שבהם ילדים מגיעים מרחוק כדי לקבל אצלם טיפול בעזרת המכונה. "בסוף השבוע נסענו להביא ילד מבית חולים סורוקה בבאר שבע, בן שנה עם דלקת ריאות קשה שנזקק למכשיר”. עם זאת, הוא טוען שיכולה להיות בעייתיות בהרחבת השימוש שבו לבתי חולים נוספים: "האקמו הוא מכשיר מסובך שכדי לקיים צוות המיומן בטיפול בעזרתו הוא צריך להיות בשימוש של לפחות 10-15 מקרים בשנה. אם המכשיר יוצב במספר רחב של בתי חולים ויהיו רק מקרה או שניים בכל מקום, לא ידעו לטפל באמצעותו כמו שצריך. זו מערכת מורכבת שדורשת ניהול דרך שגרה”.