קובה, סיפור אהבה

ימיו הגדולים של תיאודור רוזוולט החלו בקובה. ואיתם גם ימיה הגדולים של אמריקה. מאה וכמה שנים סוערות עברו על יחסי המעצמה הגדולה והאי הקטן שלדרומה מאז המלחמה האמריקאית־ספרדית של סוף המאה ה-19.

המלחמה ההיא סימנה את שקיעתה של אימפריה אחת, הספרדית, ואת נסיקתה של אימפריה גדולה בהרבה, האמריקאית. היו מי שהביטו בשבוע שעבר על החלטתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה לסגור פרק של חרמות ביחסים עם קובה, ולפתוח בפרק חדש שטבעו עדיין אינו ידוע, כעוד סימן לדעיכתה של האימפריה הזאת. אבל היו כמובן גם לא מעט אחרים, שהביטו בהחלטה הזאת וחשבו שיש בה רק דבר אחד מפתיע: למה זה לקח כל כך הרבה זמן. 

במרוצת ההיסטוריה מאז רוזוולט, שבא לסייע בשחרורה של קובה מעולו של שלטון ספרדי, ועד לאובמה, שהחליט להתפייס עם קובה, שטרם שוחררה משלטונו העריץ של בית קסטרו, היה עוד נשיא שקובה נכרכה במורשתו. ג׳ון קנדי החל את הקדנציה הקצרה והסוערת שלו בכישלון מהדהד, כאשר אפשר ללוחמים לצאת למפרץ החזירים, ואז הפקיר אותם לנפשם. 

אחר כך כיפר על הכישלון במהלך דרמטי, שחיסל את הניסיון להציב טילים גרעיניים סובייטים במרחק יריקה מחופי פלורידה. קובה של רוזוולט גילמה פוטנציאל. קובה של קנדי גילמה סכנה.

אובמה הביט בקובה וראה עצם תקועה בגרון. בהיעדרו של אויב סובייטי שיש טעם לעסוק בו, קובה הפכה מצריח חשוב על לוח שחמט עולמי לפיון חסר משמעות. הפוליטיקה של הגולים הקובנים באמריקה, ורטוריקה של התעקשות על זכויות אדם, גרמו לאמריקה להותיר על כנה לשנים ארוכות מדיניות של חרם על קובה, שכבר מזמן איבד משמעות.

מצד אחד, הקובנים כבר מזמן אינם אויב שיש בו סכנה. מצד שני, הסנקציות הכבדות שהוטלו עליהם לא שינו את התנהלותם. פידל קסטרו, השליט האגדי שהאמריקאים כשלו בניסיונותיהם להתנקש בחייו, וייאלצו לראות אותו נפרד מהעולם בדרכו שלו (כנראה שבעוד זמן לא רב), שרד את הסנקציות. אחיו ראול, שירש אותו, הצליח לשבור אותן.

הקובנים לא עשו הרבה כדי לשבור את הסנקציות. הם בעיקר חיכו בסבלנות, לרגע הנכון, להזדמנות הנכונה, לנשיא האמריקאי הנכון. את ההזדמנות סיפק מעצרו המקומם של יהודי אמריקאי, אלן גרוס, שבא לסייע ונכלא כמרגל. מכיוון שארה״ב ביקשה לשחרר אותו, היא נאלצה לקיים שיחות עם הקובנים. 

מכיוון שכבר התקיימו שיחות, אפשר היה להרחיב אותן לנושאים נוספים. מכיוון שהורחבו, נפער סדק בחרם. אובמה, הנשיא הנכון, מיהר להיכנס באותו הסדק. זו הייתה הפתעה במובן זה שלא היו פרסומים מוקדמים שחזו את המהלך. זו לא הייתה הפתעה במובן זה שאובמה תמיד דגל במדיניות שאותה יישם בשבוע שעבר. 

לא לחרמות, כן לשיחות וליחסים. לאובמה יש קייס חזק בהצדיקו את המהלך הזה: הסנקציות לא הביאו תועלת רבה. הגיע הזמן לנסות משהו חדש. כך יאמר לנוכח ההתקפות הצפויות עליו, מצד מי שיטען שהוא נטש את תושביה של קובה, הכורעים תחת עריצות מדכאת. התושבים אכן סבלו קודם ואכן ימשיכו כנראה לסבול. 

הסנקציות לא הביאו להם תועלת, הסרתן לא תגרום נזק. אולי דווקא היפתחות לאמריקה, לתיירות, לעסקים, לקשרים נורמליים, תביא לשינוי הדרגתי - לא בכניעה חדה של השלטון לתביעה אמריקאית, אלא במעבר איטי למשטר נאור ופתוח יותר. וממילא, איזו הצדקה יש לאמריקה להחרים את קובה הקטנה בגלל משטרה העריץ, כאשר היא מרחיבה את יחסיה עם סין הגדולה, שמשטרה אינו שונה במהותו מזה הקובני? כל מי שמעיין בסוגיה הזאת ביושר, צריך להודות שמכיוון שאמריקה לא החליטה להחרים כל מדינה שבראשה עומד דיקטטור, אין סיבה שתחרים דווקא את השכנה קובה. 

ניצחון ענק לשלטון האחים. ראול קסטרו. צילום: רויטרס

 

הפוליטיקה של היחסים עם קובה היא, כאמור, פוליטיקה מסובכת. לכן, אין הפתעה גדולה גם בכך שאובמה בחר לעשות את המהלך שלו, המתאים כל כך לתפיסת העולם שלו, דווקא עכשיו, כאשר הוא משוחרר מכבלים פוליטיים. אובמה לא יעמוד יותר לבחירת הציבור, וגם המפלגה שלו לא תעמוד יותר למבחן תחת מנהיגותו.

במילים אחרות, אובמה יכול להתעלם כרצונו מהלובי החזק של קובנים אמריקאים, שרצו להמשיך את משטר הסנקציות על מדינתם־לשעבר שממנו נמלטו, ולעשות מה שהציבור הרחב תומך בו. אובמה כבר לא צריך לנצח בחירות בפלורידה. 

בשנת 1992 , במסע הבחירות שלו נגד הנשיא המכהן, ג׳ורג׳ בוש (האבא), הפגין המועמד, ולימים הנשיא, ביל קלינטון קשיחות יתרה בשאלת קובה. "לממשל הזה הייתה הזדמנות גדולה שהוחמצה להכות בפטיש בפידל קסטרו ובקובה", אמר קלינטון בנאום מול בוחרים באיזור המכונה ״הוואנה הקטנה״ במיאמי. הוא הודיע על תמיכתו בחוק להידוק הסנקציות, שהנשיא לא כל כך אהב אך נאלץ לקבל בחריקת שיניים - מסיבות פוליטיות. 

אובמה של השבוע שעבר נראה הרבה יותר כמו בוש האבא, מאשר קלינטון. הוא נראה הרבה יותר כמו בוש האבא, מאשר בוש הבן. זה אחד הדברים שלא כולם מזהים נכון ביחס לעמדותיו של אובמה.

הנשיא אמנם עושה שימוש נרחב ברטוריקה של זכויות אדם, אך הוא איננו נשיא של זכויות אדם. הוא נשיא קר למדי, שבוחר, כמו בוש האבא, ולא כמו הבן, בחירות קרות למדי. אובמה ישמח בוודאי על כל עם שמשתחרר מעריצות, אך אין לו עניין להשקיע משאבים ואנרגיה בשחרורם של עמים (מה שמחדד כמובן עבור ישראלים רבים את השאלה מדוע אובמה מתעניין כל כך בגורלם של הפלסטינים). הוא לא עשה הרבה מול התוקפנות הרוסית באוקראינה, מסיבות מובנות. רוסיה היא מדינה חזקה וקשוחה. הוא לא עשה הרבה לעידודם של מהפכנים באיראן, ומעדיף לנהל שיחות עם השלטון בטהרן. הוא לא התערב במלחמת האזרחים בסוריה. 

אובמה הוא נשיא שאיננו מתערב כאשר אינו מזהה אינטרס אמריקאי מובהק. ונשיא כזה אכן אינו יכול לזהות את התועלת הגלומה במשטר סנקציות על קובה. המשטר בקובה לא מעניין אותו. החיים בקובה אינו באחריותו. 

גם למתנגדים למהלכו של הנשיא אובמה יש טיעונים חזקים. כמובן, ההחלטה לוותר בקרב על העם הקובני מבטאת בעיניהם נסיגה נוספת של אמריקה ממעמדה כמעצמה עולמית. הם סבורים שאובמה נפל קורבן לעסקה מפוקפקת: כדי לשחרר עציר אמריקאי חף מפשע, הוא שחרר מרגלים קובנים מורשעים, שאינם חפים מפשע (העסקה עם קובה כללה חילופי ושחרור אסירים). כדי להותיר אחריו מורשת של פיוס עם קובה, ולעשות מהלך מהדהד שיבלום את הדיבורים על כך שהוא ״ברווז צולע״ בבית הלבן, ויתר על הזדמנות להכריע במערכה הארוכה נגד משפחת קסטרו.

כרגיל, הם אומרים, לאמריקאים נגמרת הסבלנות רגע לפני שהם יכולים לנצח. תומכי אובמה משיבים במטבע דומה: כרגיל, הימין תמיד חושב שאם רק היינו מחכים עוד קצת, מסלימים עוד קצת, היינו מנצחים. כך במלחמה בוויאטנם, כך בעיראק, כך בסנקציות על איראן - הניצחון תמיד קרוב, וכאשר הוא מוחמץ, זו תמיד אשמתו של נשיא מהשמאל שלא היה לוחמני מספיק.

אבל שווה להקדיש רגע גם למי שאכן סבורים שהניצחון היה קרוב. אחד מהם, אליוט אברמס, מוכר בישראל בעיקר מתקופת עיסוקו בנושאי המזרח התיכון בבית הלבן של בוש (הבן), אך התבלט עוד קודם לכן כאשר עסק בענייני אמריקה הלטינית בממשל רונלד רייגן.

אברמס, בביקורת חריפה על אובמה, שרטט את הנתונים הבאים: עם תום המלחמה הקרה, ואובדן המשענת הסובייטית, משטר קסטרו היה קרוב לקריסה. הוא שרד בהשלטת יד ברזל, ואחר כך נשם לרווחה בזכות ונצואלה של הוגו צ׳אבס, שכספי הנפט שלה החזיקו את קובה מעל המים. עכשיו, כשצ׳אבס איננו, ומחירן של חביות הנפט יורד, נאלץ משטרו של קסטרו לחפש גואל חדש.  ״מי יציל את קסטרו הפעם? עכשיו יש לנו את התשובה: ברק אובמה״.

הנה הנרטיב הקבוע. אברמס אומר, יכולנו להכריע. הוא לא היחיד. שלושה סנטורים ממוצא קובני, אחד מהם הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז מניו ג׳רזי, תקפו את המהלך בחריפות. ״כניעה לסחטנות״, כינה זאת מננדז. והסנטור הרפובליקני מרקו רוביו קבע שקובה היא בדיוק כמו ״סוריה, איראן וסודאן - מדינה התומכת בטרור״. רוביו רואה בעצמו מומחה ליחסים עם קובה, והוא אכן יודע עליהם כנראה יותר מרוב האמריקאים. 

בין השאר, הוא יודע שבניגוד למה שניתן להתרשם, הממשלה הקובנית אינה ששה להדק את היחסים עם ארה״ב. נשיאים אמריקאים ביקשו לשפר את היחסים עם קובה ב-40 השנה האחרונות (ניקסון וקרטר לדוגמה), ונהדפו.

האחים קסטרו אולי רוצים שיפור, אבל לא רוצים שיפור דרמטי. ספק אם יש להם עניין במאות אלפי תיירים עשירים שיקנו מהם את המדינה. ספק אם יש להם עניין בפלישה ידידותית, שתביא לקובה מהפכה כמו שהביאה הפלישה האלימה לגבעת סאן חואן.

האחים קסטרו יקבלו בדיוק את מה שרצו: אובמה ישפר את היחסים, אך לא יוכל לנרמל אותם באופן מלא ללא הקונגרס. הרפובליקנים השולטים בשני בתי הקונגרס לא יאפשרו נירמול מלא. המצור על קובה יהיה פחות מהודק, אך הבידוד המתחייב כדי לשמור על המשטר יישאר על כנו. זה מה שרוצים כנראה השליטים. אובמה יקבל את מה שרצה: מהלך משמעותי שיציב אותו שוב בעמדה מנהיגותית ולא יגרום נזק ממשי לאמריקה. 

הנה אם כן סיכום ביניים, סביר בהחלט: אובמה הרוויח, קסטרו הרוויח, האמריקאים הרוויחו. ונכון, מצבה של הצלע הרביעית - העם הקובני - יותר מסובך.