רצים עם כוכבים

אבל התובנה הזאת של ג'ומס לא חלחלה עמוק, ובמפלגות השונות ממשיכים, כמו במעין תוכנית ריאליטי, לחפש כוכבים, מועמדים בעלי שם יוקרתי, שיפארו או יקשטו את הרשימה לכנסת מתוך תקווה שהשם הנוצץ יהיה נכס אלקטורלי ויסייע להם בקלפי.

השמות האחרונים ששמם עלה בימים האחרונים כמי שמפלגות שונות מחזרות אחריהם וחפצות ביקרם הם האלופים במיל' יואב גלנט ועמוס ידלין, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שכבר הודיע כי לא ירוץ, פרופ' מנואל טרכטנברג העושה את דרכו למפלגת העבודה וראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין, איש רב־כריזמה וכוכב תקשורת בתקופת "צוק איתן" שגויס לשורות יש עתיד. זאת לצד הכוכב הנוכחי והבלתי מעורער של הבחירות הקרובות, משה כחלון, שרבים תולים בו ובמפלגתו החדשה, "כולנו", את תקוותיהם.

עד לפני שנים אחדות היו אלה בעיקר גנרלים שתפסו את משבצת הכוכבים. בכנסת ה-15 כיהנו 18 גנרלים בדימוס, מספר שיא בכל הזמנים. אך מאז המספר ירד בצורה תלולה. בבחירות הקודמות היה זה שמו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי שצץ שוב ושוב, אך רק מגבלות הצינון והסתבכותו בפרשת הרפז מנעו ממנו להיות הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה הישראלית. אומנם גם המפלגות של ימינו ממשיכות לחפש כוכבים נוצצים בשורות צה"ל, אך גם באקדמיה, בשורות המחאה החברתית שהולידה בכנסת היוצאת שני ח"כים, סתיו שפיר ואיציק שמולי, בתקשורת ואפילו בתעשיית הדוגמנות.

רשימה חלקית כוללת את טומי ויאיר לפיד, אב ובנו שמינפו בהפרש של שנים את מעמדם ככוכבי תקשורת כדי לזנק לפוליטיקה: טומי לפיד בראש שינוי ויאיר לפיד בראש המפלגה שייסד, יש עתיד; ניצן הורוביץ (מרצ); שלי יחימוביץ' ומרב מיכאלי (העבודה); אורי אורבך (הבית היהודי); מיקי רוזנטל (העבודה); ואפילו גדעון סער (הליכוד), שהיה עיתונאי מתחיל בשבועון "העולם הזה" ואחר כך שימש כתב לענייני משפט בעיתון המנוח "חדשות".

גם סילבן שלום (הליכוד) הגיע מהתקשורת, לאחר ששימש כתב כלכלי של העיתון "חדשות" בכנסת. אורלי לוי־אבקסיס (ישראל ביתנו) הגיעה אף היא לכנסת כסלבריטאית - לאחר שנודעה בעיקר כדוגמנית ואשת תקשורת - אבל מיהרה לנטוש את הזוהר לטובת עיסוק בענייני חברה ורווחה. כך גם הח"כית לשעבר אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), שהייתה דוגמנית ומגישה בערוץ בשפה הרוסית, וכמובן הדוגמנית לשעבר ואשת העסקים פנינה רוזנבלום, שכיהנה בעבר כח"כית לחודשים ספורים.

עוד קודם לטרנד של גיוס סלבריטאים ועיתונאים, בשנים הראשונות למדינה היו רשימות לכנסת שהתגאו דווקא ב"כוכבים" מעולם התרבות, כגון סופרים ומשוררים. כך למשל אורי צבי גרינברג (אצ"ג), המשורר הרוויזיוניסטי, חתן פרס ישראל ופרס ביאליק לספרות יפה, כיהן כחבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות.

סופר תש"ח ס' יזהר (יזהר סמולנסקי), שבין ספריו הידועים "חירבת חיזעה" ו"ימי צקלג", היה חבר הכנסת מטעם מפא"י החל מהכנסת הראשונה. לימים היה ממייסדי רפ"י (רשימת פועלי ישראל) בראשות דוד בן־גוריון, והתפרסם בעיקר בפעילותו למען חוקי שמירת הטבע. הוא כיהן בכנסת בשנים 1949-1967, למעט הפסקה של כשנה ורבע בראשית ימי הכנסת השלישית, שאליה נכנס רק בסוף שנת 1956.

הסופר והמחזאי משה שמיר, שבין יצירותיו הידועות "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו - פרקי אליק", כיהן כחבר הכנסת התשיעית במסגרת סיעת לעם של הליכוד, והיה אחר כך ממקימי מפלגת התחיה. וישנו גם פרופ' דב סדן, סופר, פובליציסט, עורך המדור הספרותי ב"דבר" וחוקר יידיש, שנבחר בשנת  1965 לכנסת מטעם המערך, אך התפטר בסוף שנת 19688 במחאה על יציאת משלחת של הכנסת לגרמניה.

אבל עם כל הכבוד לסופרים, למשוררים, לעיתונאים ולדוגמניות לשעבר, עיקר "הכוכבים" גויסו לשורות המפלגות השונות, או ליתר נכון "הוצנחו", היישר משורות צה"ל. כוכבם של חלק מהם דעך במהירות שבה זרח והם לא הצליחו להטביע חותם, ואילו אחרים דווקא הצדיקו את המוניטין והפכו למטאורים בשמי הפוליטיקה הישראלית.

ההסבר המקובל לגיוס של פוליטיקאים מצה"ל הוא המיאוס שחש הציבור מהפוליטיקאים הישנים והדימוי השלילי שדבק בהם. לעומת זאת, צה"ל הוא עדיין הגורם הקונצנזואלי ביותר בחברה הישראלית, וגנרלים עטורי תהילה נהנו ועדיין נהנים מהמיתוס הצבאי התופס מקום של כבוד בחברה הישראלית. 

הפוליטיקאים "הפשוטים", לעומת זאת, אלה שהתחילו את הקריירה מלמטה ועשו את כל הדרך לצמרת דרך המנגנון המפלגתי או הציבורי, נתפסים כלא אמינים. הציבור נוטה לייחס להם תופעות של "כיסאולוגיה", שחיתות ציבורית, נהנתנות ונכונות למכור את האידיאולוגיה תמורת טובות הנאה, בין היתר בשל שורה של פרשיות שחלקן הסתיימו בהרשעות וחלקן, כמו במקרה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ופרשת טלנסקי, עדיין מתנהלות בערכאות.

וכך חברי כנסת מן השורה, שהזיעו והשקיעו בכל ימות השנה, מביטים בעיניים כלות בכוכבים חדשים שמגויסים מן החוץ, משוריינים ותופסים ללא כל מאמץ מקום מכובד בקדמת הרשימה, אף שבמקרים רבים המשקל הסגולי שלהם ותרומתם להצלחת המפלגה בבחירות מתבררים אחר כך ככאלו שלא הצדיקו את המחיר, והם נפלטים מהמערכת כעבור קדנציה או שתיים.

אנשי הצבא הבולטים ביותר שהוצנחו לפוליטיקה בשיא תהילתם, לאחר שירותם הצבאי, היו משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ועזר ויצמן. ככלל, הרוב המוחלט של הרמטכ"לים לשעבר של צה"ל היה מעורב בדרך זו אחרת בפוליטיקה, מה שלא מפתיע במיוחד בחברה הנתונה אחת לכמה שנים למערכה צבאית כזו או אחרת.

דיין, כמו רבים אחריו, גילה במשך הזמן כי התהילה הצבאית היא לא תמיד ערובה להצלחה פוליטית. הוא הגיע לשיא תהילתו כשר הביטחון בימי מלחמת ששת הימים ונתפס בעיני הציבור כ"מר ביטחון" האולטימטיבי, אך סיים את הקריירה הפוליטית בראש מפלגה קטנה בשם תל"מ שזכתה בבחירות ב-1981 לשני מנדטים בלבד.

גם הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רפאל  איתן (רפול), ניסה את כוחו בפוליטיקה. הוא נבחר לכנסת ה־-11 במסגרת רשימת התחיה־צומת, ובכנסת ה־ 12 שימש כשר החקלאות בין השנים 1990-1991. בבחירות לכנסת ה-13 הוא הנהיג את מפלגת צומת בראשותו להישג יפה של שמונה מנדטים, אך לא הצליח לשחזר את ההישג החד־פעמי, ובבחירות 1999 לא עבר את אחוז החסימה.

עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר המהולל, חווה חוויה דומה. ב-1984 עמד בראש רשימה עצמאית בשם "יחד" שזכתה בשלושה מנדטים בלבד, אבל נחשב גם לאחד מאדריכלי הניצחון של הליכוד בבחירות 1977, היה לו חלק מרכזי בשלום עם מצרים, והוא נבחר פעמיים לנשיא המדינה.

מפלגת ד"ש ז"ל, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב־1977 , נחשבת "מפלגת הכוכבים" הראשונה. היא הוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים על רקע תחושות אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה המלחמה ופרשיות שחיתות ציבוריות שנחשפו אחריה. בראשה עמד הרמטכ"ל לשעבר והארכיאולוג המהולל, חושף המגילות הגנוזות יגאל ידין, שנתפס בעיני הציבור כ"מיסטר קלין", איש ישר ונקי משחיתות המגלם באישיותו ספרא וסייפא.

ד"ש זכתה בבחירות בהישג ענק של 15 מנדטים, אבל כגודל ההצלחה היה גם גודל האכזבה. המפלגה שכללה גם אישים כמו שמואל תמיר, בנימין הלוי, סטף ורטהיימר, אמנון רובינשטיין, מאיר עמית ואחרים, התפלגה והתפצלה לרסיסים עד שנעלמה כליל מהנוף הפוליטי, ועל חורבותיה קמה לימים מפלגת שינוי. ידין עצמו לא הרשים כפוליטיקאי, ובעיני רבים היווה אכזבה גדולה. 

מפלגת הגמלאים, שזכתה בשבעה מנדטים בבחירות 2006 לכנסת ה-17, הייתה ההפתעה הגדולה של הבחירות דאז, ורפי איתן, איש המודיעין שעמד בראשותה וכיהן כשר הגמלאים, היווה הבטחה עבור רבים. אבל בבחירות 2009 המפלגה כבר לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. 

מקרה דומה היה גם עם אמנון ליפקין־שחק, הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל, שהפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית ביולי 1998 כמועמד מתחרה לראשות הממשלה מול בנימין נתניהו. הוא הקים ביחד עם דן מרידור ורוני מילוא את "מפלגת המרכז", אולם לבסוף מונה יצחק מרדכי לראש המפלגה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה. מפלגת המרכז זכתה לשישה מנדטים בלבד. הקריירה הפוליטית של ליפקין־שחק הייתה קצרה ולא מרשימה בלשון המעטה וב־ 2001 , לאחר שהספיק לכהן כשר התיירות וכשר התחבורה, התפטר מן הכנסת.

רשימת הגנרלים "הכוכבים" לאורך השנים כוללת גם את גיבור ישראל תא"ל במיל' אביגדור קהלני שייסד את תנועת "הדרך השלישית", מפלגה שזכתה בבחירות לכנסת ה-14 בארבעה מנדטים, אך לאחר קדנציה אחת נמחקה. לדברי פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ההסבר לתופעת גיוס ה"כוכבים" הוא העובדה שבישראל לא התגבשה תפיסה שלהיות פוליטיקאי זה מקצוע, והיא גם פועל יוצא של הצניחה במעמדה של הפוליטיקה בכלל. 

"הפוליטיקה היא מקצוע שההילה שלו נשחקה עם השנים בצורה דרמטית", אומרת פרופ' הרמן, "והוא נתפס כמשהו שכל אחד יכול לעשות, ולכן זה מזין את הצורך לחפש בחוץ 'וונדר וומן' או 'וונדר מן'". עם זאת, היא סבורה שבעצם תופעת חיפוש הכוכבים אין פסול. "אין שום דבר פסול להביא רמטכ"ל לשעבר או אלוף בצה"ל שניהל מערכות מורכבות, או פרופסור מומחה בתחומו, לתרום מניסיונו לפוליטיקה. אין בזה שום פסול אם מביאים אדם שלא בא רק בזכות שמו והפרסום שלו, אלא גם מוכן לראות בפוליטיקה מקצוע ולהשקיע בה לאורך זמן, כמו למשל שלי יחימוביץ' שהגיעה על תקן של עיתונאית כוכבת אבל הפכה לפרלמנטרית מהמעלה הראשונה.

"הבעיה היא שחלק מהכוכבים שנקלטים בפוליטיקה לא טורחים לבנות את עצמם ובגלגול הבא הם נזרקים החוצה - אם בגלל שלא התמקצעו, אם בגלל שלא הוכיחו את עצמם ואם בשל העובדה שאין להם שורשים במפלגה והם חסרי גב פוליטי", מסכמת פרופ' הרמן. "הפוליטיקה היא מקצוע רציני ומי שמביא רק את שמו סביר שייכשל ויהפוך לפלופ".