ימים ללא תשובה

"הלכה עד הסוף"

“היא הייתה אהבת חיי הגדולה, גאונה ללא שום ספק, יפהפייה, נפש טהורה שלא יכלה לסבול רוע בעולם", מספר בן הזוג אלעזר. “בגלל זה נשארתי לצדה ללא תנאי בכל השנים האחרונות שבהן נאבקה כדי למצות את הדין עם מי שפגע בה, אבל לא יכולתי להציל אותה. היא לא רצתה להינצל. היא רצתה למות. הדרך היחידה שבה ניתן היה להציל אותה הייתה לאשפז אותה בכפייה. היא לא הייתה מוכנה לשמוע על אשפוז. בעצם ההצעה שתתאשפז היא ראתה פגיעה בה, כאילו אני יורק לה בפרצוף, לא מאמין לה. השתדלתי כל השנים האלו להיות שם בשבילה, מימנתי אותה. המשפחה שלי הייתה כמו המשפחה שלה. בארבע השנים האחרונות ניסיתי בעיקר לשכנע אותה לחיות".

השניים עברו יחד לפורטוגל לאחר שהתיק של לב נגד אביה נסגר בפרקליטות. שם, הרחק מכל הכאוס, ניסה אלעזר לשקם את לב, אך ללא הצלחה. “נתתי לה תמיד אהבה ללא תנאים והיא כנראה הבינה שתוכל לסיים את החיים האלו רק אם תתנתק ממני, ולכן עברה לפני שנה לדירה משלה, באותה שכונה", הוא מספר. “היינו נפגשים פעם או פעמיים בשבוע. לפני חודש וחצי ראיתי שמצבה הורע ושלחתי אותה לאחותי בניו יורק. היא חזרה אחרי שבועיים והייתה מאוד אופטימית, דיברה פתאום על תוכניות לעתיד. היא עבדה על כולנו".

למרות הקשר ההדוק, אלעזר, שאינו מפעיל חשבון פייסבוק, לא ראה את הפוסט האחרון שפרסמה לב בפייסבוק, ובו הצהירה על כוונתה להתאבד - והגיע רק אחרי שביצעה את מה שהבטיחה שתעשה כל כך הרבה פעמים בעבר. אחרי מותה של לב פרצה הסערה שאליה כל כך ייחלה בחייה. “אני דורשת עכשיו שכל החברה תפסיק את כל עיסוקיה הטפלים ותתעסק אך ורק בעיכול הנושא הזה של התעללות מינית בילדים על כל רבדיו - היקף התופעה, המחדלים במיגור התופעה ובטיפולה, איך ואיפה צריך לשנות ולתקן על מנת שהתופעה הזו תמוגר בהקדם וכל חשיבה פרקטית דומה", כתבה לב במכתב משנת 2010.

“אני חושבת שההתנהלות בקשר לזה צריכה להיות כמו בהתנהלות בעת מלחמה. החברה הישראלית מנוסה בסוג של חשיבה בשעת חירום והגיעה השעה להשתמש ביכולות הללו על מנת לעשות סדר חברתי אמיתי וצודק". מאות הפרסומים ברשתות החברתיות ובעיתונות אחרי מותה של לב הובילו לעצרת שקטה לזכרה שנערכה במוצאי השבת האחרונה בשדרות בני ציון בתל אביב. רויטל מדר, מארגנת העצרת, לא פגשה מעולם את לב ולא שמעה עליה לפני מותה.

“זו הייתה עצרת שקטה", היא מספרת. “לא היו קריאות או צעקות. נשאנו שלטים, מספר נשים שהכירו את לב וגם נפגעות גילוי עריות דיברו, חברת הכנסת מיכל רוזין הבטיחה להיאבק כדי להעביר חוק ששופטים ופרקליטים העוסקים בעבירות מין יעברו הכשרות מיוחדות. התחושה הכללית של נפגעות מין היא שאין להן מענה. גם אלו שמעזות להתלונן והתיק כבר מגיע לפרקליטות, פוגשות שוב ושוב מערכת שאין לה מושג מול מה היא עומדת. אנחנו הולכות ומבינות שהגיע הזמן לנקוט פעולות אזרחיות".

רעות גיא, מנהלת תחום "קצה ונערות" בעמותת "עלם", הכירה את לב בשביתת הרעב שערכה ב-2010 בגן הוורדים מול הכנסת אחרי סגירת התיק. "היה לה ברור מה היא רוצה - להעלות את נושא המודעות להתעללות בילדים, ומהר", מספרת גיא. "ארגנו יחד איתה עצרת במוזיאון תל אביב, שאליה הגיעו כאלף איש, ועדיין היא לא הייתה מרוצה, זה היה נראה לה מספר קטן מדי. היא הייתה המומה מכך שאין שם לפחות 10,000 איש. "זה לא היה רק הסיפור האישי שלה, היא רצתה לדבר על התופעה. היא לא הייתה מוכנה להשלים עם המצב והלכה עד הסוף, לא הבינה שכדי לשנות צריך הרבה זמן אם בכלל. היא לא הייתה קלה לנו, דרשה תשובות, העבירה ביקורת על ההתנהלות של הארגונים, לא עניין אותה שום דבר מלבד זה. אבל היא הייתה צלולה מאוד. חכמה מאוד, רהוטה מאוד. הקשר ניתק בשנה האחרונה, ועל ההתאבדות שלה שמעתי מחברה רחוקה של בן זוגה. היא לא רצתה טיפול. היא רצתה להקים קול צעקה. לשנות".

גם חברת הכנסת מיכל רוזין, ששימשה ב-2010 ראש ארגון הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, זוכרת אישה צעירה ורהוטה שכבר אז דיברה על התאבדות. "לא ידענו אם זו אמירה של ייאוש או שבאמת יש חשש לחייה", היא אומרת. "הגעתי לשם עם ורד סוויד, היועצת למעמד האישה של ראש הממשלה, וחברות כנסת נוספות כמו אורלי לוי-אבקסיס ודאגנו שיבקרו וידברו איתה באופן קבוע. לגבי האמירה בתקשורת שורד הייתה חולת נפש, אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוגית, אבל העובדה שחלק מנפגעות גילוי העריות היו מאושפזות או חלו במחלת נפש רק מראה מצד אחד שאכן נפגעו, ומצד שני עומד האשפוז לרעתן שכן טוענים שהן חולות נפש ואין להאמין להן.

זה לא נכון. לא כל חולה נפש מאשים את הוריו בהתעללות. יש סיכוי סביר יותר שהמחלות מתפרצות בעקבות ההתעללות. קשה מאוד לאנשים נורמליים לתפוס גילוי עריות, התעללות מינית בילדים, ולכן הם מרחיקים את עצמם מהנושא, וקל להם לקבל טענות של 'היא חולת נפש', 'היא ממציאה'. אנשים רגילים אינם יכולים להבין רוע כזה. "יש דברים שאי אפשר להמציא", מוסיפה ח"כ רוזין. "נפגעות גילוי עריות זוכרות פרטים. לא ניתן להשתיל זיכרונות כאלו. ורד מאוד סבלה, נפגעות התעללות מינית סובלות כל החיים, אבל המקרה של ורד הוא אחד הקשים והמזעזעים שראיתי".

מאיה ורד-לב. צילום: לילך פינקלברג

"לא צריך להאמין"

ניצה סקולניק, גננת ומטפלת משפחתית, אם לתשעה ילדים, הכירה את לב ואומרת ש"במציאות יש אחוז כל כך נמוך של נשים שמשקרות לגבי התעללות מינית, ואם הן משקרות, הן לא מסוגלות להחזיק מעמד לאורך זמן. ורד נאבקה במשך שנים, שבתה רעב. לא ניתן להחזיק דבר כזה לאורך זמן אם מדובר בשקר. הכי קל לנו כחברה לומר שהיא הייתה משוגעת במקום להתמודד עם הטענות שלה. אחרי ההתאבדות שלה פנו אלי מעל עשר נשים דרך עמוד הפייסבוק וביקשו לדבר איתי, כולן עברו פגיעה מינית.

"אני עברתי גילוי עריות מחריד בילדותי, מגיל שש ועד 16, אז ברחתי מהבית", מספרת סקולניק. "במשך שנים הדחקתי הכל עד שלא יכולתי יותר ובגיל 40 נזכרתי בכל - באונס, בהתעללות, בהפלה שעשו לי בגיל  13 במקלט הבית אחרי שנכנסתי להריון מאונס של אחי או אבי. אני לא יודעת מי משניהם היה האב. לקח לי 12 שנים של טיפול להיות מסוגלת בכלל לדבר על זה. היום אני מרצה על הנושא ברחבי הארץ, ואחרי כל הרצאה ניגשות אלי 2־ 3 נשים שעוברות דברים דומים, התעללות או הטרדה בבית או בחוץ. 

"אני מבינה את ורד", מוסיפה סקולניק, "כמה פעמים רציתי בעצמי להתאבד? כמה פעמים הייתי על הקצה? ורד איימה כל כך הרבה פעמים שבסוף כנראה אף אחד לא ראה ולא ידע, היא רצתה למות. היא ניסתה כבר הכל, בכתה, צעקה, שבתה, מחתה. לא נשאר לה כלום. מי שלא עבר את זה לעולם לא יבין. גילוי עריות זה רצח. רצח של הנפש".

"יש עכשיו דרישה ברשתות החברתיות לפתוח מחדש את התיק", אומר אלעזר. "אני רואה פרסומים עכשיו שקוראים 'להאמין' לה. לא צריך להאמין לה. זה לא עניין של אמונה, זה תיק משפטי מבוסס, עתיר בראיות, שנסגר משום מה. זה לא עניין של להאמין, אלא עניין משפטי מקצועי, תלי תלים של ראיות. זה אחד הסיפורים הכי קיצוניים ששמעתי בחיי ואני נמצא בתוכו". אלעזר מוסיף שהוא אינו מתכוון להישאר בארץ. "אני לא חושב שהתיק ייפתח שוב, בוודאי לא בהיעדר העדה המרכזית", הוא אומר. "הכל ייאש אותי לחלוטין, כאילו לא היה טעם בכל המאבק שלנו. שמעתי מה אנשים אומרים על ורד, מציגים אותה כמשוגעת, אבל כבר לא אכפת לי. שיגידו מה שהם רוצים ויעשו מה שהם רוצים. אני הפסדתי הכל. ברגע שראיתי את ורד תלויה מהחלון בדירתה איבדתי את מה שהיה יקר לי מכל בחיים".

"אנו כואבים את מותה של המתלוננת בטרם עת. מדיניות הפרקליטות בכל הנוגע לעבירות מין, לא כל שכן לאלה שבוצעו נגד קטינים במשפחה, היא תקיפה ובלתי מתפשרת. הפרקליטים המטפלים בתיקים מעין אלה עושים זאת ברגישות יתרה תוך הבנה למצוקות הרבות שבהן שרוי קורבן העבירה, כך נהגנו גם בתיק זה.

"תיק זה, עניינו תלונה על עבירות מין שבוצעו במשפחה, אשר נסגר תחילה מחמת התיישנות. בהמשך, ולנוכח טענת הנפגעת כי שגתה בתיאור הזמנים, ביקשה הפרקליטות מהמשטרה להמשיך ולחקור בתלונה על פי גרסתה הנוספת. בשל חלוף למעלה מעשר שנים ממועד ביצוע העבירות, הועברה בהתאם לחוק בקשה לאישור כתב האישום למשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) דאז, מר יהושע למברגר.

"חומר הראיות שנאסף נבחן על ידו, ואף התקיימה ישיבה בלשכתו, שאליה הוזמנה המתלוננת ז"ל שהעלתה אף היא את טענותיה. לאחר מכן, ועל מנת למצות האפשרות לבסס תשתית ראייתית מספקת, התבקשה המשטרה לבצע השלמת חקירה נוספת, שנייה במספר. בסופו של יום, סבר המשנה לפרקליט המכ דינה כי חומר הראיות שנאסף אינו מבסס סיכוי סביר להרשעה כנדרש, במישור הראייתי, לצורך הגשת כתב אישום. עוד הוסבר למתלוננת כי חלוף הזמן אינו מהווה מכשול כשלעצמו, אלא שבמקרה זה הייתה לו משמעות ראייתית. כך, לא אותרו עדים ומסמכים שיתמכו בתלונה, אף שהדברים נבחנו באופן יסודי ומדוקדק.

"יובהר כי על החלטתו של המשנה הוגש על ידי המתלוננת ז"ל ערר, אשר נדחה אף הוא על ידי פרקליט המדינה דאז, מר משה לדור. הנימוקים לדחייה הוסברו בפרטנות בכמה הזדמנויות בכתב ובעל־פה למתלוננת ובאי כוחה".