רן אבוטבול לא מצליח לישון בלילות כבר חמישה חודשים, מאז נפצע באורח קשה במבצע צוק איתן. מדי פעם הוא עוצם את עיניו למשך חצי שעה מבורכת, אבל אז חוזרים הסיוטים. שוב הוא נמצא בבית הנטוש בלב שכונת שג׳אעיה בעזה, עושה את דרכו לנגמ׳׳ש הנמ׳׳ר שעמד בחוץ. כפסע מהדלת נשמע צרור יריות חזק. רן התכופף, אך הרסיסים קרעו את אחורי ראשו. מעוצמת ההדף הוא הועף באוויר, ונחת על המדרגות החיצוניות שהובילו לקומה השנייה, כש־ ברכיו מקופלות. סילון עז של דם פרץ מעורפו, וזעקת כאב בקעה מגרונו. רן לא הצליח להתרומם ושלח יד כבדה לעבר הפצע. רק אז הבחין בקנה הארוך המכוון לראשו.
"המוח שלי עדיין לא משתלט על הפלשבקים, ובחודש האחרון אני רואה רסיסי אירועים מהמבצע בעזה", הוא אומר בסיומו של יום מפרך במחלקת השיקום בתל השומר. "את המחבל רעול הפנים, ששכב מולי על הקרקע, אני לא יכול לשכוח. גם לא את העיניים שלו שהיו מפוקסות עלי. ניסיתי להרים את הנשק, אבל היד הייתה חלשה. למרות שהייתי מעורפל הבנתי שהוא מכוון למרכז המצח, אז הנעתי את הראש במהירות לצדדים כדי למנוע ממנו להרוג אותי. כמו במין הילוך איטי, שמעתי את הירייה וראיתי את העשן שיוצא מהמקלע. שוב עפתי באוויר. לפני שהבנתי מה קורה, הרגשתי משיכה חזקה בחולצה וראיתי שוב תקרה מעלי".
בדרך נס הוטח רן לכיוון פתח הבניין וחבריו הלוחמים תפסו אותו, והשכיבו אותו על הרצפה. הרופא הצבאי הבחין כי הכדור חדר את ארובת העין ויצא מאחורי האוזן, כשהוא מרסק כל חלקה טובה בפניו. בור בגודל אגרוף נפער בצווארו של רן ופניו הנפוחות נצבעו בדם. מפקדיו חששו שלא ישרוד את הפציעה. אלא שרן הוטס לבית החולים סורוקה בבאר שבע, כשהוא חסר הכרה, והובהל לחדר הניתוח. במשך שש שעות עמל צוות גדול של רופאים ומנהלי מחלקות על חיבור חלק מהעצמות המרו־ סקות בעזרת פלטינות וברגים, ועל תפירת עורו המרוטש. כעבור שבועיים נכנס רן לניתוח נוסף, ארוך ומורכב אף יותר, ובו שוחזר צד ימין של פניו וחוברו מחדש הע־ צבים הקרועים.
לפני כשבועיים חגג רן מסיבה כפולה. הוא סיים את האשפוז הארוך שהחל ב־20 ביולי, ועבר לשיקום יום. במקביל ציין את יום הולדתו ה־20. החברים הטובים מפלוגה מבצעית א' בגדוד 13 של גולני אומנם לא שהו לצדו של הרב"ט, אבל זכרו לשלוח לו סרטון משעשע, ובו הם רוקדים ושרים עבו־ רו באמצע אימון ברמת הגולן. לרגע אחד שכח רן את מצבו ואת המלנכוליה העוטפת אותו בכל פעם שהוא נוגע בלחיו שאותה אינו יכול לחוש. הוא פותח את שפתיו לחצי חיוך עקמומי ומנסה לשוות הומור לדבריו, כאשר הוא מדבר על הטשטוש שנותר בעינו הימנית, על החירשות באוזנו, על הניתוחים הפלסטיים שיתבצעו בעתיד, על הברכיים הדואבות ועל השרירים שנקרעו בכתפו.
"הרופאים עדיין לא יודעים אם התחושה בפנים תחזור אי פעם. מי שלא יודע שנפצ־ עתי בצוק איתן, שואל איך בגילי הצעיר אני כבר אחרי אירוע מוחי", מתייחס רן לעיוות הקל שנותר בפניו. "השיקום של הלסת הוא הכואב ביותר, ובינתיים אני לועס רק בצד אחד. אני מאוד חושש שהתחושה והתנועה של הפנים לא יחזרו, אבל מנסה להשלים עם העובדה שאלה הם החיים. לא נפגעתי בתאונה, אלא הלכתי להילחם על המדינה שלנו. גם אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, מתוך ידיעה שאני הולך להיפצע, עדיין הייתי נכנס לעזה שוב".
אתה מצליח למצוא נקודות חיוביות במה שעברת?
"אני לא יודע אם זה חיובי, אבל אין ספק שהפציעה ביגרה אותי. החיים נכנסים לפ־ רופורציות אחרות. לפני כמה ימים התקש־ רו חברים מהמחלקה וסיפרו לי על האימון בצפון, וכמה קשה וקר להם. צחקתי איתם, אבל בלב חשבתי שאני מוכן להתחלף איתם עכשיו, אם רק יחזירו לי את הבריאות".
"הרגשנו מוגנים"
מאז שמע מדודיו על חוויותיהם מהתקופה הצה"לית, ידע רן אבוטבול כי יתגייס לגדוד 13 בגולני. לאחר הטירונות פוצלה המחלקה שלו לשניים. חלק מחבריו עברו לפלוגה המסייעת, ששבעה מחייליה נהרגו באסון הנגמ"ש בצוק איתן, והשאר עברו לפלוגה המבצעית א'. רן שימש כקשר מ"פ כאשר הוקפץ עם הגדוד לגזרה הדרומית. "הגענו לשטחי הכינוס כשבועיים לפני הכניסה הקרקעית, ונורא רציתי כבר להילחם, במיוחד אחרי חטיפת שלושת הנערים", הוא אומר. "בפועל, הייתי בעזה רק 12 שעות".
הכניסה של הגדוד לכיוון שג'אעיה נעשתה במוצאי שבת, 19 ביולי, מאזור קי־ בוץ נחל עוז. שיירה של נמ"רים, מלווה בדחפורי 9־D וטנקים, פרצה את גדר הגבול בסביבות השעה 23:00. "לא היינו לחוצים, והאדרנלין היה גבוה", מחייך רן. "כל הלוחמים צחקו, גם כאשר נחתו עלינו פצמ׳׳רים, כי הרגשנו מוגנים בנגמ"ש. אני זוכר שחצינו בהתחלה דיונות, אחר כך עברנו בתוך מטע ורק אז ראינו את קו הבתים של השכונה. קשה לתאר מה שהיה שם. יריות, פגזים, מהומת עולם. היה בלגן גם בקשר, בגלל הנגמ"ש של המסייעת, שנפגע ועלה באש. הגענו לאחד הבתים והתנגשנו בו עם הנמ"ר, עד שנוצר חור בקיר. המקום היה ריק והלוחמים תפסו עמדות ליד החלו־ נות. נשארתי ליד המ"פ, כשביד אני מחזיק את המסך של ערכת השו"ב (מערכת שליטה ובקרה - טא"א), והסתכלתי החוצה. הכל היה הרוס. לא ראיתי מחבלים, אבל ידעתי שכל רגע אנחנו יכולים לחטוף טיל".
חשבת על החברים שלך מאסון הנגמ״ש?
"בהתחלה לא ידעתי במי מהם מדובר, כי לא אומרים שמות בקשר, אבל ידעתי שאני רוצה להילחם בשבילם. אתה עסוק בהישרדות שלך, וזה לא המקום לשאול מי ההרוגים".
לקראת השעה 10:00 עזבו רן, המ"פ ומ־ חלקת החבלה את המבנה, והתקדמו לכיוון מרכז שג׳אעיה כדי להתמקם בבית אחר. רן זוכר את המבנה בן שתי הקומות, את השטח החקלאי מאחוריו ואת האסם שהיה משמאלו. "ראיתי רק בתים הרוסים וזה נתן תחושה שצה"ל השתלט על השכונה", הוא מתאר. "גם הבית הזה היה נטוש. המ"פ ביקש שאביא את ערכת השו"ב מהנמ"ר, וכאשר התקדמתי לכיוון הדלת, החלו יריות על הבניין מהחלק האחורי שלו. חוץ ממני נפצעו עוד חמישה חיילים, אבל באורח קל".
אתה יודע מהיכן הגיע המחבל שירה עליך?
"הוא התחבא באסם, וככל הנראה ניצל, למרות שירינו לשם. אני זוכר את המדים הירוקים שלו, ובהתחלה חשבתי שמדובר בחייל צה"ל, עד שהבחנתי שהוא רעול פנים. הכל לקח שניות. כשעפתי החוצה, לא הבנתי בהתחלה איפה אני ואיך הגעתי למדרגות. הצוואר כאב והרגשתי עם היד שיש לי שם ממש חור, ואז הוא ירה בי. למרות הפגיעה מתחת לעין, לא הייתי מודע למצב שלי, אולי בגלל כדורי המורפיום. אני זוכר שבנמ"ר שפינה אותי לישראל, היה גם כלב פצוע של יחידת העוקץ, והלוחם שלו ישב לידו. אין לי מושג איך חצינו את הגדר חזרה, ויש לי מין הבזק שמעלים אותי למסוק ואחר כך רצים איתי במסדרון של סורוקה".
בשעות הראשונות לא היה לרופאים כל מושג מהו שמו של החייל הפצוע, והוא נרשם כאלמוני. נעליו הצבאיות של רן הוסרו בנגמ"ש, ודיסקית הצוואר נתלשה במהלך הפציעה. לאחר שיצא מחדר הניתוח, עבר ליד מיטתו אחד מחבריו הטובים מהגדוד, הביט בו והמשיך הלאה. פניו של רן התנפחו לממדים עצומים, העור המחורר מרסיסים, והתפרים שכיסו את פניו, לא אפשרו לזהותו. הוריו שמעו על פציעתו כעבור שש שעות בזכות תושייה של אחת הרופאות, שחיטטה בכיסי המדים ספוגי הדם ומצאה את פנקס החוגר.
המוח ריק
בשבוע הראשון היה רן שרוי תחת משככי כאבים וחומרי הרדמה, ולא היה ער לתכונה סביבו. כשהתעורר, לשמחת בני משפחתו, מצא עצמו במצב בלתי אפשרי. העין הפגועה נותרה פקוחה, דבר שמנע ממנו לישון בלילות. ״זה היה סיוט״, אומר רן בשקט. ״לעומת שעות היום, שהיו מלאות במבקרים, בלילה לא היה אף אחד. אסור היה לי לצפות בטלוויזיה בגלל העין, ובטח שלא יכולתי לקום מהמיטה. שכבתי כל הזמן, בהיתי באוויר או בקיר ממול. כל לילה אותו מצב. לא ישנתי אפילו דקה. עד היום אני יכול לדקלם בעל פה את המכתבים, ולתאר את הדגלים שהיו תלויים שם״.
על מה חשבת בשעות האלו?
״עברתי פגיעה בראש, אז המוח היה ריק. כאילו לחצת על כפתור וכיבית אותו״.
גילו לך את שמות החברים שנהרגו באסון הנגמ״ש?
״אחד החברים פלט את זה. הכרתי את כולם. שניים מהם, דניאל פומרנץ ושחר תעשה, היו ממש חברים טובים שלי מאז הטירונות. אבל אז המוח עוד לא עיכל כלום״.
מתי הפנמת שהם אינם?
״אני חושב שעדיין לא הפנמתי״.
בכית בשלב כלשהו?
״עוד לא יצא לי לבכות. בעצם, כשרצו בהתחלה לשים אותי בשיקום אחר, וראיתי שכולם סביב מבוגרים וקטועי גפיים, בכיתי. ביקשתי שיעבירו אותי למקום עם חיילים״.
מתי הבנת את עוצמת הפגיעה שלך?
״לקח המון זמן, כי בסורוקה המשפחה כיסתה את המראות בחדר, מפני שחצי מהפנים שלי נזלו למטה, כי העצמות היו מרוסקות. רק פעם אחת הבחנתי שהמראה לא מכוסה טוב והצלחתי להציץ. נראיתי נורא. הפה היה עקום והייתי מאוד נפוח. הפנים היו מלאות תפרים והיו סיכות ענקיות סביב הראש שלי כמו קשת. עד היום יש לי צלקת גדולה מאוזן אחת לשנייה, ואני מקווה שכאשר השיער יגדל, הקשת תיעלם״.
נקודות של ייאוש
שלוש פעמים בשבוע עושה רן את דרכו במונית ממגדל העמק לשיקום בתל השומר, לאחר שמצבו אפשר לו לעבור לאשפוז יום. החל משעות הבוקר הוא מקבל טיפולי פיזיותרפיה בברכיים, בכתף ובלסת. בניגוד לתקופה בסורוקה, שבה צבאו המוני ישראל על דלתות בתי החולים והרעיפו על החיילים הפצועים מתנות ואהבה, הפכה תקופת השיקום עבור רן לשיעור במציאות. הקושי ללכת, הכאב התמידי בראש ובצוואר, ובעיקר ההתמודדות עם מצבו הרפואי המורכב. ״בהתחלה הייתי פה בדיכאון״, הוא אומר בכנות. ״הפעילות מתקיימת עד שעות אחר הצהריים ואחר כך אתה משועמם. הכאבים שיגעו אותי. כל משב של רוח בראש גרם לי להתקפל. רק כמה ימים אחר כך הגיע עוד חבר פצוע מגולני, שגם ישן איתי באותו חדר בבסיס, והיה לי קל יותר. מצחיק להגיד את זה, כאילו "מי שלא יודע שנפצעתי בצוק איתן, שואל איך בגילי הצעיר אני כבר אחרי אירוע מוחי", מתייחס רן לעיוות הקל שנותר בפניו. "השיקום של הלסת הוא הכואב ביותר, ובינתיים אני לועס רק בצד אחד. אני מאוד חושש שהתחושה והתנועה של הפנים לא יחזרו".
יש משהו משמח בפציעות ובחיילים שנפגעים. אבל לאט לאט הגיעו לכאן עוד אנשים, ובשעות אחר הצהריים הסתובבנו יחד בחוץ על כיסאות גלגלים וניסינו לעשות קצת צחוקים. ככה זה כשכולם פגועי ראש וקצת שטותניקים. אבל כאן, בתל השומר, העין נעצמה סוף סוף והצלחתי לישון בפעם הראשונה לחצי שעה בערך״.
והיום אתה מצליח לישון?
״עדיין לא. מדי פעם ל-40 דקות מקסימום. גם בבית אני לא ישן ורוב הזמן אני במיטה או בסלון מול הטלוויזיה, אבל לא רק בגלל העין. כנראה שתהליך השיקום והעמידה מול המציאות החזירו את המוח לתפקוד, ואז התחילו ההבזקים והפלשבקים מהפציעה. אני לא מצליח לשלוט בזה, הם נמצאים שם כל הזמן. אני חוזר לדברים שנשמעו בקשר על ההרוגים בנגמ״ש, לרעש של היריות, אפילו לפצמ״רים שנפלו עלינו כל הזמן בשטחי הכינוס״.
אלה רק פלשבקים או גם חלומות?
״מי מצליח לחלום כשהוא בקושי נרדם? גם אם אני חולם, אני לא זוכר כלום. אני מרגיש שהמוח עובד היום בדיליי. אני חושב לאט יותר, מדבר לאט יותר, הולך לאט יותר. הגוף עדיין חלש מהשכיבה על המיטה, אז אני חייב קביים, כי אין לי כל כך שיווי משקל״.
אתה מצליח למצוא נקודות אור במצבך?
"יש יותר נקודות של ייאוש. כל בוקר אני קם עם תחושה קשה של אי ודאות, כי אף אחד לא יכול לומר לי עדיין אם מצבי ישתפר או לא. מעבר לחוסר היכולת לישון והעייפות התמידית, אני לא יכול ללכת לים או לבריכה כמו שאני אוהב, מחשש לזיהומים בצלקות. על הכדורגל בימי שישי בכלל אין על מה לדבר. עם זאת, יש כמה נקודות חיוביות. ברור לי שאני נחשב לנס רפואי, כי הרי לפני חמישה חודשים אף אחד לא האמין שאשאר בחיים או לפחות שאצליח לתפקד. מאז לקחתי על עצמי להניח תפילין כל בוקר. עשיתי את זה בעבר, אבל עכשיו אני מקפיד״.
לחדר הפיזיותרפיה נכנס לפתע אחד מחבריו למחלקת לו״ז (לוחמה זעירה). הוא מגיע לומר שלום ולהיפרד לאחר שסיים את השיקום. רן, נשען על קביו, מסובב לעברו את ראשו וחושף צוואר מצולק, הנראה כמו מערכת מסועפת של כבישים אדמדמים. נימת הקנאה לא נעלמה מקולו. ״את רואה למה אני בדיכאון?״, הוא לוחש. ״כל אחד שעוזב מנחית את מי שנשאר אל הקרקע. פעם היו סביבנו המון אנשים, אבל המלחמה נגמרה, וטוב שכך. אני מבין את זה שהמדינה ממשיכה״.
יש לך עדיין קשר עם החברים מגולני?
״ברור. למרות שהשתחררתי לפני חודש מצה״ל, הם הזמינו אותי ליחידה וקיבלתי תעודת הוקרה״.
שמרת על איזושהי מזכרת מהמלחמה?
״רק על הרצועה של הנשק, הכיסוי של הכוונת וידית ההסתערות של הנשק. כולם מלאים ברסיסים ובכתמים של דם. לפני כמה ימים הרגשתי משהו קשה מתחת לעור ליד המרפק, אז גירדתי והוצאתי משם רסיס ברזל. אותו זרקתי״.
אתה מצטער על השחרור?
״אין סיכוי שבמצבי אוכל לשרת, והיום הבריאות שלי עומדת בראש. אני לא רואה את הסוף ולא מסוגל לתכנן שום דבר קדימה. יש לי רק הווה, לא עבר ולא עתיד. לפעמים אני שואל למה ילד בן 20 צריך לסבול נכות כזו, אבל אז אני מזכיר לעצמי שזה נעשה מתוך כוונה טובה ומתוך שמירה על המולדת״.
לאן נעלמה נימת התקווה מהקול שלך?
״אני משתדל להיות אופטימי. אני יודע שלא אחזור להיות מאה אחוז כמו בעבר, אבל אני מקווה להתקרב לזה״.
פלטינות, גבס ועדינות: כך שוחזרו פניו של רן
ניתוח הייחודי לשחזור פניו של רן מקובל בפציעות מסוג זה, אולם בסורוקה הוא 11 בוצע לראשונה, בניצוחו של פרופ' דני קפלן, מנהל מחלקת אף, אוזן וגרון. בכל אחד מהניתוחים השתתפו כשישה רופאים שונים, בהם מנהל יחידת פה ולסת, ד״ר נבות גבעול, ובכירים במחלקת הפלסטיקה. ״הכדור שנכנס לעין שמאל, עבר דרך הלסת העליונה, המשיך ללסת התחתונה תוך כדי יצירת נזק תרמי, ופגע בעין וגם באוזן״, מסביר פרופ' קפלן. ״ההדף של הקליע הרס את עצב הפנים וגרם לעיוות ואיבוד המימיקה. פצע היציאה בצוואר האחורי היה גדול וריטש את הרקמות והעור. תוך כדי ניתוח לקחנו את רן לסי-טי וגילינו גם דימום במוח, שנספג לאחר מכן״.
על סמך צילומי הסי-טי הוכנה בבית החולים יציקת גבס, המדמה את מחצית פניו הימנית של רן. אל המודל הצמידו הרופאים פלטינות, והשתמשו בו כהכנה לפני ניתוח השחזור וקיבוע העצמות השבורות. ״מעבר לקוסמטיקה של הפנים היה חשוב לנו לטפל בעצבים. בעבודה עדינה וקשה, יחד עם מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ד״ר אלכס ברזובסקי ועם ד״ר בן ציון יהושע, הצלחנו לחשוף שלושה ענפים של עצב הפנים ולחבר אותם מחדש. כשראינו את רן מתאושש, הייתה הרגשה טובה. הוא הפך למעין ילד שלנו. רן שילם בגופו כדי להגן עלינו, ולדעתי אנחנו אלה שצריכים להודות לו. אין ספק שאנו, בסורוקה, גאים להיות חלק מהמערך שטיפל בפצועים ובמשפחות״.
איך התרשמת מרן בביקורת האחרונה?
״ההחלמה שלו, לשמחתי, מתקדמת מהר. אנו מחכים לראות מה הוא יחליט לגבי הטיפול באיבוד השמיעה. ביקרתי את רן בשיקום ואנחנו אפילו מתכתבים מדי פעם בוואטסאפ. מאוד התרגשתי להדליק איתו השבוע נר ראשון של חנוכה בכניסה לבית החולים״.