"בין הגלים צרחתי 'יהודים, תצעקו שמע ישראל'

שרה מגור לא אוהבת לחזור ל-26 בדצמבר 2004, לפני עשר שנים, יום ששינה את חייה לתמיד, כשהצונאמי היכה בחופי תאילנד, פצע קשה את בעלה, שבתאי, שנפטר שלוש שנים יותר מאוחר, ופצע אותה נפשית, פצעים שנשארו פתוחים עד היום.
 

"הפחד ההוא תמיד קיים", היא מודה. "אני הולכת לים אחרי שנלחמתי עם זה הרבה זמן. יושבת בבית קפה ליד, אבל לא נכנסת למים. כל פעם שאני רואה את הים, הנשימה נעצרת, יש חרדה. זה רגע טראומטי שלא נעלם, תמיד מלווה אותי, מועקה שיושבת חזק בבטן. לפעמים אני חושבת למה זה צריך לקרות? ים כזה שקט וכולם באים אליו לבלות, ופתאום, בשנייה, הוא כועס. אני קוראת לו ים המוות".
 

בסלון ביתה של שרה יש צלוחית מזכרת מאותו טיול בתאילנד. צלוחית ועליה תמונה שלה ושל שבתאי מיום לפני שהצונאמי הרס הכל. הם נראים באותה מזכרת מאושרים. תמיד היו כאלה. ניהלו בת"א את "מכון שרה" לצילומים והעתקות מהיום שנישאו. "גם כשרבנו, אחרי חמש דקות היינו מחובקים כאילו כלום לא קרה", היא מספרת.

זה היה טיול מאורגן. היו בו גם ההורים של כלתה. באותו יום שטו מהאי פוקט לקופיפי. בזמן שכולם היו על הסיפון, שרו וצחקו, שרה העדיפה לרדת למטה, לקרוא ספר.
 

 "בזמן שקראתי שמעתי בום בתוך הים", היא נזכרת. "הסתכלתי על המים ועלו מהם אדים, כמו קומקום שרותח. ניגשתי למדריך ואמרתי שנראה לי שהייתה רעידת אדמה. הוא לא התרגש. לפתע קיבל טלפון ואחרי שסיים ניגש אליי ואמר 'אל תגידי לאף אחד, אבל בפוקט הייתה רעידת אדמה, כל המלון שלנו הלך'. הספינה עגנה, ירדנו לחוף ואז הוא קיבל טלפון נוסף וצעק 'חבר'ה, רוצו'. לאן נרוץ? ניסינו להגיע למקומות הגבוהים".
 

שרה זוכרת אנשים נסים בבהלה, מחפשים להימלט, ואז שבתאי נעצר והביט אחורה. "בעלי החזיק לי את הידיים חזק וכשעצר אמרתי לו 'למה? בוא נמשיך לרוץ'. הוא המשיך לעמוד, הסתכל לכיוון החוף בעיניים פתוחות לרווחה ובפה פעור. תקוע באדמה. ואז בום, קיבלתי את הזבנג. אחרי זה הוא כעס למה נעלמתי לו, אמר 'אבל החזקתי אותך כל כך חזק'".
 

הגל סחף את שרה, טלטל אותה ימינה ושמאלה. אולי מה שהציל אותה היה שלא ידעה לשחות. היא אפילו לא ניסתה להילחם בגלי הענק, אלא נתנה להם לסחוב אותה למעמקי הים.

שרה ושבתאי. צילום" יהודית הופמן 

"התגלגלתי והתגלגלתי במים", היא נזכרת. "קיבלתי חבטות בראש, בגוף. עד היום יש לי לפעמים כאבי תופת, יכול להיות שאיזה עצב נפגע. תיקח שפריץ של מכבי אש ישר לפנים ואולי תבין. הרגשתי שאני מתגלגלת. כל פעם כשעליתי למעלה, לא יודעת למה, צרחתי 'יהודים, תצעקו שמע ישראל''. שמעתי את זה חזק, אולי ההד של עצמי, אולי גם המלאכים צעקו איתי. אפילו באיזה שלב צחקתי, הרגשתי ריחוף".

"יום השנה לאסון הוא היום שבו קמתי לתחייה. תמיד צוחקים ואומרים שיש לי שני ימי הולדת, היום בו נולדתי והיום בו חזרתי. הרגשתי באותם רגעים בתוך העננים, מרחפת בשמיים. מתקלפת מעצמי. לפעמים אני לא רוצה לדבר על זה, אומרת שזה נשמע הזוי, באמת הייתי שם? אז  דיברתי עם בורא עולם וסיפרתי לו שיש ברית בקרוב, כלתי עמדה ללדת. ייוולד נכד ואיזה ברית תהיה, יום אבל? עד שהגעתי לשלב שהרגשתי שאני צריכה לפנות ימינה, שם אבא שלי גר. אני אומרת 'אבא, אני בדרך אליך'. לפתע חזרתי לים ולתחושת המים והפחד הגיע. נזכרתי שאני לא יודעת לשחות".

מקומיים בקיאק סייעו לה להגיע לסירה פרטית ששייטה בחלק הרגוע של המים. "זה היה מוזר לראות ים חצוי לשניים", שרה משחזרת. "פה הכל שקט, אניות שטות להן, אף אחד לא ידע מה קורה, ובצד השני תופת. כשעליתי לסירה סיפרתי שקרה אסון, אנשים נהרגו. חשבו שאני משוגעת, אולי מהטביעה קצת התבלבלתי. ואז אחת הנשים קיבלה טלפון, התקרבה אליי, חיבקה ונישקה וביקשה סליחה".
 

את שרה לא עניין אז כלום חוץ מלחפש את בעלה. ההיגיון אמר שהוא נפגע קשה, אולי אפילו לא בין החיים, אבל ההרגשה הפנימית אמרה לה שהוא ניצל.

"זה היה קשה לחפש מגוויה לגוויה, ללכת לבתי חולים בלי לדעת את השפה, ומסביב בלגן וצרחות", היא מספרת. "כל ספינה עם פצועים, הסתכלתי מי נמצא עליה. זכרתי ששבתאי היה באותו יום עם חולצה לבנה. אני לא יודעת אם זו אינטואיציה, או קשר נפשי, אבל באחת הספינות הרחוקות העיניים שלי נתקעו על מישהו עם חולצה צהובה. אמרתי 'שם נמצא בעלי'. רק כשנפגשנו התברר שלא היו להם בגדים, אז הלבישו אותו בחולצה צהובה".
 

שבתאי בקושי שרד את הגל האדיר. הוא נאחז בגזע במבוק בכל כוחותיו. ידו התרסקה, רגליו נפגעו. הוא קיבל תוך כדי אירוע לב. שרה לא עזבה אותו לרגע מאז שמצאה את מיטתו, אבל הצונאמי גם לא עזב את שבתאי גם כשחזר הביתה, ובעצם עד מותו.
 

"הוא אומנם נשאר איתי עוד שלוש שנים, ויש כאלה שאומרים שקיבלתי עוד שלוש שנים מתנה, אבל היה לו קשה", שרה מספרת. "הזוועות שהוא ראה בזמן שהייתי בים, החוויות הקשות. אנשים סיפרו שכמה שהיה פצוע, סירב להתפנות, אמר שקודם כל יטפלו בילדים. כשחזרנו ארצה הוא היה מתעורר בלילה, צועק. הוא לא חזר לעצמו. לא יכול היה לתפקד כמו תמיד. היה רגיל לטייל, לעבוד, והפציעות הגבילו אותו. זה תסכל אותו מאוד".

שבתאי לא שרד הרבה. הוא נפטר בגיל 68. "שאלו אותי אם אני מאמינה שבורא עולם הציל אותי, ואני אומרת שכן", שרה אומרת. "תקראו לזה בורא עולם, יקום, נס, אבל איך נהיה נס? יש לי תחושה שאני צריכה להעביר מסר לעולם ולא יודעת איך. איך זה שאנשים ניצלים ויש כאלה שמתים. אולי הגיע זמנם וזו הדרך לקחת אותם. גורל. למה בעלי ניצל ואחרי שלוש שנים התפוצץ לו פתאום העורק הראשי ובשנייה לא היה איתנו? הלך לבקר את הנכדים ולא ראיתי אותו יותר".

את כועסת?

"תמיד הערכתי את החיים, אין לי כעסים. יש לי כעס למה הוא לא נתן לשנינו ללכת ביחד. כן, יש משפחה מדהימה, חברים מקסימים, אבל אנשים לא מבינים שבן זוג זה החצי השני שלך וכשהוא איננו אתה לבד".
 

לשרה יש שישה ילדים, 13 נכדים ושני נינים. מכון ההעתקות שלה ושל בעלה עדיין עובד. היא מגיעה אליו כמעט מדי יום. אומנם הוא עובר כל הזמן מקום כי בניינים ישנים בעיר הגדולה נמכרים ומגדלים חדשים נבנים, אבל מה שנשאר אלה הזיכרונות הטובים והפחות טובים.
 

"לא חזרתי מאז לתאילנד", שרה ניסתה לשחרר חיוך קטן. "חס וחלילה. חברים שטסו ניסו לשכנע אותי, אבל בשום אופן. הנכדים שלי טיילו ועד שלא חזרו, היה לי קשה. טוענים שאסון כזה יש סיכוי שגם יקרה כאן. מה אגיד לך, לא מאחלת לאף אחד בעולם שיעבור את מה שאני עברתי".