"נער הגבעות הראשון" פותח צוהר לחיים המורכבים בשומרון

"הם אנשים טובים", הבמאי איציק לרנר חייך חיוך גדול, אבל מיד מיהר להדגיש “אנשים טובים קודם כל כי אתה יהודי. נכון, הם גם יודעים להיות לא נחמדים, אבל הם מבינים את מעמדם. אכפת להם מהעובדה שהמדינה ברובה לא מכירה בהם. יש כאלה שבטוחים שהם המחסום שמונע את קידום התהליך המדיני. לכן הם מחפשים במה בכדי לספר את סיפורם".

לרנר תיעד במשך ארבע שנים את הנעשה בחוות גלעד שבשומרון לסדרה מרתקת, "שליחי האל", שתוצג החל מהשבוע בערוץ 1. אותו מאחז שהוקם על ידי איתי זר אחרי שאחיו, גלעד, נרצח ממש בסמוך בשנת 2001, ומאז המקום מסומן כמחנה קיצוני, סכנה לערביי הסביבה ואפילו לכוחות הביטחון הישראליים. לרנר, קיבוצניק לשעבר, התקבל בחשדנות וסיים כידיד. הוא הבין שמאחורי החזות הקשוחה, הבלתי מתפשרת, יש בני אדם שיכולים מדי פעם לחייך ולא רק לפרוק זעם עצור. מקום מרהיב הוא חוות גלעד.

השקט שמסביב יכול להטעות. בשניות השומרון מסוגל להתעורר לטרגדיות כמו זו שבו נפצעה קשה לפני כשבוע איילה שפירא, בת ה– 11, מבקבוק תבערה שזרק מחבל פלסטיני. ואחרי כל זאת קשה שלא להתפעל מהשטח הפראי שנצבע כעת בירוק חורפי ויושב על גב ההר, דרומית לשכם, סמוך להתנחלות יצהר, שגם לה יצא מוניטין מפוקפק. בשבע וחצי בבוקר איתי זר קיבל אותנו בכוס קפה חם ועוגיות. הניח באח המדוגמת שבביתו, בול עץ שמן שיסייע לסלק את הקור. כן, זה כבר לא הקונטיינר הדולף מפעם.

משפחת זר השלימה לא מזמן את בניית ביתה החדש. בית יפה, מודרני. מטבח גדול, שואב אבק מרכזי. את פני הטייפקאסט של נער הגבעות איכשהו מחליפה כעת הבעה נינוחה יותר, אולי אפילו מתונה, אתנסח בזהירות. “לפעמים אשתי אומרת שאני מגזים, אבל מאוד חשוב לי איך שיראו אותי", זר חיזק את הסבריו של יוצר הסדרה על שיתוף הפעולה ביניהם. “זה לא אומר שאשנה את דעותי, אבל אני מעוניין שעם כל האידיאולוגיה, יבינו אותי. ילכו אחרי. היה מאוד קשה כשציירו אותנו כקיצונים. אני חושב שהיום זה הרבה פחות".

אל תטעו, איתי זר נחמד ומסתחבק עד שמגיעים לנושאים מדיניים, יחסיו עם שכניו הערביים, הר הבית. הדרך שלו ברורה וחדה ודיבורו הופך לחסר פשרות. הבמאי לרנר, שנפגש איתי יומיים אחרי הביקור בחוות גלעד, הוא כבר מומחה למשפחת זר, הסביר: “בניגוד לחילונים, הראייה שלהם הרבה יותר ארוכת טווח. יש להם מטרה, נחישות, אידיאולוגיה. הם לא מזגזגים. אם בזמן צוק איתן היינו יותר ימנים וכשהסתיים המבצע נטינו לשכוח ורצינו שלום, אצלם זה לא קיים. אם יש צוק איתן, אז צריך ללכת עד הסוף. לנו יש חמלה, את היכולת לספוג, ואילו אצלם כושר הספיגה של עניינים כאלה שואף לאפס. נתת להם מכה, הם ייתנו בחזרה ויותר מזה, הקם להורגך השכם להורגו".

אברהם אבינו כאן

איתי בן ה– 39 גר בשומרון כמעט כל חייו. הוא הצעיר בין שמונת ילדיהם של משה ויעל שעברו ממושב נחלים שליד פתח תקווה ליישוב קרני שומרון כשהיה בהקמה. “אני נער הגבעות הראשון", זר מצהיר בגאווה. “מבחינתי השומרון זה המקום הכי טבעי בעולם. אני לא מרגיש איזה שליח או שליחות, פשוט אוהב לגור פה. אתה מרגיש בארץ ישראל, עם סיפורי התנ"ך. אברהם אבינו זה כאן, לא בתל אביב". אביו, משה, היה קבלן חשמל גדול. העסיק פועלים ערבים והאמין בגאולת קרקעות.

הוא חשב לקנות מהערבים שטחים וליישב בהם יהודים. עד היום איתי זוכר איך היו יושבים בסלון הבית עורך דין ומוכתר מאחד הכפרים וסוגרים עסקה. אבל ב– 1983, כשמשה קבע עוד פגישה עם מוכר ערבי, היא הסתיימה בירי ממוקד וב־ 28 מכות גרזן. במזל גדול האב שרד את הפציעה הקשה. רק שגם הטראומה המדממת לא עצרה את המשפחה, שהמשיכה בקו ההתיישבות הברור. משה בנה בית גדול על גבעה מחוץ לקרני שומרון, אפילו מחוות גלעד ניתן לראות אותה אי שם באופק. “אבי סיפר בזמנו שהייתה ישיבה של ועדת חוץ וביטחון ביישוב", זר נזכר. “אז עזר ויצמן, שהיה במפלגת העבודה, אמר שעם המנופים שבעזרתם הליכוד הביא את הקרוואנים, הם יפנו אותם. אבי קנה את הגבעה שמחוץ לקרני שומרון ואמר לעצמו ‘אני אבנה בית כזה גדול ששום מנוף לא יוכל לפנות'".

איתי זוכר היטב את התקופה שבאה אחרי. שנות ה-90 היו קשות במיוחד. פיגועים על ימין ועל שמאל, עשרות מכרים נהרגו, עד שבמאי 2001 היה זה אחיו גלעד, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון, שנהרג ממארב מתוכנן. “חודשיים לפני שנרצח, גלעד נפצע קשה", זר מספר. “זו הייתה תקופה של ירי בדרכים ופחד לצאת מהבית. פעמיים בשבוע נרצח בן אדם, שלא לדבר על יריות כל יום. ‘קורבנות השלום' רבין אמר אז. מה אנחנו, ברווזים? הרגשנו שלא נלחמים על חיינו ואז באסרו חג שבועות היינו אצל ההורים של אשתי ובבוקר התקשר עיתונאי ‘תבדוק מה קרה לגלעד'. העיתונאי ידע שאחי נרצח, אבל לא היה לו האומץ להגיד. התקשרתי לאבי שאמר ‘הגרוע מכל קרה'. בשבילי זו הייתה אבן דרך בחיים. אחי היה בשבילי כל יכול, מר ביטחון, מ"פ בצנחנים. גלעד לא הסכים שהרכב יהיה ממוגןירי. אמר שאם כולם נוסעים בממוגן אבנים, אז גם הוא. עשו לו וידוא הריגה עם 40 כדורים בחלון הקדמי. על מסע הלוויה שעבר באיתמר, גם ירו".

הנקמה תהיה ציונות

בסדרת התעודה של לרנר רואים איך ראש הממשלה באותם ימים עקובים מדם, אריאל שרון, מגיע לנחם את משפחת זר, ובני המשפחה לא חוסכים ממנו ביקורת קולנית. “אריק שרון נמצא בילדות שלי", זר נאנח. “הוא היה מגיע לבית הורי בגלל שחלש על השפלה וראו ממנו הכל. אריק היה בא כחבר כנסת עם כל מיני קונסולים אמריקאים, עולה לגג ואומר ‘מי שרוצה להחזיר את זה, משוגע'. כשגלעד נקבר בקרני שומרון ישבנו שבעה אצל הורי. כל צמרת המדינה הגיעה, כולל שרון, ומה אבי עשה? הייתה לו מפה מגולגלת. מי שבא הוא פתח את המפה בפניו ואמר ‘אני רוצה על כל אות מהשם גלעד שיקום יישוב. אל תהרגו אף אחד, לא רוצה כסף, אני רוצה שתעזרו לי. הנקמה תהיה בעשיית ציונות'. זה דבר מדהים. אתה רואה אב, שבנו הבכור נרצח, לא בוכה ולא מאשים אף אחד והוא יכול היה בקלות להאשים את המדינה שנתנה לרוצחים נשקים. אריק שרון הבטיח לאבי פגישה אצלו בלשכה". אחרי הפגישה איתי לא חיכה לשלב הגישושים. הוא לקח את אשתו בת–ציון ועלה איתה לנקודה שאביו קנה, שני קילומטרים מרחק אווירי מהמקום שבו גלעד נרצח, מה שנקרא היום חוות גלעד.

“עלינו לפה עם שני קונטיינרים ובנינו סככה כל הלילה", איתי נזכר. “ביום ראשון הגיעו לפה שני מג"דים, כי זה היה בדיוק גבול הגזרה בין הגדודים. הבאתי כבר סוס, טרקטור. הם היו בהלם. אמרתי להם ‘תגידו מזל טוב, קם יישוב חדש בארץ ישראל'. הסברתי שיש אישור מראש הממשלה. זו הייתה תקופה של רציחות והיינו שומרים פה בלילות עם חבר'ה בני 15 ". רק שהחלוציות נעצרה כששר הביטחון באותם ימים, פואד בן אליעזר, התקשר למשה זר והודיע שהמקום מסוכן מדי, החליטו על פינוי. השיחה הסתיימה בצעקות ומכאן תחילת המהומה. “תמיד התייחסתי בכבוד לשוטרים ולצבא", זר מספר. “גם אחרי פינוי הייתי יושב איתם על קפה ואשתי הייתה משתגעת. אומרת ‘אבל הם הרסו לנו'. הייתי אומר לה ‘הם אנשים טובים, זו המדינה'. מצד אחד ערבים רצחו אותנו, ומצד שני המדינה מפנה אותנו. תסכול עצום. מה שכן, אנחנו לא פראיירים. יודעים להיאבק. אותו דבר היינו בצבא. הייתי ביחידה מובחרת, אומנם זמן קצר בגלל אסתמה, אבל אנחנו שמונה ילדים, חמישה בנים, שלושה מהם קצינים בצנחנים. פייטרים שלא מחפשים את הדרך הקלה. חונכנו להילחם על מה שאנחנו מאמינים בו ולא לשבת בצד".

חוות גלעד הפכה למקום מוכר אצל אנשי משטרה וצבא. מקום לא קל לטיפול. “הייתי בהלם", מספרת בת–ציון, אשתו של זר. “מה, למתנחלים אין זכויות? אתה דרוש לחקירה, אז בשלוש בלילה דופקים על הדלת, ‘בוא עכשיו'. תכלס הבנו שהמשטרה יכולה לעשות מה שהיא רוצה עד שנהיינו מתוחכמים והתחלנו לצלם כל הזמן". זר ביקש להוסיף: “לא נעים להגיד, אבל חינכנו את המשטרה. גם בגלל שהשלטון השתנה יותר קל לנו היום. אתה יודע איך זה, רוח המחוקק. פעם התרגלו לרוחו של רבין, לפרס, להסכמי אוסלו שטענו שצריך לפנות אותנו, אז המשטרה ככה התייחסה לסיפור".

מי יודע, אולי בקרוב תקבלו את בוז'י וציפי.

“לא מאמין, אבל אם כן אז נתמודד. יש לך פתרון אחר?".

ראש הממשלה התעייף

רק שהמאבק העיקש עלה לזר ביוקר. בחודש מאי שעבר, אחרי מאבק משפטי ממושך, זיכתה אותו שופטת בית משפט השלום בכפר סבא, נאוה בכור, מאשמת תקיפה של סגן מפקד פלוגה במג"ב, פארס חיר אל–דין. זר הואשם שבנובמבר 2009 התעמת עם אל–דין, כינה אותו "פחדן, כלב". כשאיש מג"ב ניסה לעוצרו שרט אותו בידו. כששוחרר, נטען שהתעמת שוב עם השוטר וצעק לעברו "ערבי, תעופו מפה" תוך שהוא מחזיק סכין ביד. חמישה שבועות ישב במעצר, מהם כמה ימים בצינוק, לאחר מכן חודשים ארוכים של מעצר בבית הורי אשתו בירושלים, כשאזיק אלקטרוני מוצמד לרגלו. השופטת מצאה תיאום עדויות בין השוטרים, מה שפגע במהימנותם.

זר זוכה מאשמה, אבל עד עכשיו הוא מלקק את פצעי האירוע. כלכלית הוא קיבל מכה רצינית ועכשיו הוא עומד להגיש תביעת פיצויים נגד המדינה בסך 2.5 מיליון שקל על עוגמת הנפשוההפסדים הכספיים שנגרמו בעקבות התמוטטות העסק שלו. “אמרו ‘איימת בסכין, תקפת'. עניתי שזה שקר מוחלט וביקשתי שייקחו אותי למכונת אמת", הוא משחזר. “מחברה של 35 עובדים, שמגלגלת 800 אלף שקל בחודש, פתאום אין לך טלפון במעצר, אין עם מי לדבר. יצאתי זכאי לחלוטין, אבל נכנסתי לחובות של כמעט 2 מיליון שקל. אתה יודע איזה כאב, מה עברתי, מה אשתי עברה? היא הייתה בהריון ולא הייתי איתה. אני לא מתחיל להאשים את כל העולם. בית המשפט בסוף יצא תותח והוציא את האמת לאור. נפלתי על שופטת הגונה. בקלות יכולתי ליפול על שופטת מנוולת". המילה "מנוול", על הטיותיה השונות, חוזרת אצל איתי לא מעט פעמים. אם היה לו קצת יותר זמן כעת, אולי היה נכנס לפוליטיקה, בכדי להעלים את “המנוולים", אבל כרגע בשל לחץ בלו"ז וגם כשיש לו סוף־סוף אפשרות ליהנות מהשלווה של המקום, החליט להמתין, זה כנראה יגיע בהמשך.

“אני לפעמים יכול להבין פוליטיקאים שמתקפלים", הפתיע. “ביבי למשל מאמין בתנ"ך, מצטט פסוקים ממנו. הצבעתי ליכוד ואני מתפקד למפלגה. יש משהו שאני אוהב בראש הממשלה, הוא מאחד ואידיאליסט, אבל איפה הוא נופל? בפרקטיקה. זה שלנו, אז למה לתת? אני מקווה שאלוהים ייתן לו כוח ליישם את מה שהוא מאמין בו באמת, מה שז'בוטינסקי האמין, ארץ ישראל השלמה".

אז זה הפתרון?

“רק כשיקום מנהיג שמאמין במה שהרב קוק אמר לפני מאה שנה, שלאומיות ללא תורה בארץ ישראל, לא שווה, יהיה פה טוב. שיקום מנהיג שמאמין שהתורה היא מעל אובמה, אז הכל יסתדר. אני למשל מרגיש שכשנפתלי בנט מדבר, מבינים אותו. יש כאלה שאומרים שהוא לא מספיק דתי וזה קשקוש. הוא תותח. הוא העלה לסדר היום הציבורי ציונות, לאומיות, אהבת הארץ, צבא. מנהיג שאוהב חיילים. גם ביבי אוהב, אבל נראה שהוא עייף".

על אריק שרון כעסת בסיום הדרך?

“לא הלכתי לשבעה שלו. כשאמרו לי בראיון ‘אבל הוא הקים את היישובים, זכותו לפנות'. עניתי ‘אמא מגדלת עשרה ילדים ומטפחת אותם לתפארת ויום אחד מחליטה להרוג אחד, מה תזכור ממנה? שהיא רוצחת'. אמרתי את זה בעדינות בכדי לא להגיד על אריק שרון רוצח. הוא בנה את כל היישובים ובמכה אחת הרס. נתן גושפנקא להרוס עוד. לכן גם כועסים אצלנו על בגין. העקירה מסיני לא הייתה רק משם. נתת הכשר להזיז יישובים כמו במשחק שחמט. אנחנו לא ניתנים להזזה".

בסוף היה פינוי.

“היינו בגוש קטיף, בשירת הים, ואם כל תושבי גוש קטיף היו מתנהגים כמונו, אולי לא היה פינוי עד היום. הם עלו לאוטובוסים בשירה וריקודים ואנחנו התנגדנו. היה צריך לנהוג אחרת".