רוצים הביתה

כמעט שנה חלפה מליל 20 בינואר  2014 , אז התעוררו דיירי רחוב שבתאי הנגבי ביורשלים לקול פיצוץ שהחריב את בניין מספר 65 ברחוב, שבשכונת גילה, וגרם למותם של משפחת טופאן, שני הורים ובנם הפעוט, ושכנה נוספת, לינדה שרווץ. עשורת דיירים נוספים סבלו מפציעות, מהלם ומטראומה. גם הפרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום דיווחו כי הם סובלים ממועקה נפשית קשה בעקבות המראות.

לאחר האירוע נעצר טכנאי הגז של חברת סופרגז, שביקר במקום כמה שעות קודם בעקבות תלונה של משפחת טופאן על ריח גז בבניין. הוא הושעה מעבודות טכניות למשך שלושה חודשים ושב לעבודתו במאי. חקירת התיק הועברה לפרקליטות המדינה, שם טרם הוחלט אם יוגש כתב אישום נגד חברת סופרגז.

אחרי שכבו המצלמות, העיתונים התפנו לכותרות אחרות והשגרה חזרה לירושלים, נותור כ־20 משפחות ללא בית. בעקבות הפיצוץ, הוכרזו  12 הדירות בחלק הצפוני של הבניין כמבנה מסוכן ונקבע כי על המתגוררים בהן לפנות אותן. בחוות הדעת של המחלקה למבנים מסוכנים בעיריית ירושלים נקבע כי יש להרוס חלק מהדירות לגמרי.

מאז מתגוררות המשפחות שאולצו לפנות את בתיהן בדירות שכורות, אצל קרובי משפחה, עוברות ממקום למקום. הבניין עדיין לא נהרס, דירות חדשות אין, פיצויים טרם התקבלו. שנה אחרי הטרגדיה, התושבים שעברו גיהינום נאלצים עדיין לחכות לפתרון שמתעכב ולהיסמך על תרומות ורצון טוב. גורלן של שמונה המשפחות שנותרו בבניין לא שפר עליהן והן נאלצות להתגורר בלב מבנה הרוס, עדות לטראומה הקשה של אותו לילה.
 

במאי האחרון, כארבעה חודשים לאחר האסון, נפגשו נציגי המשפחות עם נציגי עיריית ירושלים במטרה להוביל פרויקט פינוי בינוי, שבמהלכו ייהרס כל הבניין שנפגע ובמקומו ייבנה פרויקט בהיקף גדול יותר. גם מיזם זה טרם יצא לדרך וככל הנראה גם לא ייצא לפועל.

גיבורי הסיפור הזה הם הדיירים - שהמבוגר בהם הוא בן 84 - המנסים בכל דרך להשיג קרות גג. רוצים הביתה.

  משפחת טופאן

עשרות מכתבים ופניות לנשיא המדינה, למשרד השיכון וללשכת הרווחה לא הניבו דבר. אדריאנה ואבי יהושע, המנהלים את המאבק יחד עם משפחות

ברום ולב, מתעדים ביומן מסודר את פניותיהם לגרומים שונים. כך למשל, פנייה למשרד הרווחה בבקשה לסיוע בשכר דירה נענתה בשלילה בטענה

שהמשרד מסייע רק למעוטי הכנסה.
 

פנייה למשרד לאזרחים ותיקים נענתה בתשובה דומה והשתתפות בצערם של המפונים. פנייה לנשיא המדינה לא נענתה. כל מכתב וכל מענה מתויקים. והם

עדיין ממתינים לתשובות.

מיד לאחר האירוע העמידה חברת סופרגז סיוע הומניטארי לדיירים דרך מחלקת הרווחה של העירייה, ללא כל הודאה מצדה בנזק, באחריות או בחבות. הכסף חולק למשפחות אך אזל זה מכבר וכיום הדיירים נאלצים לממן בכוחות עצמם שכירות ולעתים אף משלמים עדיין משכנתה על הנכס ההרוס במקביל. חלקם מתגוררים אצל קרובי משפחה, חלקם עזבו את העיר בחיפוש אחר פתרונות זולים יותר. כולם ממתינים לבשורה ורוצים לדעת מתי יוכלו לשוב לבתיהם.
 

יהושע מספרת כי הבניין עדיין ניצב על מקומו כיוון שבמשך שנה לא נופק מסמך המכריז עליו כבניין המיועד להריסה. ללא מסמך כזה, לא יכולות המשפחות לתבוע את חברות הביטוח. לטענת הדיירים, גם התמהמהות הפרקליטות בקבלת ההחלטה בתיק נגד חברת הגז, מגבילה אותם בהגשת תביעה אזרחית

נגדה.
 

“אני קורא לפרקליטות להתעורר ולהזדרז להבין שמשפחות שלמות נפגעות כבר שנה שלמה”, אומר סגן ראש העיר ירושלים עופר ברקוביץ. “לאחרונה סיפקתי לתושבים מסמך חתום על ידי מהנדס העיר שהבניין אכן מיועד להריסה. אני עושה כל מאמץ לסייע לדיירים שנפגעו. לא ניתן להעניק להם פיצוי כספי כיוון שזה יוביל לפריצת תקציב העירייה ואין לנו יכולת לסייע במקרה כזה, שבו לעירייה אין שום קשר”.
 

גם הוצאת המסמך, שיכולה לקדם את הריסת הבניין, לא ממלאת את הדיירים באופטימיות. יו"ר המינהל הקהילתי בגילה, עופר איובי, ניסה גם הוא לסייע לדיירים ובעיקר לבני הזוג שוורץ, ניצולי שואה, שאיבדו את בתם לינדה באסון וכן את כל רכושם. בנוסף, ביתם לא היה מבוטח. לפני כחודשיים נפטר מקס שוורץ ואשתו, מאיה, נותרה להתגורר בדיור מוגן בגילה הממומן על ידי תרומות שהשיג איובי בקושי רב. “זו פשוט אטימות לב”, הוא אומר. “האנשים האלו עבדו כל חייהם ונקלעו לסיטואציה הזאת על לא עוול בכפם. אין יום שבו אני לא עוסק בזה. פניתי לכל המוסדות והקרנות ואין מענה. כולם הגיעו להצטלם בעת האסון, הבטיחו הבטחות וכלום. האנשים במצב קשה נורא, הפכו ברגע אחד ממשפחות רגילות לנזקקים שאינם גומרים את החודש, מתגלגלים ברחוב, זקוקים לטיפול נפשי. כדאי לזכור שכל אחד מאיתנו יכול להיקלע לסיטואציה כזו”.
 

"אנחנו נשחקים תחת הבירוקרטיה", אומרת אדריאנה יהושע. "נראה כאילו כל מוסדות המדינה מתנערים מאיתנו. ביום שאחרי הפיצוץ היו כאן כולם, הצטלמו, הבטיחו לסייע, ובכלל לא טרחו להגיע לכאן בהמשך לפגוש את האנשים. מדובר באנשים שחלקם מבוגרים מאוד, חלקם לא מסוגלים להיאבק על זכויותיהם. בעלי ואני התגוררנו בבניין 22 שנים, שנינו בשנות ה־ 60 לחיינו, ואנחנו נאלצים היום לשכור דירה מרוהטת כיוון שאין לנו כלום. הכל נהרס בפיצוץ. ומצבנו עוד טוב יחסית. משפחות אחרות נודדות בין בתי הילדים. לפני כחודשיים הלך לעולמו מקס שוורץ, אחד הדיירים המבוגרים ביותר. הוא מת משיברון לב אחרי שבתו לינדה שוורץ נהרגה בפיצוץ. אנחנו שואלים: עד מתי? אנחנו יתומים ממוסדות המדינה. אנחנו לא מבקשים נדבות, אבל איפה האחריות של המדינה כלפי האזרחים?".