"מה שנראה כעת אפלה גמורה יהיה אור, שינצנץ מתוך נר הנשמה ומתוך הדמעות"

ימים ולילות קשים עוברים עלייך, ואני יודעת בדיוק מה את מרגישה. עברתי בעצמי לילות טרופים בימים ובשבועות שרדפו אותי, כמו שדים, מאז הגיעה אליי הבשורה המרה. אל הכאב ואל הידיעה שיקירך פיליפ נרצח בידי חיית אדם נוספת כעת, בשעות המפוכחות של הימים ובשעות המסויטות של אמצע הלילה, הדאגה לעתיד לבוא – לעתידם ולרווחתם של ילדייך.

אני יודעת: בלילות האלה – ועוד בלילות רבים – ינקרו בראשך השאלות והדאגות: איך אסתדר בלעדיו? מה אספר לילדים? איך אתן להם, לבדי, את מה שרצינו, פיליפ ואני, להעניק להם יחד? ובכלל, מאין אקח כוחות להמשיך, כאשר כל הנטל עליי? הרבה שאלות, וכרגע – כאשר האופק נראה כל כך מעורפל – אין תשובות. 

ואני יודעת: הכאב – הו הכאב החד והדוקר כמו סכין או כמו נפץ שמאיים למוטט וחונק בגרון. ברגעים האלה – כך אני זוכרת, כך תספר לך כל אלמנה שאיבדה את יקירה במלחמות, במבצעים ובפעולות האיבה – החיים נראים רק בשחור, בלי גוונים של צבע, בלי אור ובלי טעם. ברגעים האלה הרצון הראשוני הוא רק לשקוע ולא להתעורר לעוד יום חדש, כי אין כוח להשכים אל עוד יום מטלטל. 

אין כוחות, ויש כאב שחונק ולופת. אבל את מוכרחה לאזור כוחות, ולרי היקרה. לאזור כוחות למען האוצר שפיליפ השאיר לך, בידייך. למען הילדים. ואני יודעת: ברגע הזה קשה לראות את האור, אבל הילדים הם קרן האור, והם יאירו לך את הדרך באור גדול. הם יאירו את הזיכרונות שפיליפ הותיר לך.

אין כוחות, ואולי יש גם אשמה ושאלות כואבות: מדוע שלחתי אותו לקניות במרכול? למה לא הלכתי בעצמי? למה לא דחקתי בו שייצא מוקדם יותר – וכך גם יחזור? ומדוע העולם מסביב ממשיך בדרכו הרגילה, כאשר אצלי הבית התמוטט? ברגעים האלה את ודאי רוצה לומר – אני יודעת, כי כך אני אמרתי: תעצרו, תעצרו הכול, אני רוצה לרדת, רק כדי שהוא יחזור. אבל אין דרך חזרה, ויש רק דרך אחת – קדימה, הלאה. לנשוך שפתיים – ולהמשיך. הרי כך ודאי פיליפ היה מבקש ממך, לוּ רק הספיק. 

"אין כוחות וזה יהיה קשה, אבל כולם בישראל שולחים לך אהבה גדולה". הלוויית הנרצחים בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם 
 

אין כוחות, וזה קשה, מפחיד ומאיים. ואני יודעת: אין נחמה ואין תנחומים. נכון, עכשיו רבים המנחמים, ורבים באים לחבק, להציע עזרה, לתמוך ולהבטיח, אך בסופו של יום את תישארי עם יגונך. את תנגבי את דמעות הכאב של הילדים. את תעטי על פנייך את המסכה. משקפי השמש יסתירו את הדמעות. האיפור יכסה על קמטי הדאגות – אבל בלילה, לבדך, הכרית תספוג מיליוני דמעות. אחרי הכול, זו את שתצטרכי לשלם את חשבון החשמל והמים, ושמו ימשיך להופיע על פנקס הצ'קים. זו את שתגיעי לבדך לאספות ההורים בבית הספר. זו את שתלווי את הילדים למסיבות – עם האחים והאחיות, עם ההורים, אבל בלעדיו.

ואת תעמדי לצד ילדייך בשעות הקשות ובימי השמחה, כשתמיד תחשבי: הוא הוא היה אומר עכשיו? איזו נחת הייתה יכולה להיות לו? ובאמת, אין כתף להישען עליה. אין יד שתחבק ותרגיע. הזיכרונות יהיו חדים כתער, אבל גם מתוקים, ופילים ימשיך להופיע – בחלום ובמציאות, כצל לצידך, לפנייך או מאחורייך. אני יודעת, כפי שיודעת כל אלמנה שבעלה נלקח ממנה בחטף, שגם מתוך ערפל הדמעות ורסיסי הזיכרונות הוא ישלח אור ותקווה. לך – ולילדים.

מניסיוני – ניסיונה של אישה שאיבדה, בגיל כל כך צעיר, את בעלה ונותרה עם שני ילדים קטנים – אני יכולה לומר לך רק שתי מילים: לאט לאט. זה המשפט שאני אומרת לכל אלמנה, שעולמה חָרב עליה בן לילה. אַת תראי – כך גם אני ראיתי, אף שהיו רגעים שקשה היה להאמין – שיגיעו ימים אחרים, טובים יותר. לאט לאט תאספי את השברים, את שברי חייך, ועם הילדים – ולמענם – תדביקי שבר לשבר.

נכון, תמיד הוא יחסר ותמיד הוא יחזור בסופות הגעגוע, אבל לאט לאט תלמדי לחיות איתו, שנמצא אך איננו. שנוכח אבל חסר, כל כך חסר. שמת אבל בלב תמיד חי. האמיני לי – זה קורה. זה קרה לרבות מחברותיי בארגון. מה שנראה כעת אפלה גמורה יהיה אור, שינצנץ מתוך נר הנשמה ומתוך הדמעות. מתוך עיניהם של הילדים. מתוך התמונה שממוסגרת בשחור. מה שנראה כעת שבר כלי יהיה שריון ופלדה.

לאט לאט, ולרי. אנחנו, שעברנו את מה שעובר עלייך, מושיטות לך יד חמה וחיבוק גדול. אנחנו מעגל שהתלכד דווקא בעקבות האובדן. אנחנו משפחה שאף אחת מאיתנו לא ביקשה להיות חלק ממנה, אבל למדנו שרק אלמנה מבינה לליבה של אלמנה. אני וחברותיי נלווה אותך.

אני בטוחה שכולם בישראל שולחים לך, יחד איתי, חיבוק של ניחומים ואהבה גדולה.