דקירה בלב העיר: אחרי הפיגוע, ת"א מנסה לחזור לשגרה דרוכה

 "לא ראית את הסמס ששלחתי?” אשתי שאלה כשעניתי לטלפון עשר דקות אחרי שיצאה מהבית. “לא”, עניתי. “היה פיגוע באוטובוס, בצומת מעריב, לא הצלחתי לדבר עם יונתן”, היא מסמרה את המילים, שאף הורה לא רוצה לשמוע. בית הספר של בני נמצא 200 מטרים מצומת מעריב, מרחק של חמש דקות הליכה. יונתן אומנם רוכב לשם מדי בוקר על אופניו, אבל הפיגועים האלה מוציאים את כל הפחדים והחרדות ומייבשים את הגרון. תודה לאל שיש היום סלולריים, לכן הקשר האבוד נוצר מהר ורמת הכוננות ירדה. אבל התחושה הקשה חזרה. אין רגע דל במדינה. 

זה היה יום רגיל, שבו הצוות של מישר בני בוטרשווילי מיחידת נחשון של השב"ס עשה את דרכו לבית המשפט ברחוב ויצמן בתל אביב במשימות אבטחת עצורים. נראה שלצוות היה מזל. מוקדם בבוקר, לפני שעלו על רכב המרצדס, הם עשו תרגיל לאירוע חבלני על מנת לרענן נהלים מי פועל איך. מי חשב שהיום יתפתח ככה?

אבל בשבע וחצי בבוקר, כשהם על דרך בגין בתל אביב, בוטרשווילי הבחין שאוטובוס מספר 40, שעשה את דרכו מבת ים לכיוון רמת גן, מהאקורדיונים הארוכים, מזגזג חופשי על הכביש הרחב, עוד רגע הוא סוחב איתו כמה מכוניות שעמדו בצדי הדרך.

“אתה לא מבין מה קורה באותן דקות”, הוא משחזר. “האוטובוס מתנהל לצדדים ומסכן רכבים אחרים. אתה אומר לעצמך ‘נהג לא סתם ככה יחתוך מימין לשמאל ויחזור’. ואז הגיע לרמזור, אור ירוק והוא עומד. אני אומר ‘אוקיי, אחרי כל הדברים האלה, הוא לא נוסע?’ משהו הדליק אצלי נורה אדומה ובאותו רגע ירדו אנשים מהאוטובוס והתחילו לצעוק ‘מחבל’”. 

“רדו, יש פה מחבל, הלאה, מהר”, הורה לצוות שלו. “לרדת עם הנשקים, לפרוק”.

רס"ל מאור כהן, תושב לוד, בן 25 , מעולם לא היה בהיתקלות. הוא ועמיתו סטס פלישטייב דלקו אחר המחבל מוחמד חסן מטרוק, שהחל לעשות את דרכו לרחוב המסגר. באותו זמן מפקד הצוות בוטרשווילי ויעקב יעיש ביקשו לאגף אותו, כדי שלא יהיו לו אפשרויות מילוט.

“הוא רץ מהר”, מספר בוטרשווילי. “יש לך איזה חצי דקה להתאפס, אז יש לו כבר טווח ממך ואתה לאט לאט מצמצם. רצנו איזה קילומטר. אתה לא מבין מה קורה, אבל אתה רץ. בדרך הוא תקף עוד מישהי”.

כהן ופלישטייב הבחינו במחבל נכנס לאחת הסמטאות ונכנסו אחריו. המרחק ממנו כבר היה עשרה מטרים. “צעקתי לו ‘עצור’ והוא לא עצר”, מספר כהן. “הוא המשיך לרוץ. ירינו כמה כדורים באוויר והוא לא נרתע. אחרי כמה שניות הייתי במרחק קצר ממנו, יריתי עוד כדור באוויר וכשלא הגיב זיהיתי שיש לו סכין ביד ויריתי לכיוון הרגל”.

“ראינו שהסכנה לאזרחים חלפה ואין צורך לירות על מנת להרוג. מספיק לירות על מנת לנטרל. זה מה שהיינו צריכים לעשות ואין הרגשה יותר טובה מזו שמנענו פגיעה יותר גדולה באזרחים. יש אדרנלין מטורף באותן דקות”.

מאחורינו בצומת מעריב מתפתח ויכוח קולני. עמדה שם חלי הכט, צעירה דעתנית, מול פעילים תומכי הימין הקיצוני. כשהם צעקו לשוטרים שחבל שלא סיימו את המלאכה וחיסלו את המחבל, היא עמדה מנגד. “במקום להגיד למי שלכד ‘כל הכבוד, עשית את העבודה’, צועקים לו ‘חבל שלא ירית בבן זונה’. זה לא בסדר”, אמרה. “צריך לנצל את היום הזה כדי להוקיע אנשים חשוכים ואת דעותיהם. תאר לך שכל אחד ישלוף אקדח ויחסל את מי שלא מוצא חן בעיניו”.

אחד הנוכחים, יוסי שמו, עונה לה כי “יכול להיות שהרבה אנשים מחזיקים בדעה שלך, אבל צריך למצוא את העיתוי והזמן הנכון להגיד. וזה לא עכשיו, כשכולם בסערת רגשות”. יוסי מספר שהגיע למקום אחרי שאשתו ביקשה ממנו להסיע את אמה למקום עבודתה. “ראינו בעסקת שליט שבגלל החולשה והלב הטוב שלנו כיהודים שחררנו המונים בשביל חייל אחד”, אמר. “לפעמים, עם כל הכאב שיש, צריך להתגבר ולחשוב מה יהיו התוצאות. זה נותן להם לגיטימציה לחטוף ולעשות פיגועים כי הם יוצאים בחיים ומי יודע עוד כמה שנים ישתחררו. צריך לחשוב על ההרתעה. איך אחד כזה לא יחשוב שהוא יבצע פיגוע וייא בחיים”.

ואכן, יכול להיות שאם הכוח של יחידת נחשון לא היה באזור באותו זמן, המחבל היה מוצא את מותו. בסניף של “מצברי שנפ”, שנמצא כמה מטרים ממקום הפיגוע, ראו העובדים אנשים בוכים ומדממים וכששאלו אותם מה קרה הם ענו שדקרו אותם. “היינו חמישה, לקחנו ברזלים והתחלנו לרוץ”, סיפר פיני עידן, אחד העובדים. “אנשים כיוונו אותנו לעבר המחבל. מה יש לפחד? כולה סכין, מה הוא יכול לעשות? תאמין לי שאם היה נופל בידיים שלנו הוא לא היה ממשיך ללכת. כל החמישה לא היו נותנים לו. במדינה שלנו אתה לא יודע איפה היום יתחיל ואיפה הוא ייגמר. אלה דוקרים פה, ההם מאיימים מהצפון ולדרום יש את הנבלות שלו. אין לנו שקט. יש לי משפחה ואני מפחד. אז נכון שיש צבא חזק, עם חזק, שראינו עד כמה הוא חזק במלחמה האחרונה, אבל לא צריך הרבה. לא פצצה ולא רובה. בן אדם קם בבוקר, לוקח סכין ומתחיל לדקור”.
 

ארבע שעות אחרי הפיגוע והשגרה חוזרת לעיר. תל אביב ניערה מעצמה את הפאניקה, ההפגנה התפזרה, העומסים בכבישים השתחררו ובוטרשווילי חוזר למשמרת. אבל באוטובוס שלוקח אותי חזרה הביתה אני מסתכל בחשדנות על שאר הנוסעים. רבים אחרים לא מראים שום חשש. “אין טראומה, שום דבר. אני לא פחדנית”, אומרת בהחלטיות חלי אייזנברג. “אני רק לא מבינה למה רק פצעו את המחבל ולא הרגו במקום. אצל האמריקאים ישר הורגים. אין לו שום זכות לחיות”.

כדי להמחיש את חוסר הפחד היא מספרת איך פעם רדפה ברחובות אחרי שודד עד שזה הסתובב ואיים עליה באקדח. “שום דבר במדינה הזו לא נורמלי”, היא אומרת. “מזג האוויר נורמלי? זו מדינה משוגעת. התחזית שלי היא שבעוד 15 שנה כל אירופה תהיה מוסלמית וישראל תהיה מדינת הלכה”.

“יש בדיחה על בן אדם שעולה על גג ביתו בזמן שיטפונות וצועק ‘אלוהים תציל אותי’. בא הליקופטר והטייס מבקש ‘קפוץ’. האיש עונה, ‘אני מחכה לאלוהים’. באה סירה ומתחננת שייכנס. אז הוא אומר ‘זה בסדר, אלוהים יעזור לי’. בסוף הוא טובע ושואל את אלוהים, ‘למה לא עזרת כשביקשתי?’. אז אלוהים עונה ‘שלחתי לך הליקופטר וסירה, מה עוד אתה רוצה?’”.

צילומים: דני מרון