בעיניים אחרות: הפוליטיקאים כמו שלא ראיתם אותם מעולם

כבר יותר מ-30 שנה הצלמת הישראלית ורדי כהנא מצליחה לייצר את התמונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית. לפני המצלמה שלה התייצבו לאורך השנים דמויות ציבוריות, פוליטיקאים, אמנים, ספורטאים ואחרים שהגיעו מלב השיח הציבורי, והיא ביימה אותם ברגישות, מעניקה לפועלם פרשנות אישית ואף ציורית שלקוחה מתוך עולם הדימויים הפרטי שלה.
 

כהנא (55), מחלוצות הניו-ג'ורנליזם של העיתונות הישראלית בשנות ה-80, זוכת פרס סוקולוב לצילום ופרס שרת התרבות, החלה את דרכה במגזין "מוניטין" והייתה ממקימי עיתון "חדשות".

ורדי כהנא. צילום: גיל וסלי

לרגל מפגש אמן מיוחד שייערך היום במוזיאון תל אביב, שבו כהנא תסקור את עשייתה האמנותית לאורך השנים, מקורות השראתה ותהליכי עבודתה ויצירתה, חזרנו לתמונות האייקוניות שנלכדו בעדשת המצלמה שלה וכנראה ייחקקו בזיכרון שלנו לעד.

את התמונה צילמתי כשיאיר לפיד התראיין לעיתון "חדשות" לרגל תפקידו הקולנועי הראשון בסרט "מעבר לים". בסרט הוא מגלם "פושטק", פרחח תל-אביבי בעיניים משנות ה-50. הדימוי של מרלון ברנדו־ג'יימס דין התלבש עליו בול.

לימור לבנת, 1996

בתקופת מערכת הבחירות שלאחר רצח רבין עמדה לימור לבנת בראש מטה ההסברה, ולמעשה ניהלה את הבחירות מטעם הליכוד. בנימין נתניהו היה מועמד לראשות הממשלה, ולימור "מכרה" אותו בכזאת דבקות, שהיה לי צורך להעצים אותה, את הדבקות, בצילום.

יצחק ולאה רבין ז"ל, 1995

התמונה צולמה כמה חודשים לפני הרצח. הפופולריות של ראש הממשלה יצחק רבין הייתה אז בשיאה, ולקראת חג הפסח התבקשתי על ידי "ידיעות אחרונות" לצלם אותו ואת רעייתו לאה לגיליון החג. הגעתי לדירת הגג ברחוב הרב אשי ברמת אביב. שוטר מג"ב צעיר ישב מנומנם ליד דלת הכניסה. אגב, כשצלם מגיע כיום למעונו הפרטי של ראש הממשלה לצילום, הוא נדרש לבוא שעתיים לפני ולעבור בדיקות יסודיות בפתח הרחוב, ברדיוס רחוק מאוד.
 

מכיוון שהכרתי מצילומים קודמים את הבית העמוס בשכיות חמדה ובחפצי אמנות, הבאתי איתי רקע של סטודיו כדי לצלם על רקע "נקי". פרשתי בסלון את הציוד, פלאשים, מטריות והרקע, כשיצחק ולאה נמצאים בחדר השני. 
 

לפתע ראש הממשלה נכנס לחדר, הביט סביבו ושאל בקולו המיוחד: "מה, כל זה בשבילי?" רבין היה חובב צילום, ותוך כדי שסידרתי את הסט הוא התעניין בציוד שלי, בעדשות ובמצלמות. הקרח נשבר. הייתי צלמת צעירה, נרגשת מהמעמד, ובזמן ההכנות הרגשתי שאני משוחחת עם דוד חביב ולא עם ראש הממשלה.

 

כשלאה נכנסה אל החדר והשניים התייצבו לצילום, האווירה הייתה מאוד נינוחה, חסרת דיסטנס. רבין חיבק את לאה בשמחה, והחיבה העזה שביניהם הייתה ניכרת. ביקשתי מהם להתקרב יותר אחד אל השני, ושניהם פרצו בצחוק. האווירה הפכה מבודחת. לאה אמרה שהם כמו זוג בגן צ'רלס קלור. ככל שעברו הדקות השתחררו השניים, ואני בחרתי להחליף עדשה ולתפוס פריים רחב יותר, שבו רואים את קצות הרקע, הפלאש והחצובה כדי להבליט את הפער בין הדימוי המייצג הפורמלי של ראש הממשלה ורעייתו ובין יצחק ולאה הזוג האינטימי.
 

היה זה הצילום המשותף האחרון של השניים. אחרי הרצח פורסמה התמונה בתפוצה רחבה בארץ ובעולם.

צילום פרידה מתפקידו של יעקב פרי כראש השב"כ. צילמתי את פרי אצלי בסטודיו בהשראת הדימוי הקולנועי, אפשר לומר הקלישאי, של החוקר בחדר החקירות, כשאלומת אור מאירה אותו בחדות בחדר אפל. למזלי, הוא גם עישן באותה תקופה, ועשן הסיגריות הפך לשחקן ראשי בצילום.

התמונה לקוחה מתוך סדרה של צילומי אבות ובנים וצולמה בלשכתו של שמעון פרס במטה מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב. פרס, שהפסיד לנתניהו, כבר היה באופוזיציה. בתו ד"ר צביה ולדן, בלשנית וחוקרת לשון, התיישבה בטבעיות קרוב, כאילו על ברכי אביה. לא היה צורך בשכנוע. החום שרר ביניהם בטבעיות למרות הממלכתיות שפרס הקפיד להפגין.

 

 

אהוד ברק היה ראש הממשלה המכהן דאז, אך הסקרים לקראת הבחירות ניבאו ניצחון לאריק שרון. בסביבתו הקרובה של ברק כבר הריחו תבוסה, אך הוא כדרכו נראה בטוח וזחוח. סלון ביתו של ראש הממשלה בכוכב יאיר היה צר מידות, התקרה נמוכה מדי, הכל צפוף. ברק נכנס לחדר, פילס את דרכו בין כבלי החשמל וציוד הצילום שהצבתי מבעוד מועד.
 

התחלתי בצילומים עם עדשה ארוכה המיועדת לפורטרט, הייתי מרוכזת בפרטים הטכניים ונשמרת מאוד מטעויות, כשמאחורי גבי עמד שומר הראש שלו. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. ביקשתי משומר הראש בעדינות שיפנה את המרחב והמשכתי לצלם, כשהעדשה ממוקדת רק בפניו של ברק. לרגע ניתקתי את מבטי מהעדשה, הסתכלתי סביב ומה שראיתי קבע את הפריים הסופי: שומר הראש שהתרחק לבקשתי נעמד בפתח היציאה לגינה, כמו שומר הארמון, והתאורה המועטת בפינה שבה עמד הוסיפה לצילום תיאטרליות ומסתורין.
 

החלפתי בזריזות לעדשה רחבה כדי לתפוס את "התמונה הגדולה" שבה חברו יחד האמת והבדיה - אהוד ברק ראש הממשלה היהיר, מבודד על יד פנס שמאיר את פלג גופו העליון, מציג את אדנותו הבוטחת. ניגוד גמור למציאות שהקיפה אותו: חדר צר, רצפת אריחי "סומסום גס" בנאליים ותקרה נמוכה.

אחמד טיבי, 1998

ליוויתי את חבר הכנסת אחמד טיבי בצילומים במהלך יום עבודתו והרגשתי שלא הצלחתי לתת ביטוי לאופן שבו הוא משייט בין שתי הזהויות - הישראלית והפלסטינית - שבהן הוא חי. הזמנתי אותו לצילום נוסף אצלי בסטודיו ברמת השרון. הכנתי מראש את שני הדגלים - את הדגל הפלסטיני רכשתי במפעל לדגלים בפתח תקווה. ביקשתי ממנו להישען על מכוניתו והצבתי את שני הדגלים משני צדדיו.
 

היה זה יום חמסין ללא רוח והדגל הישראלי נראה בבירור, אבל הדגל הפלסטיני שאינו פרוש יכול היה להיראות כמו הרבה דגלים ערביים אחרים, ולכן ביקשתי מהאסיסטנט שלי שיחזיק את קצה הדגל וירפה ממנו ברגע הצילום. באחת הפעמים ראיתי שהיד האוחזת בדגל נראית כמו אקדח. צילמתי בלי לבקש ממנו להרפות.

חברת הכנסת לשעבר יעל דיין צולמה בתום ימי האבל על מות בעלה דב שיאון. הצילום התבצע בסטודיו. לא ידעתי כיצד ייראה הבית שלה ולא רציתי לקחת צ'אנס מיותר. היה לי חשוב לבטא את האבל שלה על בעלה, ולכן סידרתי באמצעים מאוד פשוטים תפאורה של חדר בסטודיו וביקשתי מיעל להביא תמונת פספורט של דב בצעירותו. הנחתי מסגרת ריקה על קיר התפאורה ושתלתי את תמונתו של דב לאחר מכן בפוטושופ.