“שולמית אדלר. השם לא אומר לך שום דבר. יום אחד הוא יאמר יותר"
(שולמית אלוני, בת 16 , משכנעת את מנהל סמינר בית הכרם לקבל אותה)
בוקר אחד התעוררה שולמית אדלר וגילתה שאמה אידה נעלמה. השנה הייתה 1935 , שולמית הייתה ילדה בת שבע, ואחיה הקטן מרדכי רק בן חמש וחצי. דוד, האב הנטוש, נגר במקצועו, סיפר לילדים ההמומים שאמא עלתה על אונייה לפולין כדי לבקר קרובי משפחה, אבל כנראה היה זה גבר שלכד את לבה של האישה היפה, התופרת העילית, וגרם לה לעזוב לאירופה. כעבור זמן מה האם תשוב לפתע הביתה. אבל דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. שולמית הקטנה עוד תגלה מה המחיר היקר שנשים עצמאיות משלמות.
הכנסת הבאה צפויה להיות נשית יותר מאי פעם. סתיו שפיר, שלי יחימוביץ’, ציפי לבני, מרב מיכאלי, גילה גמליאל, מירי רגב, איילת שקד, אורית סטרוק וחברותיהן צפויות לחוקק חוקים בוועדות ולנסות להעניק לאזרחי ישראל חיים טובים יותר. גם הן כנראה יודו, כמעט כל אחת ואחת מהן, ששולמית אלוני, היא אותה שולה אדלר, שימשה להן השראה, במעשיה, בפיה ובאומץ לבה. היא הייתה שם קודם. היא הכינה את הקרקע. היא שינתה, בדרכה, את פני המדינה. לפני שנה הלכה אלוני לעולמה והותירה אחריה חלל עצום בפוליטיקה הישראלית שהפכה פרסונלית וזנחה את האידיאולוגיה וגם אותנו.
אחר האושר החמקמק
קראנו לא פעם על הבית שבו התגוררה שולמית אלוני ביישוב היוקרתי כפר שמריהו, אבל הבית הזה לא היה וילה רבת מפלסים, אלא צריף ישן, ואלוני נולדה בכלל בתל אביב, בדרום העיר, בשכונת נווה שאנן. ב־1928 , עשרות שנים לפני שפועלים זרים ופליטים מבוהלים נדחסו שם בדירות קטנות ומעופשות, הייתה השכונה בית ראשון לעולים שזה מקרוב באו מאירופה, בעלייה הרביעית. הוריה של אלוני, אז עדיין אדלר, הגיעו מפולין. מצבם הכלכלי היה קשה והם עקרו מדירה לדירה, עם המיטלטלין ועם הילדים ועם הספרים שאהבו לקרוא, בניסיון נואש להשיג את אותו אושר חמקמק.
בית החינוך שבו למדה אלוני היה ברחוב בצלאל, לא רחוק מכיכר מוגרבי. אז גם פגשה לראשונה את הנער יצחק רבין, בנה של העסקנית רוזה כהן, שעזר לה למצוא את הדרך לבית הספר. עשרות שנים אחר כך הם ייפגשו שוב, ליד שולחן הממשלה. אבל כשאלוני הייתה בכיתה ג’ כהן נפטרה, ובת חסותה הקטנה עברה, בלית ברירה, לבית ספר נחשב קצת פחות, מעבר לפסי הרכבת שחצתה את תל אביב הקטנה ברחוב יהודה הלוי. העצמאות של אלוני התבטאה באחריות שלקחה על עצמה, כלומר בדאגה לאחיה ולאביה. היא הייתה למעשה עקרת הבית שלהם. עד שאמא חזרה והיא עברה לגור איתה. אחיה נשאר עם אביה. והמוות ארב מעבר לפינה.
השראה לפוליטיקאיות של היום. אלוני בהפגנה נגד התקציב. צילום: פלאש 90
ב־1941 למדה אלוני בקבוצת עלומים ברעננה, ואחיה מרדכי שהה בכפר הנוער בן שמן. יום אחד מצאה הצעירה סוניה גלמן, לימים סוניה פרס, את גופתו בבריכה. עד יום מותה הייתה אלוני בטוחה שהמצוקה הרגשית שחווה בבית הכריעה את אחיה, ולכן התאבד. הוא היה רק בן 12 במותו.
בבן שמן, המקום שבו קיפח אחיו את חייו, ספגה אלוני את ערכי תנועת השומר הצעיר ובזמנה החופשי טיפלה בכבשים שבדיר המקומי. הוריה שירתו באותו זמן בצבא הבריטי. ואז, לקראת כיתה י"א, גמלה בלבה ההחלטה להיות מורה, אשת חינוך. היא בחרה בסמינר בית הכרם, לקחה לשם טרמפים, התייצבה בפני המנהל וכמובן התקבלה. בירושלים התגוררה עם מוטק’ה ליפקין, אהבתה הגדולה.
במשך ארבע שנים, מאז הייתה בת 15 , חלקה עמו את חייה, אבל המוות עמד לעשות סיבוב שני. ב־ש 29 בנובמבר 1947 התנדבה שולה, רק בת 19 , להעניק שיעורים לילדי העיר העתיקה שהייתה נתונה אז במצור. ליפקין היה שם בשבילה. פחות מחצי שנה אחר כך נהרג באסון שיירת הר טוב במלחמת העצמאות.
אלוני חזרה לתל אביב. גם הוריה חזרו זה לזרועות זה. ההוראה מילאה את חייה, והיא הפכה גם לעורכת דין רק מפני שרצתה ללמד אזרחות (אחר כך תחבר את ספר האזרחות הראשון “אזרח ומדינתו"). ב־ 1951 , בקפה כסית, כשחיפשה מכונית כדי להעביר בגדים לילדי המעברות, הכירה את ראובן אלוני, האיש שייסד את מנהל מקרקעי ישראל ויהפוך לבעלה.
השושבין בחתונתם היה לא אחר מאשר הפלמ"חניק האגדי יצחק שדה. השניים עברו לצריף הסוכנות ההוא בכפר שמריהו, צריף קטן אבל עשיר בתרבות. במסיבות שנערכו ב"סלון של שולה אלוני" התארחו כולם, מדן בן אמוץ וחיים חפר ועד אריק לביא וסשה ארגוב.
סגרה חשבון
“הנהגה צריכה להוביל, לא להיות מובלת על ידי העם"
באמצע שנות ה־50 , כעורכת דין צעירה, החלה שולמית אלוני לצעוד בשני מסלולים מקבילים: רדיו ופוליטיקה. בגלי צה"ל שוחחה עם תלמידים על אזרחות ומשפט, אחר כך הייתה לה פינה עבור נשים בשם “הכירי את החוק", ולבסוף זכתה להגיש בקול ישראל את התוכנית הפופולרית “מחוץ לשעות הקבלה", שטיפלה בעוולות השלטון נגד האזרח הקטן. כוחה והכריזמה שלה לא נעלמו מעיניו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהציע לה לרוץ ברשימת מפא"י
בבחירות הקרובות. כבר אז החיבור בין אנשי תקשורת לפוליטיקה היה קיים.
וכך, ב־ 1965 , לפני 50 שנה בדיוק, בגיל 37 , נחתה סוף־סוף שולמית אלוני במשכן הכנסת בירושלים. חבר הכנסת יעקב כ"ץ מפועלי אגודת ישראל
טען שזה סקנדל שזרועותיה של האישה היפה, בעלת השיער הבלונדיני הקצר, חשופות, אבל אלוני ממש לא התרגשה ואפילו שלחה לו פרחים על הפרסום שהעניק לה. מי שאהבה אותה עוד פחות הייתה גולדה מאיר, ההפך הגמור ממנה, שזכרה היטב כיצד אלוני הציעה לה לרוץ לנשיאות ב־ 63 ', בלי לדעת שהמתמודד זלמן שז"ר, הלוא הוא הנשיא השלישי, היה מאהבה. ב־ 69 ’, אחרי שאשכול נפטר, גולדה הייתה ראש הממשלה ומנהיגת המערך, מפלגת השלטון המאוחדת, ודאגה לדרדר את שמה במורד הרשימה. החשבון נסגר.
אלוני, בתגובה, לא נותרה חייבת והקימה את רצ (השם ניתן לה על ידי השופט חיים כהן). בדצמבר 1973 , מיד אחרי מחדל יום הכיפורים של גולדה, זכתה בשלושה מושבים בכנסת. או כפי שהגדירה זאת, “הלכתי לישון אישה וקמתי מפלגה". כעת הייתה חופשייה לתקוף את הממסד המרקיב, בין אם הוא חילוני ובין אם הוא רבני. המפלגה הצעירה חרתה על דגלה את נושא זכויות האזרח ואלוני עמדה בחזית המאבק. נשים חששו ממנה. גברים העריכו אותה. לא מספיק. היא הייתה גדולה מזה. הרבה יותר מזה.
פעלה ללא לאות
“הדמיון היחיד בין ברק לבן־גוריון זה הגובה"
(לאחר הקמת מפלגת עצמאות)
לקראת בחירות 92 ’, אחרי אפיזודה מצערת במערך של פרס, ועם הישג נאה של חמישה מנדטים ב־ 1984 , עמדה אלוני בראש מרצ, האיחוד של רצ, מפ"ם ושינוי, שגרף 12 מנדטים. הימין הובס, הליכוד סולק מהשלטון ואלוני קיבלה על עצמה את תיק החינוך בממשלת רבין השנייה. לא לזמן רב.
העוולות החברתיות, הכיבוש והחקיקה הדתית הוציאו אותה מדעתה. היא השיאה זוגות, חוקקה חוקים למניעת אפליה, אבל שילמה מחיר יקר על התבטאויותיה החריפות כלפי אישים פוליטיים כמו אריאל שרון מהימין, אהוד ברק מהשמאל, וכמובן, מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, ועזבה את משרד החינוך בצער כדי למנוע את פירוק הממשלה וקריסת תהליך השלום. במאי 1995 , חצי שנה לפני רצח ראש הממשלה, הכה אותה ז'ק אביטל במלון בניו יורק. זמן קצר אחר כך, ב־ 96 ', עזבה את העולם הפוליטי, עם מרירות רבה כלפי מחליפה יוסי שריד.
שולמית אלוני, אישה מעוררת מחלוקת, יחידה במינה, מנהיגה אמיתית, נפטרה ב־ 24 בינואר 2014 , בגיל 86 . היא הייתה הפמיניסטית האולטימטיבית, שראתה בשוויון ערך נעלה, דאגה לקהילה הלהט"בית ופעלה ללא לאות למען זכויות הפרט, העני, החלש והמנוצל. בשנת 2000 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לחברה. "רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה", נכתב עליה, "הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".