נפתח במספרים: נשים מהוות 57% מכלל הסטודנטים באקדמיה ולמעלה מ-51% מהמרצים. נתונים נאים בסך הכל, אבל כמו כל התחלה טובה, עכשיו מגיע המדרון: רק 25% מהפרופסורים הם נשים, רק 14% פרופסוריות מן המניין, כך על פי מרכז המחקר המידע של הכנסת. והחדשות הרעות באמת: השנה היא 2015 ואף אחת מהמרואיינות בכתבה, כולן בעלות קילומטראז' נאה באקדמיה, לא הוכתה בתדהמה. כמו כן, במחקר שנערך לא מזמן בקריה האקדמית אונו נקבע כי שני שלישים מהשכירים בישראל מאמינים שבפני נשים ישנם חסמים להתקדם לתפקידים בכירים.



שליש מהם מאמינים שהחסמים המשמעותיים ביותר הם אמהות והקשר למשפחה. המסקנה היא אחת: תקרת הזכוכית היא למעשה תקרת פלדה הדורשת חבישת קסדה. באתר המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מופיעה ההכרזה החגיגית הבאה: "קידום השוויון המגדרי במוסדות להשכלה גבוהה הנו יעד ראשון במעלה - הן מטעמים של צדק והוגנות הן מטעמים שעניינם קידום המצוינות האקדמית עצמה. מסיבות אלה, ולנוכח אי השוויון המגדרי הנוכחי במערכת האקדמית, החליטה המל"ג להקים צוות לבחינת השתלבותן של נשים בסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה". בין ההכרזה לתוצאה ניצבת עיקשת - המציאות.



פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי מרכזת "פרלמנט נשים", אומרת כי האוניברסיטאות יכולות לדבר גבוהה גבוהה על שוויון מגדרי, אבל בפועל זה לא כך. "המחקר האיכותני בנושא לא מספיק עמוק, לכן לא ברור עד הסוף איך ולמה השיטה עובדת", היא מסבירה. "באוניברסיטאות יש חסמים סמויים. למשל, לכאורה תהליכי הגיוס של המרצים מאוד פורמליסטיים ובנויים על קריטריונים אובייקטיביים, אבל בפועל הרבה מאוד מתבסס על היכרויות אישיות. רוב הפרופסורים מן המניין, אלה שיש להם השפעה וכוח, מביאים לאקדמיה יותר גברים מנשים גם בגלל היכרות מוקדמת, גם בגלל שיש אפליה ומחשבה שנשים יכולות להשקיע פחות, במיוחד אם יש להן ילדים".
 

עול המשפחה

איך קורה שתיאור שהיה נכון בראשית המאה ה-20 תקף גם היום? פרופ' זמירה מברך, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, המייצגת את ישראל בתח ם החינוך ב-OECD , מסבירה: "קריירה אקדמית כרוכה בכמה אתגרים המכבידים במיוחד על נשים. ההנחה הבסיסית היא כי למרות הרצון בשוויניות, עדיין עול המשפחה מוטל בעיקר על נשים, דבר המאט את קצב התקדמותן האקדמית. כדי להתקבל לעבודה במסלול אקדמי קיימת היום דרישה ברוב המוסדות להשכלה גבוהה לעשות פוסט דוקטורט, בעיקר בחו"ל, לנשים יותר קשה להזיז את המשפחה לחו"ל מאשר לגברים".
 
בנוסף, גברים מבקשים לשמור על עמדות הכוח שלהם מול נשים. פרופ' מברך: "הם מעדיפים שהנשים יהיו 'חייבות' להם, שהן יהיו עוזרות שלהם, שהם יוכלו לנצל את מעמדם מולן, שהן יהיו נותנות שירותים – מה שמזכיר קצת את מה שקורה בצבא ובמערכת הבריאות. כמה מפקדות בכירות וכמה מנהלות בתי חולים יש? כלומר, בעלי הכוח והשכר הגבוה הם ברובם גברים במגזרים רבים במשק. החשיבה הזו רלוונטית גם לאקדמיה, רב הנסתר על הגלוי. מבנה הכוח ההגמוני הזה משרת את הגברים כדי להשיג גם טובות הנאה מיניות ולא רק שירותים שקשורים לעבודה שלהם. כבר שמענו על מקרים כאלה גם באקדמיה. וכל גורם שמנסה לשנות את חלוקת העוגה נהדף החוצה בכוח".

אל מי ניתן להפנות אצבע מאשימה?
"בוודאי לא כלפי הנשים, כי לא רק שהן אחראיות על המשפחה והילדים, הן גם משלמות על זה בקריירה שלהן. צריך המון מוטיבציה כדי להשלים תואר מתקדם. גם אני ישבתי לילות שלמים עד שהצלחתי להשלים את הדוקטורט. אין מה להשוות בין הנשים לגברים בהקשר הזה".
 
אז מה אפשר לעשות?
"להבטיח כי יותר נשים יהיו בעמדות החלטה, שישבו בוועדות שמחליטות על העלאת דרגה, בצומתי הגיוס וקבלת ההחלטות באקדמיה. נשים צריכות לשבת גם בוועדות התקצוב של המחקרים. גם חקיקה היא אמצעי משמעותי ובהקשר הזה – חקיקה שמחייבת להציב נשים בגופים שמאתרים מרצים ומקבלים החלטות לגביהם, יותר שקיפות בתהליכי החבר-מביא-חבר שתמנע לפחות חלקית את התופעה. יש לי חברה פרופסורית שעובדת באוניברסיטת וינה באוסטריה. היא חקרה את הנושא. אחת ההמלצות שלה לאיחוד האירופי בהקשר הזה הייתה להכניס מנטוריות לנשים צעירות באקדמיה שילוו אותן בתהליך הקידום. מדובר בתהליכי קידום מאוד קשים, יש המון פוליטיקה דו-פרצופית באקדמיה. המנטוריות הללו אמורות לתת להן גם את התמיכה הפוליטית בגופים השונים בא ניברסיטה, זה תחליף הרבה יותר הוגן לחבר-מביא-חבר".
 
תופעה כלל עולמית

ד"ר שלומית יניסקי רביד מהקריה האקדמית אונו וראש מרכז שלום למחקר משפטי השוואתי, מסבירה כי מדובר בתופעה כלל עולמית. הממוצע במדינות רבות בעולם עומד על יותר מ-50% נשים בכל התארים וכ-13% בלבד בפרופסורה הבכירה. 
 
"בניסיון לעזור לחברות האקדמיה, השתתפתי וייעצתי ביוזמה מחקרית של חברת הכנסת גילה גמליאל בתפקידה הקודם כיו"ר הוועדה לנשים ואקדמיה, יחד עם ורד סוויד מהרשות למעמד האישה", מספרת ד"ר יניסקי רביד, העומדת גם בראש פרויקט "נשים בעבודה" בשיתוף שדולת הנשים בישראל. "התוצאות הראו כי רק מיעוט נשים מכהנות כיום בקרב חברי הסגל בעלי דירוג בכיר. העקרונות שניסתה הוועדה לגבש אמורים היו לשמש כאבני הרפורמה הראשונה בתחום זה בישראל. התברר באופן חד משמעי כי אחוז הגברים היוצא לשנת מחקר ושבתון גבוה הרבה יותר מאחוז הנשים. המבנה החברתי ומבנה השכר אינם מעודדים גברים לוותר על מקום עבודה ולצאת עם האישה לפוסט-דוקטורט בחו"ל. יוצא שנשים אקדמיות רבות מוותרות על תקופה חשובה זו, מה שמהווה בסופו של דבר מכשלה לקידומן האקדמי. שנת מחקר בחו"ל באוניברסיטה מובילה יוצרת קשרים ופותחת במות פרסום. החוקרת מציגה את מאמריה וזוכה לפידבק והקשרים שהיא יוצרת מלווים אותה גם לאחר שובה לישראל".
 
מסקנות הוועדה לא איחרו לבוא. זו המליצה על הקמת קרן לעידוד יציאה של נשים לפוסט-דוקטורט במוסדות מחקר ולימוד בחו"ל, מתוך הכרה בצרכים המיוחדים של נשים, בעיקר בעלות משפחות. אפשרות קיצור תקופת הפוסט-דוקטורט לשלושה חודשים, השלמת הזמן החסר במחקר בישראל, העדפה מתקנת לנשים בסגל אקדמי. "לצערי, לא נראה שהחלטות חשובות אלו יצאו לפועל", אומרת ד"ר יניסקי רביד. 

בחזרה אל פרופ' הרצוג, המציעה להסתכל על המערכת האקדמית כעל חלק מהחברה הרחבה. "מה שקורה בחברה משתקף גם באקדמיה, למרות שיש בה רטוריקה של שוויון", אומרת פרופ' הרצוג. "האקדמיה משקפת את יחסי הכוח בחברה הרחבה, ויש בה אפילו קצת הקצנה: נשים הן עדיין המטפל העיקרי בילדים, במיוחד בגיל הרך, מה שמשפיע על קידומן בשוק העבודה וביתר שאת באקדמיה, בה ממד הזמן הוא קריטי, כי מסלול הקידום תלוי בזמן שמוקדש לפרסומים, מחקרים וכתיבת מאמרים. לידה וטיפול בילדים קטנים בוודאי מעכבים את העיסוק וההשקעה במחקר ובעבודה אקדמית. לכן, רואים כניסה מאוחרת יותר של נשים לקריירה כזו".
 
ובנימה אישית?
"אני אם לארבעה בנים. רק כשהשלישי היה בן 3 התחלתי לעבוד. עד אז עבדתי באופן חלקי בלבד. את הדוקטורט סיימתי רק כשהילד הקטן היה בן 8, וקיבלתי את התואר בגיל 44 . גברים מגיעים לדוקטורט בגיל צעיר יותר בדרך כלל, ואז ההמשך אפשרי ופתוח יותר עבורם. נשים שמגיעות לתארים המתקדמים בגיל צעיר הן בדרך כלל רווקות או ללא ילדים. אם הרית וילדת ועשית קריירה אקדמית תוך כדי - עד גיל הפרישה נשארות לך בסך הכל כ-25 שנים לעשות את המהלך לפרופסורה מן המניין, וזה כמעט בלתי אפשרי. כלומר, גיל הפרישה באקדמיה הוא קריטי, כי אם נשים מתחילות מאוחר יותר לרוץ במסלול לעבר הבכירות, מיעוט השנים שנותר להן עד אז לא מותיר הרבה סיכוי".

יש נשים, ויש נשים מזרחיות וערביות
לא רק נשים מחוץ לתחומי הפרופסורה. כשבוחנים את הנתונים מקרוב, התמונה מטרידה עוד יותר. ד"ר סיגל נגר-רון, ראש המחלקה ל-B.A בלימודים  רב-תחומיים במכללה האקדמית ספיר, וממקימות הפורום הפמיניסטי במכללה, מזכירה כי בהצגת הנתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ישנה הנחה שקטגוריה של נשים ישראליות היא קטגוריה הומוגנית. הנתונים הללו, אומרת ד"ר נגר־רון, מסתירים את העובדה שחברות סגל אקדמי ממוצא מזרחי מהוות רק 1% מהכלל ופרופסוריות ערביות - 0.
 
"הסיכוי שתראי אישה מזרחית מרצה באולם הרצאות בכל האוניברסיטאות והמכללות הציבוריות בארץ הוא אחוז", היא אומרת. "ישנה חשיבות עצומה לכך שהסגל האקדמי ייצג את מגוון הקבוצות באוכלוסייה. מעבודת מחקר שכתבתי על זהותן של נשים מזרחיות משכילות, למדתי על החשיבות של מפגש עם סוכנת ידע, אישה מזרחית מודעת, עבור הסטודנטיות הצעירות. האישה המזרחית המודעת שימשה עבור הסטודנטיות הצעירות שראיינתי מקור של השראה ומודל לחיקוי". 

וזה אחרי שהאקדמיה הכריזה על שאיפתה לקדם את מעמדן של הנשים בה ולפעול לגיוון בתחום.
"ההמלצות של הוועדה משעתקות את המבנה הריבודי האתנו-מעמדי והאתנו-לאומי של החברה הישראלית. המלצות הוועדה לקידום נשים באקדמיה נותנות העדפה לנשים שמלכתחילה נמנות עם הקבוצות ההגמוניות. למשל, דרך העדפה של נשים צעירות בתהליך הקליטה ובהעדפה לנשים בעלות דוקטורט או פוסט-דוקטורט מחו"ל.
 
הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה באמצעות פתיחת המכללות הובילה להרחבת המגוון האתני והלאומי של הסטודנטים והסטודנטיות, אבל שינוי זה לא בא לידי ביטוי בהרכב הסגל האקדמי. שינוי זה לא יקרה מאליו, יש לקדם מדיניות ולנקוט צעדים אופרטיביים להכללת סגל אקדמי שיהיה מגוון מבחינה אתנית ולאומית".
 
ד"ר עינת לחובר, יו"ר הפורום הפמיניסטי של מכללת ספיר, יחד עם פרופ' אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן, נציגת האגודה ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר בישראל, יזמו מושב בנושא קידום נשים מקבוצות מיעוט באקדמיה הישראלית במסגרת כנס ישראל-שדרות לחברה שהתקיים לפני כחודש במכללת ספיר. המטרה של המושב הייתה להתחיל בניית מפתח למגוון אתני ולאומי של נשות סגל, שבו יחויבו המוסדות להשכלה גבוהה ועל פיו יתוקצבו. בימים אלה הן שוקדות על כתיבת נייר עמדה למועצה להשכלה גבוהה.