הנה שאלה מעניינת, אם רק אפשר היה לדון בה בשקט, בלי רעש הבחירות ברקע, ובלי רעשיו של הנאום המתקרב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי. שאלה עקרונית על מהות יחסיה של מדינת הלאום היהודית עם הלאום היהודי, זה שכאן וזה שיושב במקומות אחרים.
אם רק אפשר היה - אבל כמובן שאי אפשר. שהרי, עצם הצפת השאלה על מהות יחסי ישראל והיהודים בעיתוי הזה כל מהותה פוליטית. נתניהו עושה מעשה פוליטי, בטענתו כי בנסיעה לוושינגטון, כדי לשאת נאום על אפו וחמתו של הנשיא ברק אובמה, הוא מייצג לא רק את היהודים בישראל אלא ״את העם היהודי כולו״. ומולו אותם יהודים באמריקה - שאת ביטויים החריף ביותר מייצג קמפיין בוטה של הארגון ״ג׳יי סטריט״ - העושים מעשה פוליטי בהזדרזם לקבוע, שעם כל הכבוד, ובמקרה הזה גם אין כבוד, נתניהו איננו מדבר בשמם.
נחזור לרגע ליסודות: יו״ר בית הנבחרים הרפובליקני, ג׳ון ביינר, הזמין את נתניהו לשאת נאום בקונגרס בנושא האיראני, ממש ערב הבחירות בישראל וגם ערב המועד שבו מתכוון ממשל אובמה לחתום על הסכם עם איראן. גם מה שנתניהו יאמר לאמריקאים ולעולם ידוע: ההסכם שאובמה מוכן לו הוא הסכם גרוע, הסכם שראש הממשלה סבור כי הוא מייצג, למעשה, גם אם לא בהצהרה, חותמת כשרות סופית לאיראן כמדינה חמושה בנשק גרעיני. וגם מה חושב אובמה ידוע: זה ההסכם הטוב ביותר שניתן להציע, וגם אם ישראל אינה רואה אותו בעין יפה, את האינטרס האמריקאי כפי שאובמה מבין אותו הוא תואם.
שיחק מצוין את תפקיד הנעלב. אובמה. צילום: רויטרס
נתניהו רואה בקונגרס את המחסום האחרון בפני ההסכם הגרוע. אם המחוקקים ירצו לבלום את אובמה, יש בכוחם לעשות זאת. הוא סבור שנאומו עשוי להשפיע עליהם, שהרי, כפי שאמר בשיחה סגורה לפני כמה ימים, בקונגרס האמריקאי, בניגוד לכנסת ישראל, המחוקקים מקשיבים לנאומים. יושבים ומקשיבים. יכול להיות שהוא צודק. אחרת, לא ברור למה אובמה כל כך מתנגד לנאום הזה ועובד כל כך קשה כדי לשלול ממנו כל שריד של לגיטימציה. ושלא יהיה ספק: אובמה ואנשיו עובדים קשה. הם רוצים לוודא שכמה שפחות מחוקקים יאזינו לנאום, שרוב הדיון יתמקד בחוצפתו של ראש ממשלת ישראל הבא לבירה האמריקאית ללא הזמנה מהבית הלבן, וכן, גם בכך שבין תומכי ישראל הגדולים ישנם רבים שמתנגדים לנאום הזה. ובראשם - מנהיגים יהודים.
הקרקס הנודד
ליהודי ארצות הברית תמיד קשה כאשר מתגלעת קטטה בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי. ועוד יותר קשה להם כאשר לקטטה יש ניחוח פוליטי שאינו מתיישב עם אופי הצבעתם. רוב היהודים תומכים במפלגה הדמוקרטית, אבל את ההזמנה לנתניהו שיגר מנהיג רפובליקני. רוב היהודים הצביעו לנשיא אובמה, אבל השליטה בקונגרס בידי יריביו המרים של אובמה. רוב היהודים, אם לסמוך על הסקר האחרון שבידינו, תומכים בהסדר עם איראן מהסוג שמציע ממשל אובמה.
איש אינו יודע בדיוק מה יהיה בהסדר הסופי, אבל 84% מהם אמרו שיתמכו בהסדר ״שמגביל את העשרת אורניום של איראן לדרגה המאפשרת רק הפקת אנרגיה לצרכים אזרחיים, ומציב פקחים בינלאומיים במשרה מלאה במתקני הגרעין של איראן״. וכאשר נשאלו על הנושאים החשובים ביותר עבורם בלכתם לקלפי לפני שלושה חודשים - בבחירות לקונגרס - הציבו את איראן בתחתית הסולם. אפס אחוזים מהיהודים אמרו שאיראן הייתה חשובה להם בעת ההצבעה. אתם קוראים נכון: אפס אחוזים.
כך שנתוני הפתיחה של נתניהו עם יהודי אמריקה לא היו מזהירים. הנשיא שלהם רותח, בנושא שהם לא משוכנעים לגביו, ובאופן כללי נתניהו איננו המנהיג הישראלי החביב עליהם. רובם היו מעדיפים לראות ראש ממשלה שמאלני יותר על הכיסא. הוסיפו על כך את העובדה שביינר ונתניהו הפתיעו את כולם, כולל את ארגון הלובי איפא״ק, והציבו אותם בפני עובדה מוגמרת ובפני מהומה גדולה - וקבלו תגובה להזמנה שהמילה ״פושרת״ גדולה עליה.
רק מעט מהיהודים - אנשי ימין, רפובליקנים, אורתודוכסים - הגיבו בשמחה על הנאום. רבים יותר הציעו לנתניהו לא לבוא. ועוד רבים שתקו. שתקו אנשי איפא״ק, שבוועידתם נתניהו ינאם. שתקו אנשי הוועד היהודי אמריקאי, שתמיכתם חשובה לישראל. אלה אינם אנשים שירצו לתקוף את ראש הממשלה בנושא מהותי כמו איראן. אלה אינם אנשים שירצו לחבל במעמדו של ראש הממשלה באופן פעיל. מצד שני, להתייצב להגנתו הם גם לא רצו. הוא לא התייעץ איתם, הם לא התייצבו לגבות אותו. הוא הביך אותם - הם הובכו.
נשיא התנועה הרפורמית, הרב ריק ג׳ייקובס, אמר שהנאום לא יסייע בבלימת איראן אך יציב את ישראל בעמדה בעייתית של נושא שנוי במחלוקת פוליטית. אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, אמר ש״כל העניין הפך לקרקס״. גם הוא הציע לבטל. ביסוד הקריאות הללו עמדו כמה טיעונים: האחד, כפי שהציע ג׳ייקובס, החשש שהנאום לא יעזור לקדם את העמדה הישראלית בנושא האיראני. במקום לדבר על איראן, מדברים על המריבה בין נתניהו לבין אובמה. השני, שהנאום מציב את ישראל כנושא מפלגתי - ועל כן מהווה ליהודים תומכי ישראל והמפלגה הדמוקרטית אתגר קשה. הם צריכים לבחור בין מדינה שהם רוצים בטובתה לבין המפלגה שהם תומכים בה.
יש בקרב היהודים גם מי שחוששים באמת למעמדה של ישראל בארצות הברית אם ראש הממשלה שלה ייתפס בציבור כמי שפוגע בנשיא האמריקאי. אובמה אומנם איננו נשיא פופולרי במיוחד בימין האמריקאי, אבל הציבור הרחב - גם כשאינו אוהב את הנשיא - איננו רוצה לראות אותו מושפל בידי מנהיג של מדינה זרה, ידידותית ככל שתהיה. אובמה שיחק את תפקיד הנעלב בכישרון ובמסירות בימים שאחרי חשיפת ההזמנה, ונתניהו ספג אש גם ממי שנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.
ברגע האחרון: מהפך
ואז בא הקמפיין של ג׳יי סטריט. ״לא מר נתניהו, אתה לא מדבר בשבילי״, קבעה הכרזה. צבעה כתום, והתמונה של ראש הממשלה המוצגת בה מאיימת במתכוון, זדונית למראה. הארגון המגדיר עצמו ״פרו ישראל, פרו שלום״ אסף כ-20 אלף חתימות של יהודים אמריקאים על הכרזה הזאת, וגם הצית את הוויכוח בשאלה את מי מייצג ראש הממשלה. לא לגמרי בטוח שהקמפיין הזה הזיק לנתניהו. הבוטות שלו אילצה כמה מנהיגים להגיב, או לפחות לבחור צד. למשל פוקסמן, שאומנם מתנגד לנאום נתניהו, אבל כינה את הקמפיין ״דוחה״.
הכרזה נגד נתניהו של ג'יי סטריט. צילום מסך מתוך האתר של ג'יי סטריט
להתנפלות משתלחת יש לפעמים תוצאה מוזרה: היא ממאיסה את עצמה על מי שמהססים באיזו עמדה לנקוט. דיוויד סוויסה, המוציא לאור של העיתון היהודי הגדול של לוס אנג׳לס (גילוי נאות: אני עובד בו), נתן ביטוי להלך הרוח הזה במאמר שכתב בשישי שעבר תחת הכותרת ״למה ביבי צריך לשאת את הנאום שלו״. כמו להרבה יהודים אמריקאים, כתב, היו לי ספקות, אבל ״לא מתחשק לי להצטרף למקהלת האנטי-ביבי. משהו מריח לא טוב. זה קל מדי. מדי מושלם. מדי פשוט״.
תותח כבד ממנו שהצטרף למקהלה הקטנה של תומכים היה חתן פרס נובל אלי ויזל בן ה-86. הנה כך, לתוך הקלחת שבה מפיצים היהודים הרפובליקנים (ארגון הממומן על ידי תומכו של נתניהו שלדון אדלסון) את העצומה הקוראת ליהודים ״עמוד לצד ביבי״ -הקלחת שבה מפיץ ג׳יי סטריט השמאלי והדמוקרטי את עצומת ״ביבי לא מדבר בשמי״ - הסתנן לפתע קול פחות מפלגתי, פחות נחרץ.
לא שכלל יהודי אמריקה התאהבו לפתע בראש ממשלת ישראל. ודאי שאינם עשויים להתאהב בקרוב במזמין, ג׳ון ביינר. אבל הרעש הראשוני שכך, ופינה את מקומו לנימה של השלמה -כי נתניהו מתעקש - ושל הכרה בגודל השעה - כי הממשל באמת מתכוון לחתום על הסכם עם איראן - ושל ספק מנקר ביחס לעוצמת הסקנדל - כי הוא באמת קצת גדול על הנאום הזה. בעצם, זה מה שמשדרת ההחלטה של ויזל, ומה ששידר מאמרו של סוויסה, ומה שמשדרים עוד כמה יהודים בשבוע האחרון: אולי הנאום היה רעיון טוב ואולי פחות, אולי הוא נוח ליהודים ואולי פחות, אולי הוא מרגיז אותם ואולי פחות, אבל נדמה שעכשיו, משהתברר סופית שנתניהו אכן מתכוון לנאום, הגיע הזמן לפנות לו קשב.