לסיפור הזה כבר היה סוף טוב. שנתיים אחרי שנפצעה קשה בפיגוע בכביש חוצה שומרון ומספר חודשים אחרי שהשתחררה מאשפוז ושיקום ממושך, אדל ביטון ומשפחתה התחילו להתרגל למציאות החדשה. ההורים רפי ואדווה כבר חבקו בן נוסף והיו בעיצומה של השלמת בניית ביתם החדש, רק כמה רחובות מדירתם הקודמת בישוב יקיר, שיהיה מותאם ונגיש עבור אדל. אבל אז, ללא התראה, התהפך הכול. 



"לא ראינו את זה בא", סיפרה הסבתא רחל ביטון במהלך השבעה בבית המשפחה. "הייתי פה בפעם האחרונה לפני שלושה שבועות. בעבר הם היו מבקרים אותי כל שבוע ביבנה, אבל מאז הפציעה של אדל אי אפשר היה לעשות איתה את הדרך הארוכה הזו, אז פעם בחודש אני מבשלת ועולה לפה עם הסירים. המצב של אדל הלך והשתפר, היא כבר שמעה וזיהתה את הקולות שלנו. כשאמרתי לה 'סבתא פה', היא חייכה אליי. כשאחיה הקטן היה בוכה היא הייתה מתכווצת". 
 
גם כשהבהילו אותה לבית החולים עם סיבוך של דלקת ריאות, המשפחה סירבה לאבד תקווה. הקרובים העבירו שעות ארוכות מחוץ למחלקת טיפול נמרץ בשניידר, והציגו לכלי התקשורת ולמבקרים סרטונים שמתארים את ההתקדמות של אדל, שהזיזה את רגליה ואפילו הצליחה ללכת כמה צעדים בתמיכת אביה. אבל ברגעים האחרונים הבינו שלמרות התפילות והייחולים לבשורות טובות, אלו לא יגיעו. 
 

"כשהיא אושפזה הייתי בטוחה שהיא תצא מזה", אמרה רחל, "ראינו אותה בבית החולים והרגשנו שהיא נלחמת כמו פנתרה, הרגישו שהילדה רוצה לחיות. אבל למחרת ראיתי אותה דועכת, עייפה. אדל תמיד הייתה יפה, אבל באותו היום במיוחד. הגוף שלה היה חלק כמו משי והיא נראתה פתאום נינוחה ושלווה. אז הבנתי שזה עניין של כמה שעות. אני מבינה אותה, היו לה חיים מאוד לא קלים". 
 
אחרי ההלוויה הסרטונים האופטימיים כבר לא נראו על צגי הטלפונים החכמים, ורק הסבתא השנייה, מרטין, המשיכה לבהות במסך, אבל כעת הופיעה עליו תמונתה של נכדתה הקטנה.
 
למרות ששעות לפי שנפטרה הבינו בני משפחתה שזה הסוף, אף אחד מהנוכחים בבית המשפחה לא הצליח לומר בקול שאדל נפטרה. "את יודעת מה קרה לאדל?", שאלה רחל את נכדתה אביגיל בת השש.


רפי ביטון נפרד מבתו אדל. צילום: אלוני מור

"אדל מ..", ענתה לה זו. "היא אומרת רק את האות הראשונה", הסבירה הסבתא, "היא לא מצליחה לומר שאחותה מתה. לא ברור עד כמה היא מבינה את המשמעות ומעכלת את האסון". בעיניים רטובות מדמעות ניסתה אדווה לספק הסבר לבנותיה הקטנות. "אדל בסדר עכשיו", היא אמרה וליטפה את שערן. "היא לא מרגישה כלום ולא כואב לה. היא מסתכלת עלינו מלמעלה".

 מאבקים לשיקום 

הקרב על שיקומה של אדל היה רווי מאבקים. הרופאים בבית לוינשטיין טענו שהעניקו לה את הטיפול המיטבי והורו על שחרורה בניגוד לעמדת המשפחה. רק לאחר שאלו פנו לבית המשפט הוחלט להשאירה למשך חודשים נוספים במוסד. 
 
"בילית תקופה ארוכה בבתי חולים, לא נתנו לך סיכוי לחיים, אדלי", אמרה אמה בדברי ההספד שנשאה בהלווייתה. "בכלל לא ראו בך ברת שיקום. כמה מלחמות ניהלנו בשבילך, אדלי יקרה שלי. לא ויתרתי לאף אחד ואת יודעת את זה".
 
כשרצו הוריה לבנות בית מיוחד שיהיה מונגש לצרכיה של אדל בישוב מגוריהם יקיר, נתקלו בתהליך ארוך ובבירוקרטיה מייאשת. אבל בסופו של דבר הצליחו לקבל אישור להקים את הבית, שאמור היה לכלול יחידת דיור מיוחדת לילדה ולמטפלת שתלווה אותה, ושנמצא בשלבי בנייה מתקדמים. כעת לא ברור אם ידבקו בתוכניתם. 
 
"שמעתי שאדווה אמרה שהיא לא רוצה לגור שם, בבית שנבנה במיוחד בשביל אדל, אבל עוד מוקדם לדבר על זה", מספרת רחל. "לפני הפיגוע הם גרו בבית גדול ויפה, והסידור הזה היה התפשרות זמנית למקום שאדל תוכל לחיות בו במצבה עד שיסיימו את הבנייה". 
 
בינתיים ציוד השיקום של אדל, שבתחילת השבוע עוד מילא את הסלון, הוזז לחדר צדדי. אבל גם כשהוא רחוק מהעין, הוא כמובן לא רחוק מהלב. אחרי ההלוויה ביקשה אדווה למסור שהם מבקשים לתרום את העגלה המיוחדת שאדל השתמשה בה, עגלה יקרה שמותאמת לילדים עם צרכים מיוחדים".
 
גם בתוך השכול והעצב הגדול נאלצה המשפחה לשוב ולהיאבק. הפעם על האפשרות לקבור את בתם ביישוב. המנהל האזרחי סרב לבקשתם אולם על אף החלטתם אדל נקברה ביקיר וחלקת הקבר הקטנה שלה היא הראשונה בבית קברות שיוקם בישוב, מהלך שהתושבים ניסו להנהיג בתקופה האחרונה.


לוויתה של אדל. צילום: אלוני מור

רב הישוב החליט לקבור אותה שם בכל מחיר, וחברי הכנסת שהגיעו ללוויה כמו נתנו למהלך לגיטימציה. כשיו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ספד לאדל הוא אף הבטיח: "קברה של אדל יהיה מאושר. תהיה הסכמה מהממשלה".

ממשיכים באמונה  

"אדל הפכה לילדה של כולם", אמרו הוריה לא פעם כשביקשו לעדכן את הציבור שעקב אחר ההתפתחויות במצבה. בימים האחרונים התוקף המעשי של הסיסמא הזו נראה ברור מתמיד, כשאנשים שליוו את אדל מרחוק הגיעו לנחם את המשפחה וסיפרו שברגע על הרגע שבו חשו שגורלם נקשר בגורל הילדה.

בין המנחמים בשבעה הייתה גם ליזי המאירי, שבמהלך המחלוקת עם בית לוינשטיין הגיעה להשתתף בהפגנת תמיכה במשפחה, שם פגשה את ההורים ומאז ליוותה אותם. 
 
"כשנחשפתי למאבק המשפטי חשבתי שלא הגיוני שמשפחה שעוברת את כל זה צריכה להילחם בחזית נוספת. מאז עקבתי אחריהם מרחוק, כי לא רציתי להכביד עליהם ויצרתי קשר איתם רק כשקרה משהו משמעותי, כמו שאדל חזרה הביתה או שנולד אחיה. נפלה  בחלקי זכות להכיר את המשפחה המדהימה הזו". 
 
בין אלפי המנחמים שליוו את אדל בדרכה האחרונה היה גם מאהוויה כבהא, פרמדיק מד"א שטיפל בה לאחר הפיגוע. כששמע על מותה מיהר כבהא בדמעות לבית החולים והתקבל בחום ובחיבוקים על ידי בני המשפחה. "כשהיא נפגעה נגעתי בדם שלה, מאז הרגשתי שמחבר בינינו כמו קשר דם", סיפר. "נשארתי בקשר עם המשפחה וכשקיבלתי את הבשורה מיהרתי להגיע לנחם. אני בטוח שהיא רואה אותנו מלמעלה. היא מלאך קטן".
 
במהלך תהליך השיקום הארוך שעברה, ביקשו הוריה מעם ישראל שירבה תפילות עבורה. למרות שהתפילות לא התגשמו המשיכו התפילות גם באוהל המנחמים. כי בין כל התהפוכות שעברה משפחת ביטון, דבר אחד נותר יציב:  האמונה שלהם. 
 
"בימים כאלה לא רק שהאמונה לא נחלשת, היא מתחזקת כי זה כל מה שנותר להיאחז בו", הסבירה מרטין אלמקייס, אמה של אדווה. "אני חושבת שאם אנשים חילונים היו מגיעים למצבנו הם היו מתאבדים או מתאשפזים. אני באמת לא מבינה למה הגיעה לנו הגזרה הזאת, אחרי שהבת שלי ובעלה עבדו כל יום במשך שנתיים כל כך קשה בשביל לשקם את אדל. אבל גם אם אנחנו לא יודעים לפרש את האסון, לכל דבר יש סיבה. כרגע נותר לנו רק לקוות שמעכשיו הקדוש ברוך הוא יעשה לנו רק טוב".