כלים שלובים: הכירו את החינוך המשלב בין ילדים חילונים ודתיים

אין גרף שיכול לתאר את המהפכה שעבר החינוך המשלב בעשור האחרון, ואין תמונה שיכולה לתאר איך הזרעים שהונבטו על ידי כמה חולמים בשנות ה־80 רואים פירות. כיום כבר קיימות 50 מסגרות חינוכיות משלבות, מגיל גן טרום חובה ועד תיכון, שבהן לומדים 8,000 תלמידים ותלמידות.

גםהמחוקקיםהתגייסולטובתהמסגרת 
 

הייחודית הזו. בשנת 2008, ביוזמת הח״כ הרב מיכאל מלכיאור וח״כ אסת־ רינה טרטמן, אישרה הכנסת את החוק לחינוך ממלכתי משלב. החוק מסמיך את שר החינוך לקבוע לגבי מוסד חינוך רשמי כי הוא מוסד חינוך ממלכתי משלב, שבו יינתן חינוך שיכלול לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, עם הדגשת העיסוק בזהות יהודית. על פי החוק, כל בית ספר בארץ יכול לקבל הכרה מטעם משרד החינוך כבית ספר משלב, בתנאי שהורי לפחות שני שליש מהתלמידים ורוב הצוות הפדגוגי יתמכו במהלך.
 

זה בהחלט נשמע כמו תחילתה של ידידות נפלאה, רק שכל הורה, ולא משנה באיזו נקודה על ה״דתומטר״ הוא נמצא, חושש מהבחירה בחינוך המשלב. הדתיים מפחדים שהילדים שלהם ״יתקלקלו״. החילונים מפחדים שהילדים שלהם יוחזרו בתשובה ויביאו את אלוהים הביתה. כולם מפחדים מהשאלות שהילדים ישאלו, ומכך שאולי לא יהיו להם תשובות לכולן.
 

בגילים מבוגרים יותר מפחדים ההורים מחברויות חוצות מגזר, מבעיות הלכתיות, מכיתות מעורבות בנים- בנות, ובעיקר מהשאלה: האם הילד שלי יקבל מקום לגיטימי והאם השקפת העולם של הבית שלו תכובד?
 

לכאורה הרבה יותר פשוט לשלוח ילד למסגרות מגזריות. גם אסף הירשפלד, מנהל תחום חינוך משותף ב״צו פיוס״, מסכים עם ההנחה הזו, אבל טוען ש״קל זה לחלשים״. כמו הקמפיין 
 

לשמירה על פרחי הבר המוגנים או חגירת חגורת בטיחות ברכב, שהונחלו מילדים להוריהם, ב״צו פיוס״ - ארגון שהוקם לאחר רצח רבין במטרה ליצור חיבור משמעותי בין החלקים השונים בעם - מאמינים שגם הבשורה לשיתוף בין דתיים וחילונים תחלחל מהילדים להוריהם.
 

״הילדים הם פלסטלינה״, אומר הירשפלד. ״כשהמסרים פוגשים את ההורים, הם מניחים לחרדות לצנוח. הקהילה הד בנית סביב בית הספר נפגשת בלי קשר לפעילות המוסד, ובונה טקסים וחגים משותפים. אנחנו משקיעים מאמצים רבים בכך שבית הספר יהווה עוגן ליצירת קהילות משותפות במרחבים שבהם הם פועלים״.
 

כמו במושב אליקים, למשל. כשבית הספר הממלכתי - דתי ביישוב הפך למשלב, הצטרפו אליו ילדים מהקיבוצים הסמוכים. השילוב שם לא היה רק על הציר דתיים-חילונים, אלא גם מזרחים- אשכנזים ומושבניקים-קיבוצניקים.
 

שתי גישות עיקריות מבדילות בין בתי הספר המשלבים: אלו המטשטשים את ההבדלים בין דתיים וחילונים ושמים דגש על המשותף, כמו ביישוב תקוע, ואלו המחדדים את הזהות הנבדלת של כל קבוצה, כמו למשל ב״אושא״ הרמת גני.

״מביתי בנתניה ועד בית הספר ברמת גן אני מתפללת שאלוהים יראה לי את הדרך״, אומרת ענת אשר, מנהלת בית הספר והגנים בעיר. ״זה לא פשוט לנהל פרויקט כזה. לתת לכל  אחד מקום מכבד. חייבים לבוא ממקום של ענווה, ומתוך אמונה שאפשר לבנות חברה אחרת״.
 

ב״צו פיוס״ מדגישים שוב ושוב שזוהי ברית של ייעוד ולא של גורל. את התחושה הזאת ניתן לראות בבנימינה, שבה תהליך הקמת בית הספר היה קשה וכואב. פחדים, יצרים, קיבעון מחשבתי וקטנוניות לא יכלו לכמה חולמים מתוך המושבה ולראש מועצה אחד שחבר אליהם. הם הקימו, על אף וכנגד כל הסיכויים, מתחם חינוכי לתפארת.
 

המייסדים התחילו עם גן, כי בגנים החרדה של ההורים קטנה יותר. המעבר מהגן לכיתה א' היה טבעי, פחות מהפכני ולא מעורר מדונים. ״כדי לשכנע אנשים לרשום את ילדיהם לכיתה א' בחינוך המשלב הייתי צריך לעבור מבית לבית״, אומר הירשפלד, ״כיום אני מבין שפשוט צריך להתחיל בגן״.
 

״הגננת של הבן שלי היא בחורה מדהימה מקיבוץ של השומר הצעיר״, מספרת מיכל ברגמן, מנהלת הפדגוגיה מטעם ״צו פיוס״ בחינוך המשולב. ״בשומר הצעיר חטפו חלושעס כששמעו שבגן מלמדים יהדות. יש לנו מורות דתיות וחילוניות, והן ברורות לגמרי בדרך שלהן. אנחנו משנים עולמות כאן ואפשר להרגיש את זה״.

חזרתי לכפר אדומים, למקום שבו התחיל הכל. כאן הקהילה היא זו שהקימהבית ספר בצלמה ובדמותה, לעומת מקומות אחרים שבהם מקווים שבית הספר ייצור סביבו קהילה. בית הספר ביישוב הוקם יש מאין. לא היה מודל דומה לו בעבר.
 

למייסדים היה ברור שיש דתיים ויש חילונים. בתחילת הדרך התלמידים הדתיים למדו שיעורי גמרא ומשנה, בזמן שהחילונים למדו שיעורים אחרים. מאז השתנתה המציאות ובעקבותיה השתנה בית הספר. התברר שהחלוקה הדיכוטומית הזאת איננה מתאימה לרוב האנשים. ההורים החילונים הביעו רצון שילדיהם ילמדו יהדות והדתיים רצו שהעושר של החילונים ידבק גם בהם.
 

כך נכנס בית הספר לשלב חדש שבבסיסו האמונה שחינוך יהודי הוא לאו דווקא חינוך דתי. שהיהדות שייכת לכולם. בהדרגה המושגים דתי וחילוני יצאו מהשיח, בעיקר מכיוון שהרבה תלמידים, חלקם ילדים למשפחות מעורבות, הגיעו ממקום כלשהו על הרצף שבין דתי וחילוני. מקום שאינו מוגדר מתוך רצון עקרוני שלא להגדירו. שלא להיכנס לקופסה מחייבת.
 

המושג ״יהדות״ הורחב בבית הספר לא רק ללימודי קודש, אלא לכל תחומי החיים. יהדות הפכה תשתית לערכים הומניסטיים שאחד ממקורותיהם העיקריים הוא התנ״ך.
 

הכל עניין של טרמינולוגיה: במקום לומר ״אקולוגיה״, מדברים על העיקרון התנ״כי של ״לעובדה ולשומרה״. תלמיד שחורג מהנורמה צריך לעבור תהליך

של ״סור מרע ועשה טוב״, כלומר לקבל עונש, ולאחר מכן לתרום ולתקן. לימוד בקבוצות קטנות נקרא ״למידה בית מדרשית״, כי ככה למדו בבית המדרש. ולמה בעצם לקרוא לזה למידה משותפת או דיאלוגית כשיש לנו מסורת עשירה?
 

״אני רוצה שהבוגרים שלנו יגדירו את עצמם יהודים, לא משנה אם הם דתיים או לא״, אומרת מנהלת בית הספר אמירה פרלוב. ״אחד הדברים הקשים שקרו במערכת החינוך הישראלית התרחש בשנות ה-50, כשהגדירו שתי מערכות חינוך נפרדות. ההפרדה המלאכותית פילגה את החברה וגרמה לסגרגציה, הקצנה וניכור. החברה החילונית לא מרגישה שהתנ״ך הוא הספר שלה, והמפגש עם היהדות לעתים קשה עבורה״.
 

״הפחד מהשונה הוא הדדי״, מודה ברגמן, ״כדתיים הרגשנו שאנחנו לומדים במערכת החינוך הכי טובה בעולם, אבל במערכת הזאת אין מקום לחקור ולשאול״.
 

האנטיתזה לחינוך המשלב מתוארת על ידי רבים מהדוברים כ״אפקט החממה״. כלומר, עדיף לגדל ילד בחינוך נפרד ולחזק את הדעה שלו, ולאחר שהוא יגדל ויתחזק הוא ייפגש עם עצים אחרים. זהו משל יפה, אבל ילד הוא לא עץ. אם הוא הוא נפגש לראשונה עם חלקים שונים בחברה הישראלית רק בגיל צבא ומעלה, ועד אז הוא לא חקר את הזהות שלו, השבר גדול. מחקרים מראים שכשליש מבני הציונות הדתית מורידים את הכיפה בשלב הזה, לעומתהאדם לעולם הפנימי שלו, בין האדם למציאות. אבל המערכת שלנו מאפשרת גם לדתיים להסתכל באור אחר ומשחרר יותר״.
 

בית הספר "אושא ברמת גן. צילום:  יהונתן שאול
 

"בית הספר בתקוע, המוסד המשלב השני בארץ, הוקם לפני 26 שנים. כיום לומדים בו 617 ילדים עד כיתה ז'. ״אף אחד מהעולמות לא שלם וביחד הם יכולים להשלים״, אומרת בירן. ״לכל אחד יש את הדברים שהוא צריך לתקן״.

מרחק נגיעה

המצב אולי נשמע אידיאלי, אבל הרבה קשיים ודילמות מלווים את הצוות החינוכי במוסדות המשלבים. למשל כמה יהדות ילמדו בבית הספר, או איך תראה מסיבת הסידור, שהיא אירוע מכונן בכיתות הנמוכות בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. ויש דילמת הסנדוויץ': האם לדרוש שגם החילונים ישמרו דיני כשרות, כדי שיוכלו לחלוק את האוכל שהם מביאים איתם?
 

״אצלנו לא חייבים להביא אוכל כשר״, אומרת ברגמן. ״אנחנו מכבדים את הזהות המשפחתית של הילד. לילדים ברור שלא אוכלים אחד מהשני והם מדקלמים 'אצלנו מכבדים בפירות וירקות'. ברגע שמוציאים את המבוכה מהדיון, אין בעיה״.
 

את הדילמות פותר כל בית ספר בעצמו, אבל ברוב בתי הספר המשלבים, למשל, אסור לילדים להביא אוכל בשרי לארוחת עשר. מסיבת הסידור הפכהבבתי הספר המשלבים ממוקש לחגיגה אמיתית: הילדים לומדים מהי תפילה בתרבויות ודתות שונות, ושרים שירי תפילה כמו ״לו יהי״.
 

ברוב בתי הספר מאפשרים להורים לבחור לילדיהם את לוח השיעורים. יש זמן תפילה, שיעורי קודש ובמקביל שיעורים לחילונים. בפועל הילדים בוחרים את השיעורים שמעניינים אותם וברוב המוחלט של הזמן כולם לומדים יחד.
 

החינוך המשלב לא נגמר בבית הספר היסודי. המעבר לתיכון הוא נקודת מפנה, בעיקר של ההורים מהציבור הדתי. בגיל ההתבגרות הנערים והנערות מושפעים מקבוצת השווים שלהם ופחות מההורים, ובעוד ההורים דוחפים
 

את הילדים לעבור לתיכון דתי, הילדים לא מבינים למה צריך להתפצל. ״אם לא הילדים, 80% מהאוכלוסייה הדתית הייתה פורשת במעבר בין היסודי לתיכון, אומר הירשפלד.
 

בתי ספר תיכון דתיים מפרידים, כמובן, בין בנים ובנות. הנקודה הזו, המגדרית, מעסיקה הורים רבים. שאלת הסלואו בכיתה ו' מרחפת כעננת מועקה מעל מפגשי ההורים בערך מכיתה ב', בגיל שהבנים שלהם עדיין משוכנעים שבנות זה פויה. ״הסטריאוטיפ של מתירנות מינית מעליב את החילונים״, אומר הירשפלד. ״גם הם, כמו הדתיים, רוצים שלילדיהם תהיה מערכת יחסים זוגית בריאה ובגיל המתאים. ובאשר לדתיים, שמירת נגיעה יוצרת מתח מובנה גם בקהילה דתית. הקושי לא נוצר אצלנו״.
 

הורים רבים טוענים שהפרדה מגדרית תפתור את הקושי, אבל הירשפלד סותר גם את הטענה הזו: ״כששאלו בנים בישיבה תיכונית כמה זמן ביום הם חושבים על בנות, הם ענו: 24 שעות ביממה״.