היה על מי לבנות: 101 שנה מאז משבר הנדל"ן הראשון במדינת ישראל

 דוח משבר הדיור של מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר מגולל לאורך 300 עמודים את סיפור העלייה הדרמטית של מחירי הנדל״ן בישראל, שהרחיקה מאות אלפי משפחות מהאפשרות של רכישת דירה, ואת כישלונן של הממשלות האחרונות לזהות את המשבר ולהביא לפתרונו.

סקירה היסטורית שערך דיוויד סלע, יו״ר המועצה לקידום המורשת הישראלית, העוסקת בשימור מידע ונוסטלגיה ישראלית מתחילת הציונות, בין היתר באמצעות אתר נוסטלגיה אונליין, מלמדת כי משבר הדיור שאותו אנו חווים בשנים האחרונות הנו ״מסיבת גן תמימה״ לעומת מצוקות הדיור שפקדו בעבר את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל. זה היה בתקופות שבהן היישוב היה קטן והמדינה הצעירה נאבקה על הישרדותה, אך למרות זאת מרבית המצוקות נפתרו במהירות יחסית.

סלע לוקח אותנו במנהרת הזמן, ומספר כי ״לאורך כל 100 השנים האחרונות חווינו בארץ ובמדינת ישראל משברי דיור קשים. לכולם נמצאו פתרונות, ברוח מילות שירו של אלתרמן 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. אך אם מסתכלים על משבר הדיור הנוכחי בראייה היסטורית - המסקנה עגומה והעתיד קודר״.

כך למשל העלייה השלישית (1924-1919) שהביאה בכנפיה 35 אלף עולים חדשים. חלק גדול מהם לא ראה את עתידו בכפר ובחקלאות, ורבים ביקשו להמשיך ולחיות חיים אורבניים, כפי שחיו בארצות מוצאם.

תל אביב נוסדה רק שנים ספורות קודם לכן, ו״ממש כמו בימים אלה - גם אז כולם רצו לחיות בתל אביב. אוכלוסיית העיר העברית הראשונה גדלה פי עשרה תוך כעשור, מ-3,400 תושבים ב-1914 ל-34 אלף ב-1925, והתפתחה מצוקת דיור גדולה״.

״הפתרון הראשון למצוקת דיור זו היה מחנות אוהלים - ריכוזים של מאות ואלפי אוהלים שהוקמו בכמה מקומות בתל אביב״, אומר סלע. ״למשל, בשטח שבו נבנה לאחר שנים רחוב בלפור, בשטח שעליו הוקם קולנוע מוגרבי. היה נוף לים וגם בריזה נעימה, אבל התנאים לא היו לוקסוס״.

בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הקימה קבוצת פועלי בניין, חברי מפלגת ״פועלי ציון״, שכונת מגורים עם משקי עזר. ״הם עושים זאת מתוך רצונם לצאת מהעיר 'הצפופה, המחניקה והקפיטליסטית', כהגדרתם, כדי לעבור ולגור בחיק הטבע״, אומר סלע.

מטרת משקי העזר הייתה להבטיח קיום מינימלי גם בזמני חוסר עבודה משבר הדיור הנוכחי בראייה היסטורית - המסקנה עגומה והעתיד קודר״.

כך למשל העלייה השלישית (1924-1919) שהביאה בכנפיה 35 אלף עולים חדשים. חלק גדול מהם לא ראה את עתידו בכפר ובחקלאות, ורבים ביקשו להמשיך ולחיות חיים אורבניים, כפי שחיו בארצות מוצאם.

תל אביב נוסדה רק שנים ספורות קודם לכן, ו״ממש כמו בימים אלה - גם אז כולם רצו לחיות בתל אביב. אוכלוסיית העיר העברית הראשונה גדלה פי עשרה תוך כעשור, מ-3,400 תושבים ב-1914 ל-34 אלף ב-1925, והתפתחה מצוקת דיור גדולה״.

״הפתרון הראשון למצוקת דיור זו היה מחנות אוהלים - ריכוזים של מאות ואלפי אוהלים שהוקמו בכמה מקומות בתל אביב״, אומר סלע. ״למשל, בשטח שבו נבנה לאחר שנים רחוב בלפור, בשטח שעליו הוקם קולנוע מוגרבי. היה נוף לים וגם בריזה נעימה, אבל התנאים לא היו לוקסוס״.

בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הקימה קבוצת פועלי בניין, חברי מפלגת ״פועלי ציון״, שכונת מגורים עם משקי עזר. ״הם עושים זאת מתוך רצונם לצאת מהעיר 'הצפופה, המחניקה והק-פיטליסטית', כהגדרתם, כדי לעבור ולגור בחיק הטבע״, אומר סלע.

מטרת משקי העזר הייתה להבטיח קיום מינימלי גם בזמני חוסר עבודה בבניין. בעזרת הקרן הקיימת לישראל הוקמה בשנת 1922 שכונת בורוכוב, כיום בגבעתיים: 90 חברים, 2.5 דונם למשפחה, ושטחים שהוקצו לטובת מבנים ציבוריים, כגון בית ספר, בית עם, גן ציבורי, מגדל מים ואנדרטה לזכר דב בר בורוכוב, מייסד מפלגת ״פועלי ציון״.

״ההצלחה של שכונת בורוכוב קרצה לרבים״, אומר סלע. ״רבים קינאו בהצלחתה וניסו להקים לעצמם שכונות דומות, אך נכשלו בעיקר בשל חוסר ניסיון וידע ארגוני. כאן נכנס לפעולה גוף שהשפיע במהלך השנים הרבות על פתרונות דיור בארץ ובמדינת ישראל - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שכבר ב־1927, שבע שנים בלבד לאחר ייסודו, מצא שהבעיה הגדולה ביותר של העובדים היא מצוקת הדיור, והפשיל שרוולים למציאת פת־ רונות דיור״.

כך פותחו שכונות הפועלים שהיו בייסודן קבוצות קטנות של בתים פרטיים עם משק עזר על מגרשים של כחצי דונם. המיקום: תשע שכונות בתל אביב שסומנו באותיות א', ב' ו' וכן הלאה.

כך הוקמה, כפתרון דיור, שכונת פועלים י״א (שנודעה לאחר שנים בשם שכונת המעביר), שמוקמה על השטח שעליו נבנה לאחר שנים מוסך ״דן״, בפינת הרחובות ארלוזורוב ובן יהודה בתל אביב. כשהשכונה התרחבה, זה היה בשטחים שעליהם הוקמו לאחר מכן רחובות כגון פרנקפורט, וילנה ופראג.

כך הוקמו בתל אביב עוד ועוד שכונות פועלים, שהיו פתרון דיור טוב לפועלי העיר העברית המתפתחת בתקופה שבין סוף שנות ה־20 ואמצע שנות ה־30. סלע מזכיר כי מצוקת דיור גדולה התפתחה בשנים ההן גם בחיפה. שם התארגנו מספר גופים והקימו ארגון גג בשם ״חברת הכשרת מפרץ חיפה״, ששיתף פעולה עם קק״ל. יחד הם רכשו קרקעות והקימו את קריית חיים, קריית ים, קריית מוצקין וקריית אתא - פתרונות דיור נגישים לאלפי משפחות.

שכונות פועלים אלה סיפקו פתרונות שיכון למצוקות דיור גדולות של אלפי משפחות בעיר חיפה וסביבותיה, סוחרים ובעלי מלאכה עצמאיים, שהוגדרו על ידי קק״ל, שפעלה ליישובם, בשם ״אנשי המעמד הבינוני בחיפה״. ״בשנים ההן של סוף שנות ה־20 ושנות ה־30, וגם שלושים שנים לאחר מכן חלק גדול ממעמד הפועלים יכול היה להרשות לעצמו לרכוש דירה. איפה אז, ואיפה היום״, אומר סלע.

תופעה נוספת שהתפתחה באותן השנים הייתה קשורה בפיתוח פתרונות דיור סקטוריאליים רבים: למשל, בשנות ה־30 הוקמה בתל אביב, בסוף רחוב מלצ'ט, שכונה בשם שיכון מופס״ים, ראשי תיבות של מורים, סופרים ופקידים.

באותן שנים הוקם על ידי האיגוד המקצועי בהסתדרות ומועצת פועלי תל אביב שיכון עובדי בית ברנר (ברחוב אבן גבירול של היום). גם עובדי קופת חולים של ההסתדרות מצאו פתרון דיור - בשיכון עובדי קופת חולים בצפון הישן של תל אביב, בסמוך לשיכון עובדי הנמל, שהוקם בשנת 1945. גם עובדי לשכת המס של ההסתדרות הקימו לעצמם שיכון בעזרת מקום העבודה, וישנן דוגמאות רבות נוספות.

מבול של מאות אלפי עולים הגיע לארץ בסוף שנות ה־40 ולאחר הקמת המדינה. כולם ביקשו מקום לגור בו. תוך שנתיים מהקמת המדינה הוכפלה האוכלוסייה מ־650 אלף נפש ב־1948 לכמעט 1.3 מיליון ב־1950, וכולם צריכים שיכון.

סלע מזכיר כי הקשיים שעמדו בפני מדינת ישראל בשנים ההן בתחום השיכון והדיור היו עצומים לעומת היום. ״מאות אלפי אנשים מתרכזים במחנות עולים ובמעברות בתנאי מחיה בלתי אנושיים״, הוא אומר. ״צריך לדאוג להם לדיור במדינה קטנה, שברירית, שזה עתה נוסדה. ללא מטבע זר, עם אלפי משפחות מתאבלות על מות יקיריהן במלחמת העצמאות, עוני וצנע, עם מגדל בבל של שפות ותרבויות של עולים שבאו מכל קצוות העולם. רבים עדיין חיו את זוועות השואה, ניסו לקיים לעצמם חיים בתנאים בלתי אפשריים. גם בני הישוב הוותיק, אלה שהגיעו לארץ 20 ו־30 שנה קודם לכן, נמצאים בקרב הישרדות״.

קודם כל היה צריך למצוא קורת גג, אחר כך דיור הולם. כ־130 מעברות סיפקו מענה למאות אלפים, ואז ניגשו לפתרון מערכתי כולל, לדיור הולם שיהיה בהישג יד של מאות האלפים - ״מפעל השיכון העממי״. ״מתחילת שנות ה־50 נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לדאוג לשיכון ראוי לכל אזרח״, מסביר סלע. ״היא הקצתה תקציבים גדולים למפעלי הבנייה הציבוריים, במימון ציבורי. בנוסף למצוקת הדיור הגדולה, היה חשש בחוגי מפלגת השלטון מפא״י שהמציאות תכה במפלגה בקלפי, בבחירות לכנסת השנייה, שעמדו להיערך ביולי 1951.

באותו החודש מודיעה שרת העבודה גולדה מאיר בקול ישראל: ״אני חושבת זאת לזכות גדולה לי להודיע הערב על התחלת ההרשמה לשיכון עממי ממשלתי ב-21 מקומות בארץ. המפעל יחל את פעולותיו בשנה הבאה ויסתיים תוך ארבע שנים״. הממשלה התחייבה לבנות 48 אלף דירות בתוך ארבע שנים, מצפת בצפון ועד באר שבע בדרום. תוכנית שאפתנית, שכן המספר היווה כ-15% מכלל הדירות שהיו בארץ ב-1951. הדירות יימסרו על פי הגרלה לזכאים שיעמדו בתנאים שנקבעו והמתגוררים בתנאי דיור קשים במיוחד. מחיר דירה בתל אביב, לדוגמה, במסגרת ״מפעל השיכון העממי״, עמד בממוצע על כ-2,400 לירות. הממשלה התחייבה להעמיד לרשות המשתכנים משכנתה בת 700 לירות לעשר שנים, וכן שהמשכנתה תגדל אם מחיר הדירה יעלה.

רבים מצאו בשיכון העממי את פתרון הדיור שלהם: האפשרות לרכוש דירה במחיר שווה לכל נפש ובסיוע ממשלתי נדיב קסמה לרבים, והתוכנית זכתה לאהדה רבה בציבור. כולם חלמו על זכייה בהגרלה. זכור המשפט האלמותי של חיים טופול, הוא ״סאלח שבתי״ בסרטו הנפלא של אפרים קישון, המתאר את מצוקת השיכון של השנים ההן: ״הממשלה תיתן לי שיכון״.

חברי כנסת מסיעות האופוזיציה תקפו את הממשלה בעניין מפעל השיכון העממי, בטענה שזהו צעד פוליטי. עורך מעריב עזריאל קרליבך קרא לציבור לא להתפתות אחר ״השיכון הערמומי״, כפי שכינה אותו, והציע להימנע מלהירשם לתוכנית. הנהגת מפא״י לא נשארה חייבת. הרוחות סערו, אך תחנות ההרשמה נפתחו והמשטרה הציבה בהן אבטחה, בעיקר בשל התחזית שאנשים רבים יגיעו להירשם, ומשום החשש כי ״קיימת גם סכנה של הפרעות מאורגנות מצד גורמים המעוניינים להכשיל פעולה ממשלתית זו״.

ולמרות התעמולה החריפה שנוהלה נגד ״מפעל השיכון העממי״, נרשמו לתוכנית כמעט מיד לא פחות מ-35 אלף משפחות. במסגרת התוכנית בנו שיכונים. המילה שיכון הומצאה על ידי דוד רמז, ממקימי ״חברת שיכון עובדים״ ההסתדרותית. המושג התייחס לבנייה רוויה וחסכונית למגורים, במימון ממשלתי, וכל זאת במטרה לספק קורת גג מהירה וזולה לרבים.

השיכונים היו בתים בני שתיים-שלוש קומות, דירות סטנדרט של 50 עד 60 מטר, חדרים עם הול, חדר מקלחת ושירותים, מרפסת, דוד מים, חרסינה לבנה במטבח ופאנלים וצבע שמן באמבטיה. את השיכונים תכננו מיטב האדריכלים של התקופה: אריה שרון, רם כרמי, אברהם יסקי ואחרים. שכונות שיכונים נבנו בכל רחבי הארץ. ערים חדשות כמו דימונה, אופקים, חצור הגלילית, קריית שמונה ואחרות הוקמו כערי שיכונים במסגרת המפעל העממי לפתרונות הדיור. 

״מפעל השיכון העממי הצליח רק בחלקו, כיוון שנוהל מתוך צרכים לאומיים נואשים עם נקודת התחלה נמוכה כל כך״, אומר סלע. ״חלק מהשיכונים בתוכנית 'השיכון העממי' הפכו לשכונות מצוקה, אך שכונות רבות אחרות הצליחו. שכונת רמת אביב בתל אביב הוקמה במסגרת התוכנית״. סלע מצא בגנזך המדינה מכתב שנשלח לשרת העבודה דאז גולדה מאיר על ידי אחד ממשתכני תוכנית ״השיכון העממי״. הוא כתב לה: ״דומני שלא אטעה אם אומר שאני מביע כאן את רגשותיהם של מאות ואלפי משפחות שסוף-סוף, לאחר הרבה שנים של מגורים בצפיפות ודוחק, זכו להיכנס לדירה מסודרת ויפה שנתן להם 'מפעל השיכון העממי'״.

לסיכום, מגיע סלע למספר מסקנות עגומות: ״101 שנים חלפו מההתפרצות הראשונה של מצוקת דיור עירונית, אז בתל אביב הקטנה של 1914, וכיום ב-2015, כמעט בכל רחבי המדינה. המצוקה גררה לא פעם מחאה עממית חריפה, שנענתה על ידי הממשלה והארגונים המוסדיים בייזום, הקמה ותפעול של מפעלי שיכון גדולים. הלוואי שהם היו יכולים לתת השראה לצורך מציאת פתרונות דיור ממשלתיים, בימים קשים אלה, אולם לצערי זה לא יקרה״.

סלע מוסיף כי ״אם מסתכלים על משבר הדיור כיום בראייה היסטורית, אפשר להבחין שחסרים בחברה הישראלית כל אותם הרכיבים והארגונים המשמעותיים שהיו קיימים בעבר. כל אלה חברו יחדיו ויצרו את המינוף העצום, שבעזרתו נמצאו פתרונות דיור למאות אלפים: מפלגת שלטון גדולה עם מערכת שלטון ריכוזית, כוחו של העובד והפועל העברי. זה נשחק לאורך השנים, וכפועל יוצא הידלדל גם כוחם של ארגוני העובדים, עד שאין הם משמשים כפקטור באיתור וייזום פתרונות דיור״.