שלישי בערב. לאחר סיור שגרתי ברמאללה, משלחת של כ-30 אנשי חינוך מדנמרק מגיעה לשמוע הרצאה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הפעם מהצד השני של קלנדיה. אבל מה שנראה כמו ביקור מנומס של סבים וסבתות חביבים הפך עד מהרה להפגנה: "מהי בכלל הזכות שלכם על הארץ הזאת?", שאלו בעוקם את המרצה האומלל. "מי אמר שמגיע לכם להיות כאן?", רשפה בשנאה מורה צעירה עם מוהיקן, "עוד פעם התירוץ עם השואה? נו באמת!". התשובות שניתנו להם, שנשענו על עובדות המעוגנות בספרי ההיסטוריה ובמקורות הארכיאולוגיים, גרמו לפרצי צחוק מזלזלים ולהתלחשויות ארסיות.
לטענת חלקם, אנחנו בכלל צאצאי כוזרים שתפסו טרמפ על הסיפור היהודי העתיק כדי לכבוש את העולם. כמה דנים הפגינו בקיאות מרשימה ב"היסטוריה החדשה" ונופפו בניצחון בספרו של ההיסטוריון הישראלי אילן פפה, המבטל את קיומו של העם היהודי לטובת הנרטיב הפלשתינאי.
"גם הוא יהודי", שלפו את הקלף המנצח. המרצה התפתל וקפא, והאש המתלבה הופנתה כעת בהתנשאות כלפי הסטודנטים הישראלים שנכחו בהרצאה: "אז גם אתכם לימדו את השקרים האלה בבית הספר?". אכן, תמונות קשות.
מי שצפה את תסריט האימה הזה והתכונן אליו מראש הוא איש ההסברה דוידי הרמלין, ששתל במפגש הטעון את אותם "סטודנטים" באופן מכוון, בתפקידם כסוכני הסברה חשאיים. המטרה: לענות בסמול-טוק על שאלות עוינות שיופנו אליהם כסטודנטים ולא כדוברים רשמיים. כך, באופן הלא פורמלי, לשיטתו, יש לישראל סיכוי לפחות לנסות ולהשפיע בקרב על התודעה, גם במקומות שבהם השנאה כלפינו גואה. התוצאות היו מרשימות: אומנם הסטודנטים לא הצליחו לשכנע את הדנים בצדקתנו, אבל לפחות ערערו את הדברים המגמתיים, לכאורה, ששמעו בצד השני של החומה.
"אין דבר מתסכל יותר מאנשים שאין להם שמץ בהיסטוריה ולכן מאמצים את הנרטיב השקרי", מוסיף הרמלין. "מבחינה פסיכולוגית, הם תמיד יאמינו למה שתפס אותם ראשון. כל מה שילמדו אותם אחר כך, יעמוד בהשוואה לאותן עובדות לכאורה. אם הם היו מתחילים את הסיור שלהם איתנו, היינו יכולים לתת להם את הידע ואף אחד לא היה מצליח למכור להם שקרים".
בצד השני יגידו בדיוק אותו דבר.
"ההבדל הוא שההסברה שלנו עוסקת בעובדות ולא בתפיסות עולם. כשאני מלווה מבקרים דרך כביש 443 ומראה להם את גדר הביטחון, אני מסביר להם עובדתית שבמקומות מסוימים הגדר הופכת לחומה, מהסיבה שמדובר ביישובים גבוהים שמהם ירו בעבר על אנשים שנסעו בכביש. אחר כך, כשהם הולכים לביקור בצד השני ורואים את זה בעיניים, הם מבינים לפחות מדוע קיימת חומה. אני לא מבקש שיסכימו עם הדעות האישיות שלי. אני אפילו לא מבקש שיסמפתו אותי. המטרה שלי היא להראות את מורכבות המצב ושיבינו מהי האמת".
עבור הסוכנים, אגב, המפגש עם גלי השנאה אינו תמיד קל. "הרגשתי כעס", אומר בעצב אלכס ויפולזוב, אחד מהסוכנים הטריים שהשתתפו במפגש והיו צריכים להתעמת עם ההטחות. "כמעט חוסר אונים על כך שזה המסר שיעבירו המבקרים האלה לדור הבא במדינה אירופאית מובילה. הרגשות גלשו לכיוון שנאה מוחלטת. בקהל יעד כזה מאוד חשוב שנהיה נוכחים. אם לא נהיה שם, אף אחד לא ישתול בהם את הספק הזה בתמונת המציאות שהם קיבלו, שהיא כמעט תמיד מוסתת ולא נכונה".
לשם עבודתם הפגיש אותם הרמלין עם אישים רבים - בהם נכדו של זאב ז'בוטינסקי, ד"ר מרדכי קידר, ד"ר עינת וילף, חברי כנסת, מומחי מדיה ותקשורת ודוברים מהמגזר הערבי. הרמלין קורא לזה "דיפלומטיה ציבורית". לצורך כך הוא הקים לפני כשלוש שנים, במסגרת המרכז לדיפלומטיה ציבורית, את המכון להכשרת סוכני הסברה חשאיים, שהכשיר עד עתה קרוב למאה סוכנים ודואג לאתר עבורם משלחות המאורגנות על ידי גופים זרים, כולל אנטי-ישראלים מובהקים.
המשט הישראלי
באופן פרדוקסלי, הממשלה לא שותפה ולא ממנת את הפרויקט, למרות שלדברי הרמלין, "הם תמיד נענים לבוא ולשמש כדוברים". לטענתו, חיבור עם הממשלה יכול להועיל אבל גם להזיק: "ברמה האסטרטגית, אני כן מאמין שיוזמות כאלה צריכות להיות ממומנות על ידי המדינה. לתת גב לאלמנטים הסברתיים שיכולים גם להיות פרובוקטיביים, אבל לא רשמית כפועל יוצא של המדינה. בזמן המשט הטורקי היתה יוזמה ישראלית לעשות משט תגובה מול חופי קפריסין הטורקית, כדי לעורר את התקשורת ולהעביר מסר.
"בשביל זה צריך סיוע של מדינה, שצריכה לדעת לתמוך בזה בלי לקחת אחריות. באותה מידה שמדינת ישראל, לפי פרסומים זרים, הפציצה מפעל בסוריה ולא לקחה אחריות ישירה. זו אסטרטגיה. דבר נוסף שאפשר לעשות הוא להקצות משאבים לטובת הכנסת רכבת אווירית של כמה שיותר מעצבי דעת קהל מהעולם. יש כבר רכבת אווירית כזאת - אבל של חורשי רעתנו, של איראן ושל קטאר. אותם חבר'ה משפיעים בחו"ל מגיעים היישר לרשות הפלשתינאית, ומשם הדרך לדמוניזציה קצרה".
"בשביל זה צריך סיוע של מדינה, שצריכה לדעת לתמוך בזה בלי לקחת אחריות. באותה מידה שמדינת ישראל, לפי פרסומים זרים, הפציצה מפעל בסוריה ולא לקחה אחריות ישירה. זו אסטרטגיה. דבר נוסף שאפשר לעשות הוא להקצות משאבים לטובת הכנסת רכבת אווירית של כמה שיותר מעצבי דעת קהל מהעולם. יש כבר רכבת אווירית כזאת - אבל של חורשי רעתנו, של איראן ושל קטאר. אותם חבר'ה משפיעים בחו"ל מגיעים היישר לרשות הפלשתינאית, ומשם הדרך לדמוניזציה קצרה".
סוכני הסברה במפגש עם סטודנטים בקוסבו. צילום: המרכז לדיפלומטיה ציבורית
האם אירופה לא רדופה על ידי האנטישמיות של עצמה?
"אנחנו בעיצומו של מעבר הרסני - משלב הדמוניזציה לשלב הדה לגיטימציה. ובהרבה מקומות אנחנו כבר שם. כנכד לניצולי שואה ככה זה התחיל. זה לא סוד שבקרב אנשים משכילים בחו"ל - נורמטיביים לגמרי, שאינם פשיסטים ואינם נאצים - יש פקפוק לגבי זכותנו להתקיים כאן. במפגשים שלי עם אירופאים, השאלה הראשונה ששואלים אותי היא מה זה יהודי, עם או דת".
"צריך להבין שעבורם לאומיות זו או אזרחות או אתניות. ללא ידע, אנשים מאמצים את הנרטיב עתיק היומין של אש"ף טרום אוסלו, שבעצם אומר שאין דבר כזה עם יהודי. שזה רק דת. הפלסטינים צוחקים על זה בתעמולה שלהם. גם התנועה האנטי ישראלית לא מתעסקת בשאלה 'היכן יעבור הגבול'. הם מבקרים את ישראל כמכלול, כחברה אלימה, מיליטריסטית וקיצונית דתית. כמו שאני רואה את זה, כיום האתגר בדיפלומטיה ציבורית היא לא לדברר מה יהיה הסדר הקבע, אלא את עצם הזכות שלנו להתקיים".
"צריך להבין שעבורם לאומיות זו או אזרחות או אתניות. ללא ידע, אנשים מאמצים את הנרטיב עתיק היומין של אש"ף טרום אוסלו, שבעצם אומר שאין דבר כזה עם יהודי. שזה רק דת. הפלסטינים צוחקים על זה בתעמולה שלהם. גם התנועה האנטי ישראלית לא מתעסקת בשאלה 'היכן יעבור הגבול'. הם מבקרים את ישראל כמכלול, כחברה אלימה, מיליטריסטית וקיצונית דתית. כמו שאני רואה את זה, כיום האתגר בדיפלומטיה ציבורית היא לא לדברר מה יהיה הסדר הקבע, אלא את עצם הזכות שלנו להתקיים".
ואיך אפשר לנצח בקרב על התודעה כשאנחנו בעצמנו מפולגים בתוכנו?
"היופי בדיפלומטיה ציבורית הוא שהציבור מביא את עצמו, ולא מדיניות של מפלגה כזו או אחרת. אין כאן מקום לתעמולה אלא להביא את החיים שלך, העשייה שלך, הקיום שלך. כל עוד חשוב לך לחיות כאן, אתה יכול להיות סוכן. לאחרונה פנו אלינו חבר'ה מהמגזר הלא יהודי בצפון. דרוזים, בדווים ומוסלמים שאוהבים את המדינה ומעוניינים ללמוד את משימת ההסברה כלפי העולם הערבי. גם הם לומדים איך לענות לשאלות קשות כמו 'האם היהודים הם עם או דת'".
ומה אתה עונה?
"אני עונה שהעם היהודי הוא קודם כל עם, לאום, ושהתרבות הלאומית שלנו נשענת גם על מסורת דתית".
הסוכנים הגרמנים
לפני עשור היה נדמה שהרמלין, 35, הולך להיות מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. הוא החל את הקריירה הציבורית שלו בגיל 13 בתנועת בית"ר והתחנך על ברכיו של ז'בוטינסקי. לאחר שירותו הצבאי בפיקוד צפון שימש כעוזרה הפרלמנטרי של נעמי בלומנטל, חברת הכנסת לשעבר. בשנת 2005 הצטרף למחאה כאחד מצעירי הליכוד נגד ההתנתקות ועורר מהומה רבתי כשצבע את שיערו לכתום. הוא פעל לקידום חוק עבור שוק הדיור שיכיר בריבית על המשכנתא לצרכי מס, אך המאבק נפל על אוזניים ערלות.
לאחר שירות במילואים, במלחמת לבנון השנייה, החליט להקדיש את פועלו לנושא ההסברה. במסגרת פועלו החל להיפגש עם צעירים מכל העולם, על חשבונו, ולקדם דרכם סולידריות. האסימון על מידת ההשפעה הגדולה שיש למפגש והיכרות בליתי אמצעית עם ישראלים נפל כאשר בימי המשט הטורקי, בשיא ה"עליהום" של התקשורת הבינלאומית, החליפו כל חברי המשלחת הגרמנית שבדיוק חזרה מביקור בארץ את התמונה שלהם בפייסבוק לדגל ישראל. הוא החליט לפרוש מכל תפקידיו הפוליטיים לדירת הרווקים השכורה שלו ברמת גן ולהקים את המרכז לדיפלומטיה ציבורית.
לא היה יכול להיות יותר משתלם להמשיך בנושא ההסברה כפוליטיקאי?
"אולי, אבל אחרי תקופה מסוימת הרגשתי מוגבל למטריה הפוליטית. הרגשתי צורך לעשות משהו גדול יותר. היה חשוב לי לתת מענה לכל הקהלים. הניסיון שלי עם העולם הפוליטי נתן לי יתרון להבין: כמו שבישראל, הנבחרים מושפעים מהלך הרוח של הבוחרים שלהם, כך זה גם במדינות אחרות. שימי לב מתי מתחילים ללחוץ אותנו כאן. זה לא כשיש תמונות קשות בטלוויזיה, אלא כשמנהיגי מדינות אירופה מתחילים לחשוש מהפרות סדר של הבוחרים שלהם. הם נתונים לסחטנות, ולכן הם מפחדים ממה שקורה כאן. לא מעניין אותם מה נכון ומי צודק. לכן, הרעיון היה לעשות מיפוי של דרג הביניים, כדי להשפיע עליהם. כשמתקבלת החלטה בארגון גג של סטודנטים היא עולה להצבעה בפרלמנט. כך הצלחנו להעביר דרך הסטודנטים החלטה המתנגדת לחרם על מפעלים באיו"ש".
כאיש ליכוד לשעבר, איפה עובר הגבול בין הסברה לתעמולה?
"אנחנו לא מסתירים את זה שאנחנו פרו-ישראלים, אבל אנחנו לא עושים פרופגנדה. ההכשרה של סוכן במכון לדיפלומטיה ציבורית היא לא כדי להשתיל בו דעה, אלא כדי שיידע מה להשיב, כדי שיכיר את החוק הבינלאומי או איך להתמודד עם קהלים עוינים. רוב הישראלים לא למדו בספרי הלימוד שלפי החוק הבינלאומי יש לנו זכות ועדיפות לחיות במדינה".
"בדיפלומטיה ציבורית יש חופש לומר מה שאתה חושב, אבל העובדות הן הכלי החשוב ביותר. מעבר לכך, הסטודנטים שלנו באים מכל קצוות הקשת הפוליטית. כשאנחנו עושים הסברה, אנחנו לא נוקטים עמדה אם לוותר על שטחים או לא. לעיתים אנחנו שולחים את המבקרים שלנו לרשות הפלשתינאית, על מנת להיפגש עם קבוצות. מה שחשוב זה שאנשים יבינו שזו חברה דמוקרטית, שיש כאן דעות שונות שיכולות להישמע זו לצד זו".
"בדיפלומטיה ציבורית יש חופש לומר מה שאתה חושב, אבל העובדות הן הכלי החשוב ביותר. מעבר לכך, הסטודנטים שלנו באים מכל קצוות הקשת הפוליטית. כשאנחנו עושים הסברה, אנחנו לא נוקטים עמדה אם לוותר על שטחים או לא. לעיתים אנחנו שולחים את המבקרים שלנו לרשות הפלשתינאית, על מנת להיפגש עם קבוצות. מה שחשוב זה שאנשים יבינו שזו חברה דמוקרטית, שיש כאן דעות שונות שיכולות להישמע זו לצד זו".
ומה כאשר מדובר בציבור מבוגר ומגובש בדעותיו?
"לפני שנה הגיעו עובדים סוציאליים מאירלנד למפגש עם ניצולי שואה ביד ושם. האירים פשוט צעקו על קשישים עם מספרים על היד שאיבדו את כל משפחתם באירופה: 'באיזו זכות באתם לפלשתינה? חבל מאוד שבאתם לכאן". הרכזת שלהם אמרה שהם לא מוכנים להיפגש יותר עם אף משלחת.
אבל כשאותה קבוצה אירית הלכה לחברון ונפגשה באופן לא פורמלי עם אחת הסוכנות שלנו, תושבת המקום שאיבדה את אביה באחת ממתקפות הטרור, הדיפלומטיה הציבורית הוכיחה את עצמה. כשהם הטיחו בה שבמות אביה היא משלמת את מחיר הכיבוש, היא ידעה לענות להם על זכותה להיות כאן מתוקף החוק הבינלאומי מבלי להזכיר טיעונים כמו דת ותנ"ך. זה גרם להם להקשיב. להבין את המורכבות שבמצב".
אבל כשאותה קבוצה אירית הלכה לחברון ונפגשה באופן לא פורמלי עם אחת הסוכנות שלנו, תושבת המקום שאיבדה את אביה באחת ממתקפות הטרור, הדיפלומטיה הציבורית הוכיחה את עצמה. כשהם הטיחו בה שבמות אביה היא משלמת את מחיר הכיבוש, היא ידעה לענות להם על זכותה להיות כאן מתוקף החוק הבינלאומי מבלי להזכיר טיעונים כמו דת ותנ"ך. זה גרם להם להקשיב. להבין את המורכבות שבמצב".