במשך שבועות ארוכים היטלטל הרב שמואל הלוי וואזנר בין חיים למוות. "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש", קוראים לזה בחרדית. ה"מצוקים" מבקשים להותיר את הצדיק בעולם הזה, שיוסיף להאיר לדרים בה מחוכמתו, וה"אראלים" מבקשים לקחת את נשמתו. בסופו של דבר, כפי שקרא הכרוז שדבריו שודרו ברמקולים רבי עוצמה שהשתלטו על בני ברק במהלך מוצאי החג הראשון, "ניצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש".
בן 102 היה בפטירתו הרב וואזנר, שזכה לכינוי "מרן פוסק הדור". במשך עשרות שנים היה נוהג הרב לקבל הכרעות הלכתיות שעוסקות בענייני היומיום של האוכלוסייה החרדית בארץ ובחו"ל. פסקיו הרבים לוקטו בסדרת הספרים "שבט הלוי", שיצאו לאור והתקבלו באהדה בציבור החרדי, עם דגש על הזרם החסידי שבו.
הרב וואזנר הקפיד להתרחק מהעשייה הפוליטית ולא הזדהה עם מפלגה זו או אחרת. זו הסיבה לכך ששמו לא היה מוכר לציבור החילוני, בניגוד למנהיגים כמו הרב עובדיה יוסף או הרב יוסף שלום אלישיב.
רצה הגורל, ועיקר העיסוק התקשורתי סביב פטירתו של הרב מתמקד מכורח הנסיבות דווקא בטרגדיה הקשה שאירעה בעת מסע הלווייתו. הלחץ, הצפיפות והדוחק בעת יציאת מיטת הרב מבית הכנסת הובילו לרמיסת עשרות משתתפים תחת רגליהם של ההמונים. בסיום האירוע הובהרו ממדיו: שני הרוגים - מרדכי גרבר ויצחק סאמט - שני פצועים באורח אנוש ועוד עשרות נפגעים במצב בינוני וקל.
זהו מחיר הדמים הכבד מנשוא של חוסר הארגון והסדר ששלטו בהלוויה. אבל אולי יותר מכך, זהו המחיר של תרבות הדחיפות ששולטת באירועים חרדיים המוניים, ושעולה בימים אלו לחשבון נפש נוקב בתוך המגזר.
ברור כעת שההחלטות בדבר מיקום אירועים המוניים יצטרכו להביא בחשבון את ההשלכות של הובלת מסה גדולה של אנשים על פני תאי שטח קטנים וצפופים. אלו מאפיינים, למשל, את הרחובות הצרים של העיר בני ברק, שבה נערכה הלווייתו של הרב וואזנר. "באירועים ציבוריים, מה לציבור להידחף סביבי", אמר האדמו"ר מוויז'ניץ למחרת האסון וקרא את חסידיו לסדר, "איני סובל את הדחיפות של הבחורים סביבי, זה כואב ומציק לי".
לצד חשבון הנפש נרשמו לאחר האסון גם חילופי מהלומות וגלגול האחריות בין העסקנים, כוחות המשטרה ואנשי ישיבת חכמי לובלין, שבראשה עמד הרב. ח"כ אורי מקלב מסיעת יהדות התורה ביקש להדגיש שהוא "דוחה את הביקורת של המשטרה, שלא הוכיחה את עצמה באירועים אחרים שהיו בשליטה שלה".
בדברים שאמר לתחנת הרדיו החרדית "קול חי", הסביר מקלב שהגיעה השעה להקמת חברה מסודרת, על־מגזרית שכל הציבור החרדי יעבוד איתה. "היא תהיה ממונה על הפקת אירועים המוניים שכאלה ויהיו לה משאבים וידע ארגוני נצבר, שיאפשר לה לעבור את האירועים הללו בשלום", אמר. מקלב הדגיש שהציבור החרדי נשמע להוראות המארגנים ודיבר על אירועים כמו "עצרת המיליון" נגד גיוס בני הישיבות, שעברה ללא תקלות.
לעומתו נשמעו קולות אחרים. מפיק האירועים החרדי דוד פדידה פרסם ברשת החברתית טקסט שזכה להדים רבים. "מאז ומעולם אירועים חרדיים מתאפיינים בהתנהלות פרועה ואגרסיבית", כתב, "התפרעויות ודחיפות הן חלק מהנורמה המקובלת. אגב, לא רק כשמדובר בלוויות ובאסונות. בחג הסוכות האחרון המשטרה נאלצה לסגור מופע ענק שערכנו בכיכר ספרא רק כי הציבור לא נשמע להוראותיה".
פדידה הוסיף כי "מגיל צעיר מלמדים ילדים שעל כל דבר שלא מוצא חן בעינינו יוצאים להפגין ולשרוף פחים. זה כבר מזמן לא 'ערב רב' וקומץ קטן, מדובר בחלקים רחבים מאוד מהחברה החרדית. כל אחד ואחד מאותם עילויים הקוראים לעצמם 'בני תורה' בטוח לחלוטין שהוא, ורק הוא, מייצג את היהדות הנאמנה ולכן מותר לו לקרוא 'נאצי' לשוטר שמסכן את חייו עבורו, ואין לו ספק בכלל שמותר לגזול זמן של חצי מדינה בהפגנות סוערות רק כי הוא חושב אחרת מכולם".
לא ברור אם חשבון הנפש הפנימי במגזר החרדי יגרום לשינוי בהתנהלות האירועים הפומביים, מה שברור הוא כי מעתה ואילך איש מאנשי המשטרה, שמאשרים את קיומם של האירועים, לא יסכים לקחת על עצמו את האחריות ולחתום על אישור בלי מקדמי ביטחון נאותים. רק שינוי יסודי בהתנהלות יאפשר לקבוע כי מותם של גרבר וסאמט לא היה לשווא.