יהודים שעברו את השואה ניצלו ממוות בדרכים שונות. היו שקפצו מרכבות נוסעות, היו שהצליחו לשרוד את תאי הגזים, את האקציות, את השמדת הגטאות, היו שהחזיקו מעמד במחנות עבודה וניצלו ממיתות שונות. מעטים עשו זאת כשהם נמצאים ממש סמוך ללוע הארי ומפקדות האויב הגרמני בברלין.
אמא שלי סופיה (שם נעוריה היה לוטה) ואחותה אנה, שנולדו בוורשה ברחוב המפורסם מילא, שם התרחש לימים מרד גטו ורשה, ניצלו בדרך מיוחדת כשהתחזו לפולניות נוצריות ועבדו במפעל לחלקי תחמושת וייצור מטוסים בוויטנאו, פרוור בברלין. יחסית לאחרים, הן חיו בנוחות, אבל בפחד נורא ותמידי שבכל רגע יתגלו כיהודיות ויסיימו את חייהן.
את הסיפור אני מכיר מאז הייתי ילד, אך רק השנה, כמעט 20 שנה מאז מותן בסוף שנות ה-90, התגלגל לידינו מכתב שדודתי כתבה והותירה אותו לבנה, ובו תיארה את חייהן. אמי הייתה בת 13 וחצי כשנמלטה מהגטו בטרמווי (הרכבת המקומית של ורשה) האחרונה, ודודתי בת 15. שתי ילדות שרצו לחיות, ואלוהים עזר להן.
״נולדתי בוורשה ב-1925 ברחוב מילא 7 המפורסם״, כך התחיל המכתב של דודתי. ״ב-1940 ברחתי מגטו ורשה עם אחותי שהייתה שנה וחצי צעירה יותר. ברחנו לצ׳רנוב, עיירה שהייתה רחוקה 96 קילומטר מהבירה. ההורים דחקו בנו לברוח לאזור הכפרי, שם היה לנו יותר סיכוי לשרוד. היה קשה מאוד להיפרד מהם. פשוט נקרענו. היינו ארבע בנות בבית, הגדולות יותר נשארו".
״הרגשנו טוב בצ׳רנוב. היינו שם עד שהג-סטפו לקח את כל היהודים לטרבלינקה לשרוף אותם. לי ולאחותי היה מזל שלא נכללנו ביניהם. לאחר האקציה אפשר היה לקרוא כרזות שנתלו: 'כל מי שיעזור ליהודי יועמד למוות מול כיתת יורים'. היינו חייבות לברוח. חזרנו לוורשה. היה נדמה שאיש לא שם לב לכך שאנחנו יהודיות".
״ברכבת שלקחנו חיפשו יהודים. קצינים גרמנים האירו בפנסים לכל נוסע בעיניים לבדוק אם הם מפוחדים. הם שאלו אותנו להיכן אנחנו הולכות. אמרתי שאנחנו חוזרות לבקר את המשפחה בחג המולד. הפקחים התרברבו שתפסו הרבה יהודים ושכל אחד נרצח במקום. הם נראו כל כך מאושרים, וגם אנחנו הצטרפנו לצחוק שלהם. מצמרר".
״תוך כדי הליכה בוורשה הבחנתי שמישהו עוקב אחרינו. שאלתי בצורה יפה אם הוא מכיר אותי. הוא דרש את תעודות הזהות שלנו. אמרתי לו שלא היו לנו. הרי היינו עדיין קטינות. האיש צעק: 'כיום זה בלתי מתקבל על הדעת להסתובב בלי תעודות מזהות. אולי את יהודייה?'. הוא ציווה עלינו ללכת איתו. 'אתן הולכות להיות מוצאות להורג', הסביר".
״ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר. אמרתי לו 'אני לא יהודייה! אתה תרגיש אשם כל חייך, משום שהורית לרצוח אותנו!' בשנייה האחרונה הוא שינה את דעתו והחל לדבר ברכות. 'זה יהיה חבל להרוג אתכן, אתן צריכות להגיע לגרמניה"'.
״פניתי למשרד לעבודה. שאלתי על נסיעה לגרמניה. אמרתי שאנחנו רוצות להתנדב לעבודה. הם אהבו את הרעיון, אבל רצו לראות מסמכי זיהוי ושני עדים שיישבעו, כי היינו פולניות טהורות. כשהסברנו שאין לנו, צעקו: 'לכו או שנקרא למשטרה'".
״היה קר בחוץ. שלג רך נפל מהשמיים אל הרחוב החשוך. חשבתי לעצמי שפולנים הם בני מזל. יש להם בית. הם ישנים בשלווה. לא חוששים. למה אני אשמה שנולדתי יהודייה?! החלטתי להילחם על חיי לצד אחותי".
״הצלחתי לדבר שוב עם אחד הפקידים באותו משרד. הודיתי בפניו שאני יהודייה ושחיינו תלויים בו. הוא הורה לנו לחכות ברחוב, כי היה צריך לדבר עם עמיתו. אחרי רבע שעה צעק שהוא מתקשר למשטרה, הבטיח שיהיה לנו מוות קל ללא כאבים. התברר שהם היו קציני גסטפו שדיברו פולנית".
״רגע לאחר מכן הם שינו כיוון. 'הרגנו כבר יהודים רבים, אבל נעשה כל שביכולתנו לשמור אתכן בחיים. זה יהיה חבל להרוג ילדות כל כך יפות. אם תהיו בנות מזל, תשרדו במלחמה, אבל אם מישהו יתפוס אתכן, אל תזכירו שאנחנו עזרנו לכם'. הם נתנו לנו את כל המסמכים הדרושים, ודאגו לנו לאוכל ולמקום לינה״.
״שמרנו על פרופיל נמוך״
כשבידיהן המסמכים, עברו את הבדיקות וחצו את הגבול לברלין. ושם, כך דודתי ממשיכה לכתוב, ״החלו החיים החדשים״.
״חייתי בברלין במשך המלחמה בפחד מתמיד שיזהו אותנו כיהודיות. היה לי שם בדוי, והרגשתי שאני בסכנה בכל שעה משעות היום. נהגתי לעבוד במפעל תחמושת עצום. זה נקרא Tewes - Werk. עבודה עם חומרי נפץ שהיו בשימוש על ידי חיל האוויר הגרמני. זו הייתה עבודה מסוכנת, ונדרשנו לזהירות רבה. איש לא שם לב שאני יהודייה.
״אחותי ואני שמרנו על פרופיל נמוך. היו לי המון חברים שלא רצו ללכת לכנסייה בלעדי. למזלי מצאתי ספר תפילות בפולנית ברחוב, סמוך לרגליים שלי. זה היה מדהים; זו בטח הייתה יד האלוהים. למדתי את כל התפילות, והלכתי פעמים רבות לכנסייה. תמיד היה שם עמוס. הכנסיות היו יפות ועשירות - ומוזיקה של באך נשמעה. התפללתי שכל הגרמנים יהיו חירשים".
״כל הבנות הפולניות היו אמורות לקבל חבילות עם מזון ומכתבים ממשפחותיהן. אנחנו לא קיבלנו דבר. זה היה מאוד חשוד. כששאלו אמרתי להם - 'יש לי אמא זקנה וחולה, ואין לה מה לאכול בעצמה'. כתבתי מכתבים לעצמי, נסעתי לעיר רחוקה, ושלחתי אותם משם.
״הגרמנים האמינו עד הסוף שהיטלר ינצח במלחמה. הם היו זורקים לנו כרוזים מהמטוסים בכל שפה אפשרית, שעליהם כתוב: 'מצטערים, אבל לא הרגנו עדיין את כל היהודים, כי הם עדיין מסתתרים ברוסיה ובאמריקה'. הפולניות במפעל היו מודאגות שלא הרגו את כל היהודים, אבל קיבלו מכתבים עם הידיעה שגטו ורשה נשרף, שזה סופסוף נגמר. הן לא הצטערו על מה שקרה לעם היהודי. חלקן אפילו שמחו.
״הגרמנים רצו לתת לנו הכל כדי שלא נחזור לפולין. עדיין היינו רדופות על ידי הפחד, גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. אמרתי שאני לא רוצה להיות יהודייה יותר, שאני רוצה להישאר בגרמניה, אבל אחותי לא יכלה אפילו לשמוע על זה. חזרנו לוורשה. איש לא היה בחיים. מכל המשפחה שלי נשארנו רק אני ואחותי״.
לסיפור היה גם סוף טוב. שתי האחיות עלו לישראל והקימו משפחות לתפארת. בני, דור, סייע בעזרת חבר שלו, המתגורר בפולין, לתרגם את המכתב בצורה המושלמת, וכך בן הדור השלישי לשואה סגר מעגל.