יש לילות שבהם הוא שב לגיהינום. שומע את הזעקות, מריח את עשן האדם שמיתמר מהארובות. אבל רומן קנט (90) יודע לשלוט בסיוטיו. לגרש אותם חזרה אל מרתפי התודעה. אבל הזיכרון שלו הוא המציאות של אשתו חנה (86). כניצולים אחרים שלקו בדמנציה, מבחינתה הזוועה מפעם מתרחשת היום.
״חנה שלי חזרה לנעוריה״, מסביר קנט, ״לא בדיוק זוכרת לא את משפחתה, לא את מוצאה, לא את מעשיה, רק דבר אחד חי וקיים בתודעה שלה - הגרמנים״.
איך אתה יודע?
״היא אומרת שגרמנים מסתובבים אצלנו בבית״.
מה אתה עושה אז?
״אני מנסה להרגיע אותה, אומר לה מילים טובות״.
איך היא שרדה?
״איך וייס נישט (איני יודע, ביידיש)״.
מעולם לא סיפרה לך?
״לא הרבה. לא נכנסתי איתה לפרטים. אבל ביודעי את המצב שהיה בגטו לודז' ובברגן-בלזן ברור לי שעברה את זה כמו 'נבעכ׳ל' (מסכנונת, ביידיש)״.
כלומר?
״מעולם לא דחפה את עצמה, תמיד השתדלה לא לבלוט. לפעמים אני לא מתאפק ושואל אותה: 'איך החזקת מעמד?', והיא עונה: 'עזוב, רומן, לא היה דבר אחד. זה היה הרבה דברים'״.
"עדיין שומע את הזעקות". אושוויץ (צילום: רויטרס)
איש בלתי נשכח
במשרדו, מאחורי גבו, תמונת אישה בעלת שיער עבות, עיניים שחורות, מבט אפל. יופי אריסטוקרטי שאינו מנסה להדגיש את עצמו. הוא פשוט נמצא שם. ״אישה יפה יש לך״, אני אומר לו. ״הייתה גם טובה״, הוא משיב לי. כשרומן קנט מזכיר את חנה, הוא מכווץ את גבותיו הבולטות. כמנסה לסוכך בעזרתן על הדמעות. אחריהן ייקח פסק זמן קצר וימשיך. כזה הוא רומן קנט. תמיד ממשיך. לוח', אושוויץ, גרוס-רוזן, פלוסנבורג, ברמן, אטלנטה ובעשרות השנים האחרונות ניו יורק. לתמיד.
הוא איש לא גדול שחגורתו מגיעה עד לבית החזה. בשנתיים האחרונות הוא חש את משא 90 שנותיו. חיתוך דיבורו מזכיר את פרופ' קינגספילד מ״המרוץ אחר הגלימה״. מילים שממריאות מהורהרות ונוחתות פסקניות. ״איש בלתי נשכח״. כך הגדיר אותו לורנס איגלברגר בהקדמה לאוטוביוגרפיה ״אומץ היה האפשרות היחידה שלי״. אבל לא רק לשר החוץ לשעבר היה מקורב. גם לביל קלינטון שקיבל אותו ביומו האחרון בבית הלבן. זה היה כשמסר לו את דוח ועדת ברונפמן על יחס הממשל לשואה, לקורבנות ולנכסיהם.
לפני כמה שנים החליט לוותר על ניהול עסקיו חובקי העולם כדי לעסוק רק בענייני השורדים. הרגיש שהצורך שלהם תהומי ותובע את כל זמנו. ״וחוץ מזה, אני ממש לא זקוק למיליוני דולרים״.
הוא חבר בארגון לזכר לוחמי גטו ורשה, בליגה למניעת השמצה, בקרן למען חסידי אומות העולם ומשמש נשיא המועצה הבינלאומית למען ניצולי אושוויץ. אבל רוב הזמן הוא גזבר הוועידה לתביעות יהודיות חומריות נגד גרמניה. מנכ״ל הוועידה גרג שניידר מכנה את רומן ״מצפן מוסרי״. ״הוא הוכיח במלחמה את עוצמתה של הרוח האנושית ואחריה הצליח לפתח קריירה עסקית משגשגת בארצות הברית ובמשך עשרות שנים הוא מסייע לניצולים״.
רומן קנט ואשתו חנה (צילום: מתוך ספרו של קנט "אומץ היה האפשרות היחידה שלי")
לדרוש מהגרמנים
קנט עצמו סבור שוועידת התביעות היא הארגון היהודי היחיד שעושה משהו כדי לעזור לניצולים. לפני שש שנים פתח את התוכנית ״טיפול בית״ לטובת מי שנצרכים להשגחה סביב השעון. המענק הראשון היה שישה מיליון יורו. בשנה שעברה קיבל יותר מ-200 מיליון. אבל גם בסכום הזה אין די. ״השנה איני מתכוון לבקש אלא לדרוש מהגרמנים״. את המשא ומתן עם ברלין הוא מנהל מול מחלקה מיוחדת בראשות שר המדינה, גצה. ״פיתחתי איתו הבנה הדדית עמוקה״, הוא מספר. לפני שהוועדה מתכנסת הם יושבים בארבע עיניים. רוב הסיכומים שמתקבלים במליאה די חופפים את ההסכמות המוקדמות. מאז שהצטרף לוועידת התביעות, משתתף במפגשים גם סטוארט אייזנשטדט שהיה סגן שר האוצר האמריקאי.
רומן קנט מפתיע אותי בנתונים על נזקקותם של ניצולים תושבי ארצות הברית. מקצתם צברו אומנם עושר שדירג אותם בין 500 עשירי ארצות הברית. אבל יותר מ-50% מבוגרי המחנות חיים בעוני מוחלט. במיוחד בברוקלין. ״הקהילה היהודית״, הוא מאשים, ״מציינת את יום השואה, אך לא עוזרת להם ומלכתחילה דחתה אותם, התעלמה מהצרכים שלהם״. הוותיקים סיפרו על השפל הכלכלי שהיה בבואם, על כך שעבדו בעבור חופן דולרים, אז מה לחדשים להלין? בהרבה מקרים הביקורת גבלה בהתנשאות, בהשפלה. רוב המהגרים שהגיעו לפני המלחמה יצאו מערים קטנות ופרימיטיביות. ״הם חשבו שגם אנחנו כאלה. לא פעם נשאלתי אם אני יודע מקלחת מהי״.
כמה ניצולים חיים בארצות הברית?
״לא רוצה להיכנס למשחק המספרים, כי הכל תלוי בהגדרה מיהו ניצול. רק אלה שהיו במחנות ובגטאות? ומה עם מי שנאלצו לברוח לסיביר? ומה עם הלוחמים בשורות הפרטיזנים? אני מתייחס אל כולם כאל ניצולים״.
בשם כל אלה נאם לפני שלושה חודשים באושוויץ במלאת 70 שנה לשחרור המחנה. ״אנחנו הניצולים שותפים למטרה אחת: איננו רוצים שהעבר שלנו יהיה עתיד ילדינו...״, קרא נוכח העולם. ארבע פעמים נקטע נאומו במחיאות כפיים. קודקודי תקשורת כ״ניו יורק טיימס״, ״וושינגטון פוסט״, ו״וול סטריט ג'ורנל״ הקפיצו את שורותיו ללב התודעה.
הכלבה זעקה
רומן קניקר נולד בלודז' ב-18 באפריל 1925. בן ראשון לאחר שתי בנות. השמחה חבקה את בית העשירים שבסרודימייז'סקה 38. ב־37-35 שכן בית החרושת לטקסטיל בבעלות האב עמנואל. לודז' הייתה אז מעצמת בדים, אריגים וסריגים. כשליש מ-600 אלף תושביה היו יהודים שרובם השתלבו בתעשיית הטקסטיל. בשדה מאחורי המפעל של אבא שיחקו תמיד כדורגל, כדורסל וכדורעף. למשחק היה מצטרף גם ״טאטוש״ (אבא׳לה, בפולנית) שהיה נערץ על עובדיו, בהם גרמנים מהעיר.
כל ימיו הלא ארוכים הצטער עמנואל קניקר על שלא ידע עברית. כדי להוכיח שבכל זאת הציונות בוערת בו הציב בבית קופת קרן קיימת. הוא גם קנה אדמה במתחם שבו נמצא כיום אזור התעשייה של חיפה. קניקר מעולם לא ראה את חלקתו, אך חלם לבנות עליה בית חרושת לטקסטיל. כמו בלוח׳ שלפני המלחמה.
שנה וחצי לאחר רומן נולד אחיו לאון. יחד בילו בשיעורי רכיבה ובחופשות קיץ שאננות בווילה המשפחתית. בבית הספר היו לרומן שני חברים קרובים והם כונו "שלושת המוסקטרים״. מאריאן טורצקי, שיהיה עורך המגזין הפולני הנחשב "פוליטיקה" ומיוזמי מוזיאון השואה בורשה, ונח פלוג, שיהיה יו״ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בארץ ואביה של נגידת בנק ישראל קרנית פלוג.
אבל חברת חייו של רומן קניקר הייתה לאלא (בובה, בפולנית). איש לא ידע מאיזה גזע היא ומה אילן היוחסין שלה, אבל את איש זה לא עניין. ״אהבתי אותה ממבט ראשון - זה מה שחשוב״, הוא כותב בספרו. לאלא הייתה כלבה משפחתית מאוד וידעה להחזיר אהבה.
בקיץ 39׳ יצאה המשפחה, כמו כולם, לחופשה בווילה בפודוביי. המלחמה כבר התנהלה, אך הקניקרים בחרו ללכת בעקבות השמש. כעבור כמה ימים בווילה, לאלא התחילה להתנהג מוזר. עם רדת החשיכה הייתה פורצת מהבית ומיללת אל אפלת החצר. האם חשה שמשהו קרב ובא? באחד הלילות לאלא לא יללה אלא זעקה. דקות אחר כך התדפק על דלתם שכן קצר נשימה: ״תברחו מיד, הגרמנים כמה קילומטרים מכאן״. הם זינקו מהמיטות, השאירו את לאלא עם השומר בווילה, שעטו אל תחנת הרכבת והתערבבו בין ההמונים המבוהלים. אבל כשהרכבת התחילה לנוע, הרגיש רומן חיכוך מתמשך ברגלו. זאת הייתה לאלא שמיאנה להיפרד ועקבה אחריהם. הם הגיעו עם שחר ומצאו לודז׳ נתעבת. מפעלו של האב הוחרם, דירתם נמסרה לגרמני, והם נאלצו לעבור לחדר ריק במפעל.
״לא נתנו לנו להוציא מהבית אפילו מברשת שיניים״, הוא אומר לי. ובכל זאת, לאמו סוניה הייתה בקשה אחת: להביא לה תמונת פורטרט שנתן לה בעלה ביום הולדתה. נשלח עובד גרמני לדבר על לב הגרמני שהשתלט על הדירה. התשובה הייתה: ״אני מעדיף לשרוף את התמונה ולא לתת אותה ליהודי״.
מקורב לשלטון. מימין לשמאל: קנט, בן מיד, יו"ר ארגון הניצולים הצפון אמריקאי, ואל גור, סגן נשיא ארה"ב לשעבר (צילום: מתוך הספר "אומץ היה האפשרות היחידה שלי")
אומץ בתוך הפחד
כעבור כמה שבועות צוו היהודים לעבור לגטו לודז׳. לאלא שבדיוק המליטה את גוריה נשארה במפעל. אבל כבר בלילה הראשון בגטו שמעו גירודים נמרצים על הדלת. זאת הייתה שוב לאלא. ״רק אלוהים יודע איך מצאה אותנו״, אומר קנט, ״היא הייתה מכוסה בוץ ושלג, היא הייתה עייפה אבל מיד ליקקה את הפנים והידיים שלנו״. בבוקר חזרה אל הגורים, ובלילות הבאים שוב חזרה אליהם לגטו. כשגדלו הגורים התנתקה מהם ועברה לחיות עם בני המשפחה. לא עבר זמן והגרמנים הורו להעביר לידיהם את הכלבים.
הכלבים ״היהודיים״ בגטו היו רשומים, ואי מסירה דינה היה מוות. לאלא הבינה שמשהו רע קורה. ביום שבו הועברה רעדה ויבבה. מאז לא ראו אותה עוד. רומן קנט מצא דרך לשמר את זכרה של חברתו הנאמנה. לפני שבע שנים פרסם את ספרו ״כלבתי לאלא״.
אחרי שלאלא נלקחה, החיים הפכו מגרועים לנוראיים. אביו מת מתת־תזונה ב־1943. שנה אחר כך חוסל גטו לודז׳.
רומן, אמו, אחיו לאון, אחיותיו דסה ורנייה נעקרו אל התופת. אני שואל את קנט מה הוא זוכר מיומו הראשון באושוויץ. קנט עוצם עיניים ומדבר אל החלל. ״אני רואה את הכניסה לאושוויץ, אני רואה את קרונות הבהמות, ארבעה ימים התגלגלנו בהם ופתאום הדלתות נפתחו והשמש סימאה אותי, ואז אני שומע את הזעקות, את ה׳געוואלד׳, ואנשים בבגדי פסים צועקים: ׳ראוס׳ (החוצה), וחיילים עם תת־מקלעים צועקים אחריהם: ׳אלע (כולם) ראוס׳״.
אמו חלתה ונשלחה לבית חולים. תוך ימים הגרמנים רצחו את כל המאושפזים. ״שייקספיר לא היה מסוגל לתאר יום אחד בחיי אושוויץ״. את זאת עשה בעצמו באותו נאום במלאות 70 שנה לשחרור המחנה: ״איך אני יכול למחוק מנפשי את מראה השלדים המהלכים? כולם עור ועצמות, אבל עדיין נושמים. איך אוכל אי פעם לשכוח את ריח הבשר הנשרף?... רבים מאיתנו באו לאושוויץ בלי להכיר זה את זה בחייהם, אבל רובם עזבו יחד את המחנה דרך הארובה בצורת עשן כחול־לבן...״.
היו באושוויץ גם רגעים של מזל?
״להיות אמיץ היה סוג של מזל״.
קנט מדגים את קביעתו בסיפור. פעם היה מתוכנן לעבור עם שאר הילדים מאושוויץ לגרוס־רוזן, מתחם של 60 מחנות בבוואריה. ״תעבדו שם בבית חרושת״, הבטיחו הגרמנים. נשמע לו מוזר מאוד. הגרמנים? אלה שלא חמלו על איש רוצים פתאום לחלץ ילדים מאושוויץ ולהעסיקם בבית חרושת? ״ידעתי שזה לא נכון״, הוא משחזר, ״וכאן מגיע מצב של התלבטות. אתה אומר לעצמך: ׳אולי הפעם הם מדברים אמת? אולי הילדים אכן יעבדו בבית חרושת?׳״. עודו חושב והרמקול מצווה על כולם להתכנס ברחבת המסדרים. ספירה, מתברר ששני ילדים חסרים. כעבור שעתיים הם נמצאים ומושלכים לשכב בידיים מורמות על השלג. רומן שבדיוק רצה לבקש מהמפקדים רשות ללכת לשירותים עומד קפוא לידם. הוא שומע אחד מהם אומר: ״אם היה להם אומץ להתחבא, אז שיישארו פה״.
״לא יודע מה דחף אותי לעשות מה שעשיתי, אבל קפצתי משורת מבקשי הרשות ואמרתי: ׳הר קומנדנט, גם אחי ואני רוצים להישאר׳. המפקד הסתכל עלי ושאל: ׳איפה אחיך? תגיד לו לבוא, אתם נשארים פה׳. כל הילדים הלכו לתחנת הרכבת לגורלם הלא ברור, ואנחנו ניצלנו. אז לאומץ שקיבלתי לפנות ישירות למפקד קוראים מזל״.
רגע מזל אחר חוזר אליו בחלומות. בוקר אחד ביקש וקיבל רשות להתפנות בעת העבודה. אחר הצהריים ביקש שוב, והזקיף אמר: ״יהודי מלוכלך, אתה צריך לחרבן פעמיים ביום?״. כדי להדגיש את החומרה שבה הוא רואה את הבקשה שלף את השוט והתחיל להצליף. המזל הפעם היה שפרצה מהומה במקום אחר, השומר רץ לשם וחדל להכות.
רומן קנט עם יצחק רבין (צילום: מתוך הספר "אומץ היה האפשרות היחידה שלי")
10,000 מתים ביום
באביב 1945 התחילה האדמה לזוע תחת מגפי העור המסומרים. שמועות שהתעופפו מעל גדרות התיל המחושמלים סיפרו שהגרמנים סופגים מפלות. תנועות מטוסים מעל מחנה פלוסנבורג הקפיצו את השומרים. היה ברור שבאוויר יש עוד משהו. לא רק מטוסים. ״בפעם הראשונה הרגשתי שמותר לי לחלום על חזרה לחיים״.
בבוקר אחד של אמצע האביב התעורר וראה שאין גרמנים. חוץ מאלה שעל מגדלי השמירה. שקט מפחיד ירד על המחנה. אבל אחרי כמה שעות האסירים אזרו אומץ ופרצו את המטבח ומחסני האוכל. ״לקחנו כל מה שאפשר היה לקחת. היינו נואשים, היינו רעבים, היינו בלתי נשלטים״.
שבילי המחנה הפכו לבימת מחזה מקברי. שרידי אדם עם לחיים מפוצצות מאוכל חבקו ערימות לחם ונעו בדממה. רומן פשט גם הוא על מרבצי השפע הרגעי. היה פורץ, מפקיד את השלל אצל אחיו לאון ויוצא לעוד סיבוב. האחים הלכו שולל אחר האשליות ואפילו העזו להפיח תקווה באחרים: לא זה הזמן למות, עליהם לחיות כדי לספר, כדי לראות את המדכאים באים על עונשם. אלא ששעת התקומה והנקמה עדיין לא הגיעה. כעבור ארבעה ימים שבו הגרמנים. האחים החליטו להישאר עם האסירים הלא־יהודים. לאחר שהיהודים הועמסו בקרונות הבהמות, יצאו 20 האלף האחרים לדרך. השמועה הייתה שהולכים מפלסנבורג לדכאו, אבל איש לא ממש ידע.
הם יצאו בגשם זלעפות. צעדו כשהם מכרסמים מתחתית שק המזון שגנבו. כשעלה השחר הוסתרו ביער, ל״מנוחה״. לפני שנרדמו בבוץ, לאון קשר לגופו של רומן את שק המזון. שלא ייגנב בידי אסירים אחרים. עם לילה התחדשה הצעידה החרישית לאור הירח. מדי פעם נקרע השקט. צרורות הגרמנים ניקבו את כל מי שהתמוטט. ביום הרביעי נותרו רק 10,000 מה־20 אלף שהתחילו.
הוא הרגיש שזהו. שעכשיו תורו. ״תוך כמה זמן אפול?״, שאל את לאון אחיו. הם תמכו זה בזה, אך הרגליים התמרדו. הם נחלשו והלכו, התדרדרו לסוף הטור. ואז, כאילו מהשמיים, שמעו רעש אדיר מאחוריהם. ״ראיתי טנק ענקי עם כוכב לבן בחרטום פותח באש על הגרמנים, שברחו ליער״. בצריחים נראו כתפי חיילים במדים ירוקים. ״שליחי האלוהים״, הוא מכנה אותם. הם השליכו מנות קרב ובקבוקים כהים של משקה לא ידוע שנקרא 'קוקה קולה'. האמריקאים שחררו אותי מהגיהינום״, הוא נאנח גם עכשיו בהקלה.
הבנת מה בעצם קורה?
״הייתי קהה מכדי להבין את משמעות החופש. פשוט עמדתי לצד הדרך ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני לא שייך לעולם שמתרקם לנגד עיני, שהכל סביבי לא אמיתי, אך מלא הוד״.
כתף קרה באמריקה
במאי 46' יצא עם אחיו לאמריקה, ״די גולדנה מדינה (מדינת הזהב, ביידיש)״, כלשונו. אנשים בודדים נופפו לספינת היתומים שהתרחקה מנמל ברמן. החוף הגרמני נעלם והלך, האוקיינוס סגר על ה״מארין פרץ״ והוא הבין שחייו באירופה תמו לנצח. הוא שמח לעזוב את היבשת שבה איבד את הוריו ואחת מאחיותיו, אך אירופה הייתה גם החברים, סוסי הרכיבה, הקיץ - זיכרונות מתערפלים של ילדות מאושרת.
כעבור שבוע של מחשבות ומחלת ים, שלף אותו הרמקול מתנומת חוסר האונים בתאו: ״אנחנו עומדים לחלוף על פני פסל החירות״. הוא לא ידע באיזה פסל מדובר, לא תפס את סמליות הרגע. רק כשיהיה ממש אמריקאי יבין שהמילים של המשוררת היהודייה אמה לזרוס שנחקקו על הפסל מד־ ברות ממש עליו: ״הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין...״ (מתוך השיר ״הקולוסוס החדש״).
היתומים נשלחו למרכז קליטת ילדים בברונקס. ״חשבתי שאחוש התרוממות רוח כשאחצה את הסף, אבל תחת זה היה לי התקף חרדה: היכן אני? מה אעשה? מה יהיה עלי?״.
היתומים חולקו בין משפחות אומנות. רומן וליאון נשלחו לאטלנטה ג'ורג'יה. הוא לא ידע דבר על העיר. בשמה נתקל רק פעם, כשקרא את ״חלף עם הרוח״ בפולנית. רוח רעה קידמה את פניהם בבית המרופד שבו נחתו. הבעלים היו מרוחקים, אפופי קור, והיתומים הופקרו לחסדי המשרתת. כשלא הייתה מגיעה, לא הוגשה להם ארוחת בוקר ולא נארזה להם ארוחת צהריים לבית הספר. כשהייתה כבר מתייצבת היה אוכל, אבל בהקצבה. ״הפכנו לרעבים במדינת השפע״.
תוך שלושה חודשים הגיעו האחים להחלטה: אם זה המצב באמריקה - הם רוצים לשוב לאירופה. אבל הארגונים היהודיים התחננו שיישארו, כי חששו מהרעש שתעורר שיבת יתומי מלחמה ליבשת שלקחה את הוריהם. תוך זמן לא רב דאגו להם למשפחה אחרת. מילי מרקס הייתה אלמנה ואם לילד אחד, עם אמצעים צנועים ולב חסוד. היא נתנה להם בית. דאגה לכל מחסורם. יעברו שנים והיא תיקרא ״סבתא״ בפי הילדים שלו ושל חנה.
ההצלחה והניצחון
גם חנה שטרקמן הגיעה באוניית יתומים מאירופה, אבל המשיכה לדטרויט. היא פגשה את רומן במסיבה במלאת עשר שנים להגירת היתומים. מהר מאוד גילו שבין מסלולי חייהם יש דמיון פטאלי. גם היא נולדה וחונכה בלודג', גם היא עברה שם את הגטו, המשיכה לראדום, שרדה את אושוויץ ושוחררה בברגן־בלזן. מעבר לכל אלה שניהם היו אבודים וללא הורים, ושניהם נאלצו לעצב את גורלם במו ידיהם.
הם נישאו בדטרויט ב־7 באפריל 1957. חתונה קטנה וללא תרועה. כעבור שנה נולדה סוזאן־איירין, שנה אחריה הגיע ג'פרי־אדוארד. רומן היה לאמריקאי. החליף את שמו מקניקר לקנט. עסקי הייבוא שלו, בעיקר מהמזרח הרחוק שגשגו. ניו יורק הסתערה על כלי הבית הזולים להפליא. הוא החליט לכבוש גם את מזרח אירופה. רומניה ופולין היו עדיין תחת הסובייטים, והוא למד שאיתן עושים עסקים אחרת. ״אם לא היית גמיש ומוכן לזרום - לא היה לך סיכוי״. אורך הרוח ליטף את מאזני החברה שלו. האמריקאים גילו את הטקסטיל הפולני. למדו להעדיף סווטשירטס מלודז' על אלה של בנגקוק.
לא הפריע לך לעשות ביזנס עם הפולנים?
״אם אתה מאשים שהפולנים רצחו יהודים, אתה מקטין את חלקם של הגרמנים״.
חוץ מזה, כ־10% מהמגורשים לאושוויץ וכמחצית מ־ 2,000 חסידי אומות העולם היו פולנים. זאת אף על פי שהעונש למחביא יהודים בפולין היה קשה מזה שהוטל בדנמרק. לא רק שבעל הבית היה נדון למוות, גם משפחתו ולעתים שכניו היו מוצמדים לקיר.
שנים שיש לו קשרים עם הפולנים ולא רק מסחריים. גם מתוקף היותו נשיא הקרן היהודית למען חסידי אומות העו־ לם. יחסים לבביים במיוחד היו לו עם הנשיא לשעבר אלכסנדר קבשנייבסקי. פעם אירח אותו ואת פמלייתו בביתו בקונטיקט ועלה איתו למגרש הטניס. לאחר שקנט ניצח במערכה הראשונה, לחש לו שר החוץ הפולני: ״לא יפה לנצח את הנשיא״. אבל קנט, בחיוך מלחי אל לחי, השיב: ״זכור שהוא הנשיא שלך, לא שלי״.
על מגרשי החימר במועדון הדיפלומטי בבוקרשט שיחק עם אמן הרשת הרומני אילי נסטסה. ״היה תענוג איתו. הוא לא הצליח להיות רציני אפילו לא לרגע, לפעמים אני חושב שקלות הראש עלתה לו בכמה אליפויות״.
אחד המשחקים שהוא זוכר במיוחד היה זוגות עם יצחק רבין. הוא ידע שרבין, אז שר ביטחון, מכור לניצחון. לפני ההתחלה אמר לו: ״יצחק, אם אתה רוצה לנצח - שחק לצדי. אם אתה רוצה להפסיד - שחק נגדי״. רבין תקע בו מבט ג'ינג'י והשיב: ״אני איתך״.
איך זה נגמר?
״מובן שניצחנו והוא אמר לי: 'רומן, צדקת'״.
באחד מביקוריו בארץ סיפר זאת לבתו דליה. ״נשמע כמו אבא שלי״, ענתה, ״הוא שנא להפסיד״.
גם אתה שונא להפסיד, ניצחת במשחק החיים...
״אני יכול להבין את ההנחה שלך ולא אומר שהיא נאיבית״.
מה נשאר בך משם?
״הכל. אין יום שאני לא שם״.