ב-1948 שלפו אותי, נערונת מהסמינר, וגייסו אותי למטה שירות רפואי בהקמה. בין יתר תפקידיי היה מדי פעם להתלוות לקצין ולרופא ב"משלחת הבשורה", ולהודיע למשפחות על נפול יקיריהם.
בשבת, ה-26 ביולי 2014 בבוקר שעון ניו יורק, נסגר מעגל. אני הייתי "המבושרת". קונסול ישראל הגיע לביתי "לבשר" לי על נפילתו של נכדי, סגן רועי פלס ז"ל. רק אז שיחררו את ההודעה מדובר צה"ל. לא רצו שאשמע על כך בתקשורת. 3 שעות אחרי, הייתי על המטוס בדרך ארצה.
רועי שלי, ילדי הקסום, אהוב נפשי, נהרג בליל שבת הארור, ה-25 ביולי בשעה 22:15 מפגיעת טיל נ"ט, כששהה עם פקודיו בבניין בבית חאנון. גופו החסון ספג את הטיל בפגיעה ישירה ובכך, אמר לי מפקדו, ניצלו חיי החיילים ששהו בקרבתו ושל אלה שהיו בקומה מתחתיו, ביניהם מפקדי נח"ל בכירים ביותר. וכך ילדי, אתה, כאותו גיבור המתפוצץ על רימון ומציל בכך את חבריו.
***
היום, ביום הזיכרון הראשון שלך, כולם יהיו שם, בבית הקברות הצבאי המוכר מדי בקריית שאול. אזור 2, חלקה 20, שורה 2, קבר 4. כמה יעילה מכונת השכול המשומנת של צה"ל.
גם אני אהיה איתך שם. ברוחי, בנפשי, בנשמתי ובכל מאודי. האמת, מזה תשעה חודשים, מאז "צוק איתן", שאיננו צוק ואינו איתן, מאז שנפרדנו, אני שם. כל יום. כל היום. איתך.
התמונות שלך שהגדלנו, עם החיוך המקסים ושובה הלב, ניצבות מול עיניי. סובבים אותי בכל שאפנה בדירתי הקטנה. מסתכלת עלייך, מדברת אלייך. שומעת את קולך הרועם בהודעות שופעות האהבה והברכות שהותרת על המשיבון שלי. מנשקת אותך כמו מזוזה, ובוכה ללא מעצור.
שבעת שכול אני, עוד מאז. כבת דור תש"ח אני נושאת בליבי את הנופלים. התייתמתי, התאלמנתי. קברתי לא מעט אהוביי נפש. שום דבר לא דומה לסבתא שכולה. לאבד אותך, ילדי האהוב, זהו הגיהינום עצמו.
אני מדפדפת בדפי זיכרוני ומעלה את חייך, הקצרים מדי, כמו סרט רץ. מיום הולדתך, איזו מתנה אתה. הנה חגיגת הברית על הדשא אצל סבתא שרה, שם גם נישאו אימא ואבא, ועכשיו חוגגים לך שם קבלות שבת בלעדייך.
הייתה לך ילדות מאושרת. ניצניי האופי שהחלו להתעצב כבר מגיל כה צעיר התבטאו בעצמאותך המופגנת. התרכזת והתמקדת בכל מה שעשית. כן, גם כשבגיל שנה גזרת במספריים הגדולים ממידתך את כבל הטלפון. בגילך הצעיר כבר גילית נטיות ספורטיביות. כמה אהבת את קיר טיפוס וטיפסת על המשקופים בבית. והשחייה, הים היה אהבתך הגדולה. "ילד ים", כמו שאומרת אימא חגית, ו"הרבה ים, הרבה שנורקלים", כדבריי לי.
בגיל 4-3 כבר שחית כדג במים. אחר כך הגיעו גם הכדורגל וכדורסל, וצניחה ממטוסים, וכדורעף חופים, שהיה הפייבוריט וחיבר לך בהרמוניה את הים והספורט שכה אהבת. שיחקת כדורגל במכבי ת"א ושמשון ת"א, היית בלם והמאמנים ניבאו לך עתיד מבטיח. הייתה לך משמעת עצמית מבורכת. הלכת למכון כושר והתחלת לאכול יותר, כדי ש"הגוף יהיה שרירי יותר ויתאים לספורט שבחרתי. כולם שם כל כך גדולים", אמרת לי.
ואז גם התחלת לבשל, כמעט כמו שף. אני זוכרת כמה הפריעו לך אז המשקפיים שהרכבת, ואיך סיפרת לי בשמחה שקנית עדשות מגע. שנים מאוחר יותר, כשתכננת להתגייס "רק ליחידה קרבית", עברת ניתוח לשיפור הראייה, כדי "שזה לא יפריע לי בגיוס", הסברת.
עדה הוז-פלס על קברו של נכדה, רועי. צילום: אלבום פרטי
היית ילד רגיש, מבין. "מלא טאקט של מבוגרים", כמו שאומר אבא דור. ערני, נדיב וחברותי במיוחד. התנדבת לכל משימה, היית אכפתי ומוכן לעזור לכל נזקק. ילד אינטליגנטי, סקרן, עם עיניים נוצצות ושיודע לשאול ללא הרף. הכל עניין אותך. התפעלתי כששמעתי אותך כילד מדבר אנגלית שוטפת במבטא אמריקני. שאלתי אם המורה שלך מאמריקה. איך צחקת ואמרת - את המורה שלי. התכוונת, כמובן, לכל סרטי דיסני שהרעפתי עליכם, ושמהם למדתם היטב את השפה.
התעודות שלך ממשך השנים תלויות אצלי על הקיר לצד התעודות של לי ושני, שגדלתם ממש כשלישייה על אף שהיית האח הקטן. התעודות של כולכם היו עם ציונים שלא ראיתי כמותם גם כשהייתי מורה – בין 98 ל-100. לא פחות.
בא.ד. גורדון, ביה"ס המיתולוגי, אתה דור שני אחרי אבא דור ודוד אליאור/אורי. שיחקת שם את "רם איננו קם", ההצגה המסורתית של קבלת הפנים לכיתות א'. ממש כמו שאבא שיחק באותו תפקיד בילדותו הוא. היית אהוב על כולם, על חברייך והוריהם, מוריך ומחנכיך וכל מי שפגש בך. היית פעיל מאוד ב"ועד הפועל' של התלמידים, שניהל שם את העניינים, וכבר אז גילית מנהיגות ואחריות ראויים.
ואחר כך התיכון. עירוני ה'. נער מתבגר, שורשי, עם ערכים של ארץ ישראל היפה שלי מאז. עוד לפני הקלקולים של היום. תלמיד מצטיין, 5 יחידות במתמטיקה ופיזיקה. אלוף בהיסטוריה ובאזרחות. מצוין באנגלית ובמסלול לחינוך מדעי (חמד"ע) כתוספת , ומה לא.
וסקרנות אין קץ. היינו יושבים שעות במסעדה אל מול הים, בנמל בקרבת הבית, ולא שבעתי מלשמוע את דבריך, הרהורייך, התפלספויותיך ושאלותיך. גם בפוליטיקה, גם בפסיכולוגיה, גם על ההיסטוריה המשפחתית והאישית. כמה התענגתי על השיחות האלה, שהיו לי כדלק כשחזרתי לניו יורק. וכמה הן חסרות לי עכשיו.
פעם יזם עיתון "הארץ" מגזין לנוער שהופק על ידי תלמידי תיכון. גם אתה נבחרת למשימה. בחרת לראיין - איך לא - שחקן כדורסל מצליח. שלחת לי את הכתבה "לראות אם היא בסדר, או יש מה לתקן בה". קראתי וליבי גאה על גדותיו. כל כך טוב ומקצועי. סגנון מעולה ואפילו מילה אחת אינה מיותרת. אמרתי לך זאת, שמחת ואמרת "שתדעי לך, גם אני אהיה עיתונאי. אוהב את הכתיבה, העריכה ואת ריח הדפוס. וגם את הריח שלך". "אשלח לך את הבושם שלי", הצעתי. ואתה צחקת, "נו סבתא, את יודעת שזה לא אותו דבר".
***
אחר כך המכינה הקדם צבאית "מיצר" ברמת הגולן, זו המכשירה את מנהיגות העתיד. השתלבת בה בטבעיות והיית לאחד מפנייה היפות. למדת שם חברות ורעות מהן. אהבת הארץ ותולדותיה, תולדות העם, ציונות בלי מרכאות. מדיניות, פוליטיקה ומעל הכול - מנהיגות. "פלס, המסור באדם, טוטאלי בכל דבר שבו אתה נוגע. ישר כפלס. ניהלת את כולנו באנרגיות חיוביות אינסופיות שאתה מקרין", כתבו בחוברת הזיכרון שמיהרו להוציא אחרי נפילתך. "פלס האהוב", "ממכר היה להיות לידך", " איזו כריזמטי היית", כך אמרו שם כולם.
ואחר כך הצבא, וכמו שתכננת התגייסת לנח"ל - כמו אבא ואימא, ודוד אורי - לגדוד סיור קרבי, "סיירת עורב נח"ל". כבר למן ההתחלה התבלטת והצטיינת. מפקדיך התרשמו, עקבו אחרי התקדמותך וסימנו אותך כמפקד. בתחילה קורס מ"כים, ולאחר זמן מאוד קצר קורס קצינים. די התלבטת. מצד אחד די רצית ומצד שני היו לך תוכניות ללימודים גבוהים. היו לנו אז הרבה שיחות נפש. לבסוף החלטת להישאר בצבא כנדרש ולדחות את הלימודים.
תמיד צחקת כשהייתי אומרת לך, "בימים טרופים אלה". כשהודעת לי שאתה הולך לקורס קצינים אמרת, "הנה סבתא, בימים טרופים אלה אין מה לעשות. אני חייב. אם לא אני – מי?". והוספת, "אל תחשבי שאני מוותר על התוכנית שלנו לקרוע את ניו יורק. רק שייקח קצת יותר זמן עד שאשתחרר ואגיע".
כחודש אחרי סיום הקורס - כשהיית מרוצה מעצמך שסיימת את הקורס וקיבלת מהמפקד את הכומתה שלו כמחווה להצטיינותך - פרצה המלחמה שפוליטיקאים מוגי לב קראו לה "מבצע". מרגע שנודע לי שעברת את הגבול לעזה עליתי על ואליום. התחלתי להתפלל בוקר וערב, נדרתי כל מיני נדרים, נישקתי מזוזות ואפילו קמעות. נו, אז איפה אלוהים כשבאמת צריך אותו?
מפקדיך לא חדלו להלל, לשבח, לפאר ולקלס אותך. הספדיי המח"ט, המג"ד והמ"פ(יים), היו ארוגים כולם מפיסות אהבה, הערכה, הערצה לפועלך וכאב אובדנך בכלל ולצבא בפרט. שלושת מפקדיי הפלוגה שבגדוד התחרו והתעקשו לקבל אותך לפלוגתם. כמו בכל מקום שבו היית ושבו נגעת, מגנטת את האנשים אלייך. פקודייך שביכו אותך הותירו בליבי המרוסק עוד צלקת.
ביום כיפור, כשאייל (שחם) שלנו, מ"פ שריון נהרג בטנק שלו ברמת הגולן, עלה חיים גורי, חבר ילדות, עם המשפחה למסע "בעקבות אייל". וכך, בין היתר, כתב: "תחילה ראינו בנפול חברינו. לימים ראינו בנפול בניהם של חברינו במלחמה הממושכת, העשויה מערכות מערכות. תמיד מוטל הכול על כפות המאזניים, ואנחנו חשבנו כי קורבן דורנו יבטיח את שלום הדורות הבאים".
אז חשבנו. עדיין אנו חיים על החרב. עדיין הורים, והוריי הורים, קוברים שלא בדרך הטבע את בניהם ונכדיהם. עדיין בתי הקברות "משגשגים" עם ים הקברים של בני 18 ומעלה. ועדיין אין עתה מנהיג שוחר שלום (לא מילה גסה) המסוגל להפסיק את המחיר שארץ הדמים הזו גובה מאיתנו. וכמו שאומר דור: "לא רק רועי קיבל טיל, גם אנחנו קיבלנו טיל". למען רועי וחבריו - הגיעה עת שלום!
וכמו שאמרתי לך בהלוויה, והתכוונתי לכל מילה, רועי, רועי נכדי אהובי, מי ייתן מותי תחתייך.