מעבר לאופקים: התקווה של ראש העיר, הייאוש של התושבים

ראש עיריית אופקים, איציק דנינו, הוא מעין מרטין לותר קינג מקומי. וריאציה של 'יש לי חלום', גרסת הנגב. הוא עמד השבוע בלשכתו, בדיוק ביום שבו עירו חגגה 60 שנה להיווסדה והראה על מפה רק חלק מתוכנית החומש שלו לכיבוש הארץ.
 

"בחודשיים הקרובים תזכור מה אנחנו הולכים לעשות", פתח ברשימת מכולת שהכין. "אני מוציא מכרז לבניית קאנטרי קלאב, 30 דונם, מהמתקדמים בארץ, השקעה של מעל 15 מיליון שקל. מרכז צעירים, חמישה מיליון. פארק אופקים, עשרה מיליון. שכונת הפארק, 267 מיליון. טיילת הטייסים, ששה מיליון. אולם ספורט חדש, חמישה מיליון. פרויקט בניית בתים לצעירים, תושבי העיר, עשרה מיליון. היקפי השקעה שלא נראו כאן עשרות שנים. לקחתי את חגיגות ה-60 ואמרתי שזו הזדמנות טובה לעשות מהפכה. אנחנו רוצים שכשישאלו את תושבי אופקים איפה הם גרים, הם לא יתביישו".
 

סוף-סוף יש לאופקים ראש עיר בן בית, בנם של המייסדים, אחרי שבע שנים שבהן המקום נוהל על ידי ועדה קרואה. סוף-סוף, ביום ההולדת העגול, עצמאים בשטח.
 

דנינו, בן ה-50, ישב ביום ראשון באמפי, תחת השמש החמה וראה את תלמידי בתי הספר של אופקים מדקלמים כמה כיף בעירם המתבגרת, אבל חצי מטר משם, במספרה של יוסי נעים, החיים כבר לא נראו כל כך יפים.
 

"אין איפה לבלות, אין עבודה. הכול מת", אמר הספר וכל מי שהמתין בתור, הנהן בהסכמה. "קח את השכנים שלנו בשדרות ונתיבות מצבם הרבה יותר טוב. הם התפתחו ואנחנו נשארנו בשנות ה-50. אקח  אותך לשכונות, זה בכלל עולם שלישי. פתחו מרכז חדש, תוריד משם את הבנק והסופר, והוא נגמר. אחי פתח סניף של "קפולסקי", וכשסגר מה היה החוב? יותר ממיליון שקל. אין כסף פה לשבת בבתי קפה".
 

לא מגיעים סתם לאופקים, אתם צריכים סיבה. שדרות קרובה למכללת ספיר, נתיבות לבאבות, ואילו זו, כמה שתתאמצו, לא תמצאו תירוץ לעשות לכבודה סיבוב פרסה.
 

 "היא יושבת בתוך חור", אומר משה אסרף שלבתו חנות קטנה במרכז. "סוף העולם השמאלה. היו צריכים לספח אותה לבאר שבע, שתהיה שם שכונה קטנה".

אופקים נוסדה ב-19 באפריל 1955. היא הייתה אמורה להיות תחנת טרקטורים של מושבי האזור, ויותר מאוחר מרכז מקומי עם בית ספר ומרפאה, אבל בפני 400 המשפחות, שהובאו ממרוקו וטוניסיה, לא נפרש שטיח אדום. הן הונחתו בלב המדבר.
 

ישל לו חלון, איציק דנינו ראש עיריית אופקים. צילום: אריאל בשור
 

"כילדה לא חוויתי טראומה, זה נראה לי טבעי", מספרת מסעדה עשור, מאז ומתמיד תושבת העיר. "ילדה בת 8 שהולכת עם העדר. אני זוכרת שהגענו לנמל חיפה, באנו לבושים יפה, מבית מסודר. היה לי שיער ארוך ולא אשכח איך ריססו אותנו עם די-די-טי, כאילו באנו עם כינים. אחרי זה העמיסו על משאית צבאית והביאו להיכן שנמצאת היום שדרות. ההורים שלי כל הזמן אמרו 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', ובבוקר כשאמי יצאה, היא ראתה שממה, מדבר. נישקה את האדמה והבחינה בשכנים הודים וטוניסאים. לא עיכלה את כל השינויים. התחילה לבכות. אחותי שהגיעה לפנינו, הביאה אותנו לאופקים, למעברה. פחונים, חום אימים. עשר נפשות במבנה, מיטות של סוכנות, שמיכות אפורות. אבי עמד פה על המדרכה בכדי להרוויח את לחמו כשוחט.  אמי, הרבנית, שהייתה לה כובסת במרוקו, התחילה לעבוד בחקלאות. בוטנים, תפוחי אדמה. היום אני מבינה מה קרה ולכן אף פעם לא אסלח למפלגת העבודה על קבלת הפנים ההיא".
 

צביקה גרינגולד, ששימש כיו"ר הוועדה הקרואה שניהלה את העיר עד לפני שנתיים, למד את הנושא על בשרו. "לא ידעתי מה זו עיירת פיתוח, חשבתי שאני יודע", הודה.
 

רציתי לשוחח עם גרינגולד בטלפון על אופקים, לשאול כמה שאלות, אבל הוא סירב על רגל אחת וביקש שאגיע לביתו שבגליל.  אל"מ במיל', גרינגולד, למי ששכח, הוא גיבור ישראל אמיתי. האיש בן ה-63 נכנס למיתולוגיה הישראלית, במלחמת יום כיפור, כשפיקד על 'כוח צביקה' ועל תפקודו קיבל את עיטור הגבורה. בית יפה יש לגרינגולד, כזה שחולש על נוף מקסים, שנות אור ממה שהוא פגש שם, באופקים.
 

 "אני בא מהתנועה הקיבוצית, קיבוץ לוחמי הגטאות, אתה יודע איזו ביקורת יש לי עליהם?", אמר כשלגם מהקפה של הבוקר. "קראתי להם המייפלאואר. אני בחלק ממסדרונות התנועה כבר לא יכול לדרוך. הרי התנועה הקיבוצית לא רצתה להשתתף בקליטה הזו. בשנות ה-50 הראשונות, כשהגיעה העלייה ממדינות האיסלם, הם אמרו שאין לעולים את הכיוון האידיאולוגי המתאים, ושאם ייכנסו, הם יאבדו את הייחודיות. לא רצו להשתתף ואילו התנועה המושבית כן השתתפה. זה מתחיל מאותה החלטה אומללה בשנות ה-50, ובעצם אז התנועה הקיבוצית סיימה את תפקידה הלאומי. ברגע שהחליטה לא להשתלב במאמץ הקליטה, שם נמצא תחילת השבר שלה".

"בהיסטוריה קוראים לזה 'ההסכם'. ההסכם הבלתי כתוב עם אותם עולים שבסופו של דבר הופר. 'אנחנו מביאים אתכם לפה ונהיה אחראים לפרנסתכם'.  בשנות ה-50 הראשונות המדינה ניסתה לתת פרנסה, אבל היא הייתה הרסנית מבחינת המבנה החברתי, תרבותי. האבא, שהיה פקיד בנק, פתאום יושב בבית ולא מצליח לפרנס. וכשמוצאים לו עבודה, שולחים אותו לעבוד בנטיעות של קק"ל. הוא חוזר עם גב שבור".

"הם באו למדינה עם נרטיב אשכנזי של ישוב שלחם במלחמת השחרור ושחרר את הארץ. עולים שהגיעו מאירופה כמה שנים לפניהם. הכול אשכנזי, השואה במרכז העניין. תחפש  בספרי הלימוד מה חלקם של העולים מצפון אפריקה בהקמת הארץ. מה חלקה של עיירת הפיתוח. זה לא מופיע בשום מקום. טרומפלדור ויגאל אלון ובן גוריון וה-101 ואיפה הם?".

כשגרינגולד הגיע לאופקים ב-2008 הוא הלך לחברו עמרם מצנע, שהוצנח במועצת העיר ירוחם בכדי שייתן לו כמה טיפים. "אם אתה רוצה להיות פקיד ממשלתי, שבא לעשות סדר, אני מציע לך ללכת הביתה", אמר לו מצנע. "מבחינתם, הם רוצים שתסדר את הגירעון. אם אתה מוכן לגבש עם התושבים חזון ולנסות לממש אותו, אז יש עבודה".
 

גרינגולד לא הצליח לעצור את המגמות. הצעירים המשיכו לעזוב בהמוניהם. אין בשביל מה להישאר. האבטלה באופקים היא כמעט פי שניים מהממוצע הארצי, וכ-38 אחוזים מתושבי העיר, בצורה כזו או אחרת, נתמכים על ידי מחלקת הרווחה.
 

"יש לי ילדים ונכדים והם לא גרים פה", סיפרה פורטונה צרויה, שאחיה משה ביתן היה מראשי העיר הראשונים של אופקים. "הבת מצאה חתן ברמת גן והבן כלה בכפר סבא. הם מבקרים כל שבוע, שבועיים. אין מה להישאר. סגרו את המפעלים. אני עבדתי ביהלומים, לימדתי חיתוך. 70 איש עבדנו שם ובסוף סגרו. אנשים מחפשים היום את העיר הגדולה".
 

כמעט כל מי שדיברנו איתו סיפר שילדיו עזבו את אופקים ומי שנשאר הם רק מעטים. "יש לי בן שגר הרבה זמן בקיבוץ בגלל שלמד במכללת ספיר", סיפרה מסעדה עשור. "יש לו שני תארים וכל החיים למד. היום  הוא גר איתי. הבאתי אותו מהקיבוץ בכדי לחסוך בשכר הדירה. ילד מוכשר, אבל מובטל".
 

אופקים חוגגת 60. צילום: אריאל בשור

גרינגולד חושב שאופקים צריכה לפעול לפי המודל שפיתח שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו. "הוא לקח עיר שהייתה על הפנים ויש היום ביקוש גדול של יהודים לבוא ולגור שם. יש מתכנני ערים שיגידו שזו צריכה להיות צומת דרכים, אבל הוא אומר 'עיר מתחילה לנהל את עצמה כשהיא עוברת סף מסוים באיכות האוכלוסייה שלה. אם 20% מבתי האב הם אנשים נורמטיביים שאיכפת להם מהסביבה, במובן הרחב. בתי ספר, חינוך, רחובות וצורת הבניה, העיר כבר תתנהל לבד. באופקים אני מעריך שבתי אב כאלה הם בסביבות חמישה אחוזים. חסרים עוד 15 אחוז. צריך 1,500 משפחות ויש 300".
 

רק שאופקים מתחרדת. המחירים הזולים והתנאים הטובים לקניית נכסים, הביאו לשם עוד ועוד חרדים. בבחירות האחרונות 19.6% הצביעו לש"ס, אגודת ישראל זכתה ל-14.5% מהקולות. המחנה הציוני קיבל רק 5.2%.
 

"יצא לי לפגוש בסימפוזיון בחיפה פרופסור יהודי אמריקאי שעומד בראש מנהל התכנון של פלורידה", סיפר גרינגולד. "הסברתי שאני ראש עיריית אופקים ומה הקשיים, והוא ענה 'בשביל מה להילחם? אם זו ההתפתחות הטבעית, שהיא תיהפך לחרדית. גם הם צריכים לחיות איפשהו'. עניתי שאנחנו חיים בישראל ולא בפלורידה, לא יכולים לתת לכוחות השוק לנהל אותנו. אז הוא עשה תנועת ביטול עם היד והלך לדבר עם מישהו אחר. לא נעלבתי והוא לא שכנע אותי".
 

דנינו, ראש העיר הנוכחי, דווקא קרוב יותר לפרופסור האמריקאי. "אני לא נלחם בהתחרדות. יש דינמיקה. אתה צריך גם לתת להם לחיות", אמר, אבל כמו שסיפרנו יש לו גם תוכניות אחרות בכספת.
 

"אם הייתי מדבר איתך לפני שנתיים, היית צריך לשלוח אותי למחלקה הפסיכיאטרית", אמר ראש העיר, המונע בשלל אנרגיות חיוביות. "לא הייתה אז רכבת והוואו הגדול של הנגב. כעת אנחנו הולכים לשווק 6,000 יחידות דיור נוספות באופקים החדשה, שחוצה את אופקים הישנה ואת נחל פטיש". 
 

דנינו שוב הראה על המפה. "כל הרצועה הזו היא בין 600-800 מגרשים של שני דונם. אני כבר פונה לעשירון העליון של הנגב, למרצים באוניברסיטת בן גוריון ולמנהלי המחלקות בסורוקה. קורא תיגר על עומר ולהבים. בואו תגורו פה אם אתם רוצים שהילדים יגורו יחד איתכם  באחוזה עם בריכה. מגרש חצי דונם בעומר עולה מיליון וחצי. כאן שני דונם יעלו 800 אלף שקל".
 

בין ערימות התוכניות נמצאת גם שכונת 'חורשת נוח' שהיא מיזם שכבר עלה בעבר. חבר'ה מהמרכז שיגיעו לבנות את ביתם באופקים. מדובר באקדמאים ודוקטורנטים ממכון ויצמן. שכונה צמודה לתחנת הרכבת שתיפתח שם בסוף השנה ותקצר את המרחק מהנגב למשרדים במגדלי עזריאלי.
 

"סרט התדמית של אופקים הולך להיות כזה", התגאה ראש העיר. "צלם של ערוץ 2 יתלווה לתושב אופקים שיעלה על הרכבת בשעה 7:00 בבוקר אחרי שלקח את הילד לגן. ב-8:10 הוא בתל אביב וחברו לשולחן העבודה, שממשיך לגור ברעננה, יצא יחד איתו ואולי יגיעו ביחד. ייפול האסימון במדינה שהמרחק לא רלוונטי. איכות החיים תהיה כאן. דיור בר השגה וקאנטרי קלאב, מהמתקדמים בארץ, במחיר של 280 שקל למשפחה. איפה הוא יכול למצוא את זה בתל אביב? סיפרתי לראש הממשלה, בדיוק לפני שנה, בהרמת הכוסית לרגל פסח, על פרויקט הצעירים מהמרכז והבן אדם התחרפן. אמר 'איציק, מה אתה רוצה שאני אעשה בכדי לקדם?'. אמרתי לו 'דבר אחד, ביורוקרטיה זה מה שהורג. תצמצם אותה'".

"לא, זה קשה מאוד. אולי אצל הממשלה הזו אחד מקווי היסוד יהיה לצמצם את הביורוקרטיה".
 

רעיון השכונה עלה עוד בימיו של גרינגולד, שלא כל כך אופטימי. "אמרנו שזו תהיה שכונה שנאפשר לתושביה איכות ורמת חיים מבלי להתערבב בשיכונים הישנים. על הנייר הרבה מתעניינים, אבל הם לא מגובשים. צריך לשנות במידה רבה את חוקי המכרז והתכנון, ולאפשר להם לקבל יחידת שטח ושהם יקבעו מי יגור שם ומי לא. שיאפשרו להם להקים בתי ילדים ובתי ספר ברמה שהם רוצים. זה תקוע כי לאף אחד מהמושכים בחוטים לא איכפת. במשרד השיכון לא נותנים, כי אין מכרז לקבוצה כזו והקבלנים אומרים מה פתאום שהם יתערבו בתכנון. קשה, אבל להגיד שאי אפשר זה לא נכון".

אופקים נשארת מאחור. אנשים מסתכלים על נתיבות הסמוכה כמו על ניו יורק. שם הולכים לעשות קניות, שם יוצאים לבלות, הנדל"ן כבר יקר והרכבת מגיעה בזמן.
 

 "גשם זלעפות, בא לי לאכול ב-1:00 בלילה, אני נוסעת לשם וכאילו אור יום", מספרת מסעדה עשור. "מסעדות אחת אחרי השנייה, כולן מלאות. פה ב-17:00 האורות כבים. אחותי גרה בפאריז ובאה לכאן כל שנה. היא אומרת 'אני רק נכנסת לאופקים ורוח רפאים'".
 

עובדיה כהן, מקיבוץ רעים, סיפר שהוא נכנס רק בגלל המספרה של יוסי ולא בשביל שום דבר אחר. "בת כמה תל אביב?", שאל ומיד ענה. "אופקים נראית כמו העיר הלבנה שהקימו בין גימנסיה הרצליה, כלבו שלום ונווה צדק. אותו דבר".
 

המרכז מת, חנויות קטנות. אפילו רשת "ארומה" לא הצליחה לדחוף לשם סניף. "אשתי לפעמים כועסת עליי, מרביצה עם חגורה", צוחק אריה גל, שמעביר את הזמן בצנטרום השומם. "הבאתי אותה לפה, השתגעתי. היא מירושלים, אבל שם לא יכולנו לגור כי יקר. אני מצטער, מתחרט על הנשמה שלי".
 

שאלתי את גרינגולד למה הוא, עם כל הציוניות, לא נשאר לגור בנגב ומיד הוא מצא תשובה מנצחת. "אם אני יוצא מפה אז הסטטיסטיקה של יהודי אחד על שמונה ערבים משתנה לרעה בגליל. מה תרוויח אם תוציא את החייל מהעמדה הזו ותשים בעמדה ההיא? גם תל אביב חשובה, אבל צריך לשים גבולות ופרופורציות. אמרתי לראש העיר הנבחר שאני עומד לרשותו והוא בחר שלא. כל השנים שניהלתי את אופקים אמרתי שתקווה היא עתידנו וייאוש לא בא בחשבון. אני בא מעולם העסקים ויש כלכלן ורואה חשבון. הכלכלן אומר 'יש פה פוטנציאל להתפתח'. רואה חשבון מסתכל על הדוחות ואומר 'כמה הלוואות יש בעסק?'. אפשר לצייר תמונה שחורה ואפשר להיות אופטימי חולני. צריך שם אופטימיות חולנית".
 

באופקים רבים הסתכלו על גרינגולד כאאוטסיידר, לא אהבו שהביאו להם גנרל שינהל את ביתם. עכשיו הם מסתכלים על דנינו כסוג של מושיע והוא בפול גז מנסה לתאם את התיאוריות המהפכניות לכיוון המעשי.
 

"אנחנו נמצאים היום בשער לנגב", המשיך בחזונו הפנטסטי. "חדרה-גדרה והתחנה הבאה היא אופקים. אנחנו לא נתיבות שיקרה בנדל"ן. אנחנו גם לא שדרות המופגזת. באופקים מחירי הנדל"ן עדיין בתחתית והמיקום, ביחד עם הפיתוח האזורי, נותן טוויסט מעניין. אני אומר לילדים כאן 'צעירים מתל אביב מחכים להעתיק את המגורים לפה, לאן אתם ממהרים, דווקא עכשיו אתם עוזבים?'. תוך חמש שנים המקום ייראה אחרת".

"יש לי ילד בצבא. ציירתי לך עד עכשיו תמונה לאן אנחנו הולכים, אבל צריך להסתכל גם על המציאות והיא קשה. זו עיר שיכולה להיות של זקנים וחרדים, ואם לא הייתי מתחיל במהפכה עוד עשר שנים היא הייתה מתרסקת. היית מביא לא רק את ביבי, גם את אובמה והוא לא היה מציל. האתגר הראשון שלי הוא לשנות את מרקם האוכלוסייה, לתת צינור חמצן. בלי השינוי אין לאן להתקדם וגם הילד שלי לא יישאר".