אמרתי לכם: העיתונאית והפעילה החברתית שחזתה את מחאת האתיופים

צגה, עיתונאית בכירה ברדיו רק"ע בשפה האמהרית, ששוריינה ברשימתו של משה כחלון לכנסת אך מועמדותה נפסלה ברגע האחרון מסיבות טכניות,

הגיעה להפגנה כדי לדווח על המתרחש למאזיניה. בין המפגינים היו שני בניה, בני 18 ו-21, שאותם חינכה לעמוד על שלהם, להתגאות במוצאם ולא לשתוק. לפני מספר שנים לקחה אותם לסיור שורשים באתיופיה כדי שילמדו על מורשתם.
 

צגה היא גם פעילה חברתית והייתה בעבר בין מנהיגי ״מחאת הדם" של עולי אתיופיה, בעקבות פרשה שנחשפה ב׳׳מעריב" בינואר 1996, ובה התגלה כי מגן דוד אדום נוהג להשליך את תרומות הדם של עולי אתיופיה מחשש למחלות זיהומיות.

כמה ימים לאחר מכן הפגינו הממשלה, תחת הססמה ״דמנו כדמכם". המשטרה, שנערכה בכוח קטן להפגנה שקטה, הופתעה כשהמפגינים הפגועים והזועמים תקפו את השוטרים באבנים, במקלות ובברזלים. השוטרים ניסו להדוף את המפגינים בכדורי גומי, זרנוקי מים וגז מדמיע. זו הייתה אחת ההפגנות הסוערות ביותר במדינת ישראל: נפצעו כ-41 שוטרים ו-20 מפגינים, וכ-200 מכוניות של עובדי משרד ראש הממשלה ניזוקו.
 

הסערה הציבורית הביאה לפיטוריו של מנכ׳׳ל מגן דוד אדום דאז, ולהקמת ועדת חקירה בראשות הנשיא לשעבר יצחק נבון. לאחר דיונים שנמשכו מספר חודשים פרסמה הוועדה את מסקנותיה: היא קבעה שלא היה מקום להונות את תורמי הדם, אולם לא המליצה לשנות את הנהלים לגבי אי-קבלת תרומות דם של בני העדה.

צגה הייתה אז מזכירת ארגון הגג של עולי אתיופיה שבראשו עמד אדיסו מסלה, שהנהיג את ההפגנה הגדולה. לדבריה הציבור בארץ לא היה צריך להיות מופתע אז וגם לא צריך להיות מופתע היום לנוכח התפרצות הזעם בקרב בני העדה.
 

״הכתובת הייתה על הקיר. אני פוחדת מאוד שאנחנו עומדים בפני התפרצות גדולת ממדים שלא נוכל לשלוט בה ומה שראינו שלשום בכיכר רבין עלול להפוך לאינתיפאדה של הנוער בקהילת יוצאי אתיופיה", היא אומרת.

״לפני מספר חודשים יצא לאור ספר שכתבתי בשם 'לא בבית ספרנו'. בספר תיארתי את ילדותי ואת חיי הקהילה היהודית באתיופיה, את ההתמודדות עם האנטישמיות ואת הכמיהה לעלות לארץ ישראל אבל גם את גילויי הגזענות כלפיי וכלפי בני עדתי, את עצם הערעור על זהותנו היהודית. כתבתי והזהרתי בספר מפני השלכות של פגיעה בדור הצעיר שלנו אלא אם כן מערכת החינוך בישראל תפעל להטמעת ערכי שוויון וכיבוד השונה, כל הדרך מגן הילדים ועד לאוניברסיטה".

״מה שקורה עכשיו זה התפרצות של זעם עצור שנאגר במשך זמן רב. התקרית עם החייל שהוכה הייתה רק הט- ריגר למה שקורה כעת ברחובות והיא תולדה של תחושות אפליה, ניכור, השפלה, גזענות וכישלון תהליך הקליטה שמלווים את בני העדה כבר עשרות שנים. הסרטון של החייל המוכה היה הקש ששבר את גב הגמל. אנשים הולכים פה כבר עשרות שנים עם תחושות קשות בבטן וזה היה צפוי שיום אחד זה יתפרץ, כפי שהזהרתי בספר שלי".

״זה דור אחר. אלה צעירים שנולדו בארץ. הם ישראלים שנולדו לתוך עולם של אפליה וגזענות. אנחנו הדור שעוד ספג מהוריו את הכיסופים לירושלים ולציון שבשבילנו עצם העלייה לארץ הייתה התגשמות חלום. היום הצעירים שיוצאים לרחובות הם כבר תוצר של החברה הישראלית ושל תהליך קליטה קטסטרופלי וכושל. בני הדור שלי ושל הורי היו מוכנים לסבול כדי להגיע לארץ ישראל. אלפים מתו בדרך במדבריות סודן וסבלו ממצוקות ומרדיפות".

"הנוער של היום כבר לא חי את האתוס הזה. הוא סובל בגלל צבע העור שלו ואינו מוכן להשלים עם כך. ויש עוד הבדל אחד משמעותי - אז הייתה הנהגה. אדיסו מסלה הוציא את האנשים לרחובות. אני בעצמי ניגשתי למשטרה לבקש רישיון להפגנה. היום אין הנהגה ברורה. הקייסים, כוהני הדת של העדה, איבדו את מעמדם. ההורים איבדו את סמכותם ובני הנוער מרגישים עצמם נטושים ואבודים. הם התארגנו באופן ספונטני ברשתות החברתיות ואין כתובת אחת שמייצגת אותם״.

כשהיא נשאלת על המצב הנוכחי היא מסבירה היכן לדעתה נשתלו ניצני המחאה: ״מדובר בכישלון מתמשך של תהליך הקליטה של עולי אתיופיה. זה מתחיל ממדיניות פיזור העולים שהופנו לשכונות מוחלשות ביישובים חלשים. שמו את העולים בגטאות כך שהסיכויים שלהם מלכתחילה לפרוץ החוצה ולצאת ממעגל העוני והבידוד הוא קטן. לא רק ששמו את העולים בגטאות, גם מערכת החינוך בידלה אותם משאר ילדי ישראל".

"ילדי עולים מאתיופיה לומדים בכיתות שאין בהן ישראלים אחרים. היו מקרים שבהם בתי ספר, כמו בפתח תקווה, לא רצו בכלל ילדים ממוצא אתיופי והיו מקרים שבהם ראשי רשויות לא רצו את העולים עצמם. כל הקונספט של הקליטה נכשל. כשילדים ממוצא אתיופי מתקשים בלימודים הופכים אותם ל׳פרויקט אתיופי'. שופכים המון כסף אבל לשיטה הזאת שבה ילדי העדה" 
 

מבודדים מתלמידים אחרים אין שום סיכוי להצליח. הנשירה בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה גבוהה ואתה רואה אותם מסתובבים ברחובות. אחר כך מתפלאים שאחוז בני הנוער שלנו הכלואים בבתי כלא גבוה משיעורם באוכלוסייה. אנחנו רואים תופעה דומה גם בצבא. אחוז גבוה מבני העדה מתגייס אבל אחוז גבוה מאוד נושר ולא מסיים את השירות הצבאי״.

את עצמך נתקלת בתופעות של גזענות?

״בוודאי, לאורך כל הדרך. עליתי ארצה ב־1984 כשהייתי בת 16. רק כעבור שמונה שנים הורי עלו מאתיופיה. אני למדתי תואר ראשון ושני אבל היה לי קשה גם בגלל צבע העור וגם בגלל המבטא. בכל נושא נגזר עלי תמיד להילחם. כשהוצגתי כמועמדת ברשימת כחלון סיפרתי סיפור מהחיים,  שעד היום אנשים שפוגשים בי שואלים אותי אם אני פנויה לעבודת משק בית.

"רואים את צבע עורי ומיד חושבים שאני מתאימה להיות עוזרת בית. לנו, בני העדה, גם אם רכשנו השכלה, קשה מאוד להצליח בארץ משום שאין לנו את הסביבה התומכת, את קבוצת התמיכה שיש לכל ישראלי אחר שיכול להסתייע בחברים מהפלמ״ח, מבית הספר, מהצופים, מהשייטת, מהטייסת. בישראל השיטה עובדת על בסיס חבר מביא חבר או במילים אחרות פרוטקציה. לנו אין את זה ואנו צריכים לפלס דרך במו ידינו וזה קשה. אני רוצה להסביר שהבעיה פה היא לא שוטר שהכה חייל. יש פה גזענות בסיסית כלפי עולי אתיופיה. זה מתחיל בזה שלא מקבלים אותנו כיהודים, זה נמשך בטיפול כושל של הרשויות ובאפליה בכל תחומי החיים״.

״אם לא יטפלו בבעיות של עולי ויוצאי אתיופיה טיפול מערכתי מהשורש התוצאות עלולות להיות קשות מאוד, ואנו עלולים לראות פה מראות שיזכירו את מה שקורה בארצות הברית. לכאורה, המצב של יוצאי אתיופיה ילידי הארץ אמור להיות טוב משלי ושל הורי, אבל המצב הוא הפוך. הדור שנולד פה סובל מכך שהוא לא משתלב. הוא רואה עצמו כישראלי לכל דבר ולא מוכן להשלים עם המצב הזה. הוא יודע לדרוש, הוא אסרטיבי. הם לא פראיירים, עדינים ונחמדים כפי שאנחנו היינו״.

״כן. אני לא מאבדת תקווה. שמעתי שראש הממשלה הזעיק כינוס של כל הגורמים. זה אומנם מאוחר אבל לא מאוחר מדי. האופטימיות שלי נובעת בעיקר בשל הרצון העז של יוצאי אתיופיה להשתלב בחברה הישראלית ולכן עדיין לא מאוחר לתקן את הטעון תיקון״.