משנים את השיטה: גורו החינוך הפיני שבא לעשות לנו בית ספר

פינלנד, מדינה בת קצת יותר מחמישה מיליון תושבים, שגובלת ברוסיה, שבדיה ונורבגיה, שבעיני רבים נחשבת לחור קפוא בצד הצפוני של העולם, דווקא היא המודל שכמעט כל איש חינוך מביט עליו בקנאה. איך אפשר לצאת מהקופסה של התחרותיות וערימת שיעורי הבית ועדיין להצליח בגדול.
 

"פתאום הופיע הסיפור של פינלנד שהפך לסקסי בכל העולם", מספר פרופ' נמרוד אלוני, יו"ר כנס תל אביב לחינוך מתקדם ובנה של שולמית אלוני ז"ל. "גם אני כמו הרבה ישראלים נסעתי לשם. הם כאילו ריבעו את המעגל. הצליחו תוך שלושה עשורים להביא מערכת חינוך מדשדשת למובילה בעולם".

"בעשור הראשון של שנות האלפיים הם תמיד הגיעו במקומות הראשונים במבחני פיז"ה. תמיד הובילו בליגה הלאומית במזעור הפערים בין החלשים לחזקים, כך שכמעט ואין שם מונח של פריפריה. זו מצוינות וגם שוויון. אין סיפור של שיעורים פרטיים, תחרותיות גדולה, מבחנים סטנדרטיים כלל ארציים. הפינים אומרים 'אנחנו לא קוסמים. יש לנו שלושה ערכי יסוד שלפיהם אנחנו חיים - אמון, איכות ושוויון. לא ניתן לבן אדם ליפול'. מחינוך ילדים ועד דוקטורט - הכל בחינם. בבית הספר כל האוכל בחינם, גם הספרים. יש מחויבות לפיתוח המורים הכי טובים. הצליחו לעשות את מה שהאחרים חשבו שהוא בלתי אפשרי".
 

פרופ' סאלברג, שיתארח בכנס הנערך בחסות מכללת סמינר הקיבוצים ועיריית תל אביב, הוא מהגורואים הגדולים של השיטה. שנים שהוא מסתובב בעולם ומחלק את הידע. 
 

"אם אתה כותב משהו ממה שאמרתי, אז תכתוב באותיות גדולות 'אי אפשר לעשות גזור-הדבק לאף תוכנית לימוד, או מדיניות של מדינה אחרת, ולחשוב שיהיו לך את אותן תוצאות'", הוא ביקש לקראת סיום השיחה הטלפונית שניהלנו. "חייבים להבין שאנחנו עדיין לא יודעים מה גורם לתוכנית הלימוד שלנו לעבוד. יש את קנדה, או סינגפור, שגם הצליחו, ושם סיפרו על הכשרת מורים ומנהלים מצוינים, אבל אולי זו גם התרבות. בפינלנד, למשל, משקיעים הרבה בבריאות הילד, אולי גם זה משפיע. אז לעשות גזור-הדבק זה מסוכן ואני לא ממליץ. מה שאני מציע לישראל זה ללמוד ממדינות אחרות ולאו דווקא מפינלנד. בספר שלי אני אומר 'אל תעתיקו אלא תנסו להבין כמה מהדברים שעזרו לנו לבנות מערכת חינוך'".

"בשנות השישים פינלנד הייתה בת 4.5 מיליון תושבים, בלי אוצרות כמו נפט, זהב ומינרלים. הייתה לנו שכנה, ברית המועצות, שלא הייתה כל כך ידידותית או יציבה. היינו צריכים למצוא דרך להישאר עצמאיים, חופשיים ובעלי זהות. הבנו שאם החינוך ישגשג גם אנחנו נהיה כמו מדינה מערבית מובילה. לא רצינו להיות כמו צרפת, או ארצות הברית, ששם חשוב שרק הטופ יהיה מחונך. הגענו למסקנה שכל ילד צריך להיות בעל השכלה כדי שנהיה מדינה בריאה".

"אני תמיד אומר שהיחידים שאוהבים שינויים אלה תינוקת שצריך להחליף להם חיתול. בטבע שלנו אנחנו פוחדים משינויים, לכן אחד הדברים החשובים שעשינו לפני השינוי הוא לגרום לכולם להבין למה צריכים אותו. מה הבעיה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים שלא מבינים, האינסטינקט שלהם הוא להתנגד בגלל העבודה הקשה שנדרשת".

"אני יודע שבקנדה ובסינגפור עבדו הרבה אצל שרים ופוליטיקאים כדי להבהיר את החזון. צריך להסתכל קדימה 20-15 שנה, אבל לצערי הרבה רפורמות נכשלות בגלל המהירות שבה הן נעשות. שר מגיע לשלוש-ארבע שנים, יש לו אג'נדה, והוא לא זוכר שמישהו לפניו ניסה לעשות את אותו הדבר. הרבה מנהלים אומרים 'למה לנו ללכת עם הרפורמה? בקרוב יהיה כאן שר חדש'. זו בעיה שהרבה מדינות מתמודדות איתה. לכן כשהתחלנו במהפכה ידענו שהחברה מבינה מה החלום הלאומי. כשאתה מבהיר, הכל נעשה יותר קל".
 

פרופ' אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, אומר שגם אנחנו כבר היינו בדרך, אבל כמו תמיד, סבלנו מפנצ'ר קילומטר מהיעד.

"הייתי ממייסדי תנועת 'הכל חינוך', בראשות דב לאוטמן. תנועה שפעלה לקידום החינוך", הוא מספר. "העברנו את התוכנית לאהוד ברק, חיברנו את כל החוטים. הצענו הצעה מאוד פשוטה: להגדיר שהעשור הבא הוא עשור החינוך והוא הופך למקצוע מבוקש. מי שילך למקצועות הוראה, נגיד, ישלם רק חצי משכר הלימוד. זה לא מסובך. אם הייתה פה מנהיגות אחראית זה היה נעשה, אבל הכספים נזרקים או לשטחים או לחרדים או לפרוטקציה. אגיד לך משפט יפה שאמר העורך של האנציקלופדיה החינוכית, עקיבא ארנסט-סימון, עוד ב-1953: 'אנחנו חיים בעידן שאין פה פרופורציה בין אינפורמציה לאוריינטציה'. לא משקיעים מחשבה לאן אנחנו הולכים".
 

פרופ' סאלברג מספר שהפינים לא סטו מהדרך. "לפני כארבעים שנה שדרגנו את הכשרת המורים", הוא מסביר. "מורה חייב לפחות תואר שני. מאוד קשה להיכנס לתוכנית להכשרת מורים, במיוחד בבתי הספר היסודיים. מבחינת הרבה צעירים זה המקצוע המועדף והמשכורת היא לא הסיבה העיקרית. אני חושב שהתואר והסמכות והאחריות הופכים את המקצוע לנחשק. הרבה צעירים רוצים להיות מורים בגלל מה שהם עצמם חוו בתקופת הלימודים. למורה יש הרבה חופש. הוא מחליט מה ללמד ואיך ללמד. הכל נעשה בעבודת צוות. זה מקצוע חופשי ומכובד".
 

אמרתי לאורח שאצלנו השכר מחורבן וזו גם עבודה עם ילדים שרחוקים מלהיות ממושמעים. "זו לא תופעה שרק אתם חווים, זו תופעה כלל עולמית, כולל פינלנד", הוא הדגיש. "גרתי הרבה שנים בארצות הברית ובמדינות אחרות באירופה. כשחזרתי לפני חמש שנים, שאלתי את הקולגות מה השתנה בעבודה.

רובם אמרו הקושי לעבוד מול ילדים, שמאוד מעורבים היום בטכנולוגיה של אינטרנט ומכשירים סלולריים. אני עדיין חושב שהשיטה של יחסים קרובים ושיתוף פעולה בין מורים לתלמידים תקל על ההתמודדות, לעומת מקומות שבהם מורים עובדים לבד ורוצים לפתור את אותן בעיות לבד. אצלנו זה מאוד שיתופי".
 

הפרופ' הפיני לא שמע על הזעם המתפרץ של יוצאי אתיופיה. סיפרתי לו שאלה חלק מהפערים שיש היום בחברה הישראלית. "זה נכון שפינלנד היא מהמקרים הנדירים שבהם אין פער משמעותי בחינוך בין הלסינקי למקומות אחרים", הוא סיפר. "יש כמה סיבות לכך, אבל אולי העיקרית זו ההכשרה שהמורים עוברים, ולא משנה אם זה בלפלנד או בקצה אחר. זה גורם לכך שיש לך מורים טובים בכל חלק במדינה. אנחנו גם מעודדים מורים להגיע לחלקים הפחות מרכזיים, אפילו במשכורת יותר טובה. אני לא יודע איך זה יימשך כשבשנים האחרונות ההגירה מתרכזת בערים הגדולות. יתכן שזה ישפיע בעתיד".

 "אני לא מומחה, אבל מכיר את הסטטיסטיקה. לישראל יש אתגרים שלפינלנד אין, אבל כשאתה מסתכל על המערכת שלכם - היא לא שוויונית. היא מיטיבה עם כאלה שבאים ממשפחות מלומדות ומבוססות, ממקום טוב, ופחות עם אלה שמגיעים ממקומות קשים. וישראל לא לבד, יש עוד הרבה מדינות כאלה".

"לפינלנד יש את הבעיה הזו, אבל לא באותה צורה. יש לנו הגירה מהמזרח התיכון, אפריקה ומזרח אירופה. הממשלה צריכה כמובן לפקח ומערכת החינוך חייבת להפעיל את כל כוחה כדי לבצע אינטגרציה כדי לעזור לילדים להשתלב. בפינלנד, למשל, לילדי מהגרים אנחנו נותנים את האפשרות ללמוד בשפת האם לפחות בשנה הראשונה. במהלך השנה בית הספר עוזר להם ללמוד פינית כדי שכבר בשנה השנייה הם יהיו חלק מהכיתה. אני לא חושב שבאף מדינה הקליטה היא קלה".
 

בקדנציה של שר החינוך שי פירון, עניינו אותו במודל הפיני. הוסכם אפילו על פיילוט בשתי מועצות, יהודית וערבית, כשהפינים יתרמו את הידע ויעזרו ביישום. היו כבר פגישות, המועצה האזורית לב השרון נמצאת על הכוונת, מדברים על אפשרות של יציאה קרובה לדרך, אם כמובן גם כאן לא יגיע הפנצ'ר המאיים.

"נתחיל בצורה הדרגתית", אומר פרופ' אלוני. "עם פרנסי העיר, מנהלי מערכת החינוך. אחריהם מנהלי בתי הספר, הצוותים המובילים. המטרה היא לבנות תוך שנה את התשתית, הערכים, דרכי ההוראה, ויחד איתם להוביל פיילוט של שלוש-חמש שנים. לנסות לראות אם אפשר ליישם חלק מהתובנות כדי לשדרג את מערכת החינוך פה".

"אני מאוד מאמין בבני אדם. אני לא רוצה להיות צנון פיני. אני רוצה לשמר הרבה מהחדווה והספונטניות הים תיכונית שלנו. אם אנחנו פטריוטים, בואו ניקח כמה רעיונות שעשויים להביא ברכה לחברה וננסה להטמיע בשגרת החיים. אני יושב עם שגרירת פינלנד והיא מתפלאת 'מה זאת אומרת? יש לי אמון מלא במורים של ילדיי, שהפוליטיקאים לא מרמים ושהרופא נותן לי בדיוק את השרות שאני צריכה'.

"לא חייבים להחליף את העם, אבל זה בטח לא ילך עם קומבינציות כמו שהממשלה עושה עכשיו. תחשוב שאנשים יושבים ומתכננים איך עושים חינוך טוב בישראל, ומנגד אתה רואה את תהליך בחירת השר, שהדבר האחרון שלוקחים בחשבון זה אם הוא מתאים לתפקיד".