עם יד על הלב – כמה זמן לקח לכם להתאושש מהחדשות הקשות של אתמול בבוקר שבישרו על מותם של ארבעה בני אדם בשלוש תאונות קטלניות? מתי הפסקתם לחשוב על ההרוגים, על משפחותיהם, על יקיריהם ועל האסונות הכבדים שפוקדים את כבישי ארצנו כמעט מדי יום?
באופן טבעי, פעמים רבות קצב המחשבות ותחושות הלב מתאימים את עצמם לקצב הדיווחים בחדשות. והתאונה של הבוקר הופכת עד הצהריים לצקצוק, עד הערב לזיכרון מעורפל ולמחרת בבוקר היא כבר עניין שעבר, חלף ונשכח.
לפני כ-13 שנה איבדתי את בני רענן בתאונת דרכים. בבוקר חורפי אחד של דצמבר 2002 עצר רענן את רכבו בצומת חולדה, בהתאם לחוקי התנועה ולאופיו הזהיר. משאית כבדה שהגיחה בתוך שניות משום מקום דהרה לעבר הרכב, תוך שהיא מוחצת את ארבעת היושבים בו. שלושה מהם נהרגו במקום, מותירים אחריהם משפחות, חברים, זיכרונות, געגועים ובעיקר תהום עמוקה שנפערה בלבם של יקיריהם.
כך, כבאבחת חרב וכהרף עין, כבה על כבישי ארצנו פתיל חייהם של רבים מדי. הרעם שמכה במשפחות החללים הופך את חייהן מקצה אל קצה, מרוקן את שמחת החיים ומעורר כעסים, תחושות נקם ותסכול. החיים שנשארים לאחר התאונה אינם דומים כהוא זה לאלה שקדמו לה.
רענן, ששירת בחיל האוויר, נהג תמיד לומר לי: "אמא, באוויר הרבה יותר בטוח מאשר בכביש". צדקת, רענן שלי. עבורך, עבור מאות החללים שמקפחים את חייהם בדרכים ובכבישים מדי שנה ועבור ארבע הנשמות שהלכו אתמול לעולמן – נמשיך בפעולותינו, בתקווה שאלה ישפיעו על מקבלי ההחלטות שזוהי חובתם הלאומית לשים קץ למוות המיותר. זכרו: תאונות דרכים אינן גורל, ואפשר עוד היום למנוע את ההרוגים ואת הנפגעים של מחר.
הכותבת היא פעילה ותיקה ב"אנשים באדום", העמותה הוותיקה בארץ לקידום הבטיחות בדרכים.