זרע הפורענות: מעלליו של רונאל פישר החלו הרבה לפני הפרשה האחרונה. מסמך מיוחד

פרשת רונאל פישר התפוצצה בקול תרועה רמה וזעזעה את המדינה לפני קצת פחות משנה, ביולי 2014. רבים נדהמו אז מההאשמות שיוחסו לעורך הדין ולאיש התקשורת המצליח. בשבועות האחרונים הפרשה שוברת שיאים, מסתעפת לכיוונים חדשים וכובשת את כל הכותרות, אבל סימנים שונים להתנהלותו הבעייתית, בלשון המעטה, של עו"ד פישר החלו לצוץ כבר שנים לפני כן. לאור האירועים האחרונים, "מעריב־סופהשבוע" החליט לפרסם את התחקיר הגנוז והמדובר של העיתונאי אמיר זוהר, שהוגש לעיתון "הארץ" באוגוסט 2008 אך לא ראה אור עד היום. להלן הכתבה המלאה משנת 2008 (שלה נוספו רק כמה התאמות הכרחיות):

(רונאל פישר, בתוכנית הטלוויזיה "שיחת נפש")

בקרב כל אלה השואלים עצמם אם רונאל פישר הוא אדם מוסרי, ויש לא מעט מהם, בולטת בחורה אחת מתל אביב. את שמה לא ניתן לפרסם משום שהיא אחת משתי הנשים שכשהיו קטינות נפלו קורבן ליצריו האפלים של העיתונאי לשעבר יעקב העליון. השנייה היא אחותה.

"זמן קצר לאחר שיעקב העליון נעצר, יצרה איתנו קשר בחורה שביקשה לחזק אותנו", היא מספרת. "זה היה קשר טלפוני בלבד, אבל בשש השנים שחלפו מאז קולה הדהד באוזני שוב ושוב. במיוחד כאשר נאלצתי לחזות בסנגור, עו"ד רונאל פישר, מנסה לשווא להראות שאנחנו שתי ילדות שקרניות, שהאמא שלנו היא פלרטטנית והעליון הוא בכלל גיבור לאומי שנקלע לחוסר שפיות ואינו כשיר לעמוד לדין".

פישר, היא אומרת, היה בעצם הסיבה לכך שהבחורה התקשרה. "היא סיפרה לי ששנה לפני שהתקשרה אלי היא הייתה איתו בקשר מקצועי כאשר הוא ערך את ירחון 'הפרקליטים' של לשכת עורכי הדין. היא סיפרה לי שהיא עצמה עברה איתו אירוע של הטרדה על יאכטה. דיברנו כחברות, והיא תיארה את הפרטים בגועל כזה שהתחבר בדיוק לסיפור שלי, להרגשה שלי".

מקושר היטב.פישר. צילום: הדס פרוש ,פלאש 90 
 

סיפור התלונה על ההטרדה מצד פישר ב־2001 נשאר הרחק מעיני הציבור במשך שש שנים, בחסות הסכם בינו לבין המתלוננת שאותו רקחו בכירים בלשכת עורכי הדין. "בשיחות איתי היא הדגישה שמותר לה לדבר עליו רק עם חברים", מספרת המוטרדת מפרשת העליון. "היא תיארה איך שכנעו אותה להעביר את האירוע למישור המשפטי, אבל עודדה אותי להמשיך בתהליך עם המשטרה. היא אפילו אמרה שיש בה איזו חרטה על ההסכם ואולי היא כן הייתה צריכה להתלונן במשטרה".

במהלך 2007 נודע הסיפור ליו"ר תנועת אומ"ץ, אריה אבנרי, שפנה ללשכת עורכי הדין וביקש הבהרות. בכירי הלשכה הרחיקו מעצמם את הטיפול בפנייה ולא הגיבו על פניותיה של היועצת המשפטית של אומ"ץ, עו"ד אריאלה גולן. רק בינואר 2008 התקבלה תגובה עניינית ראשונה. "לשכת עורכי הדין אינה רשאית למסור מידע על בדיקות ובירורים משמעתיים שהיא עורכת מכוח חוק הטרדה מינית", כתב לאבנרי יו"ר ועדת האתיקה במחוז תל אביב, עו"ד אפרים נווה שלא היה בתפקיד זה במועד האירוע. "לאור מדיניות זו לא נוכל להשיב באופן מפורט מעבר לעובדה שעו"ד פישר התפטר מכהונתו ב'הפרקליטים' לקראת סוף שנת 2001".

למה התכוון נווה במשפט, "לא נוכל להשיב באופן מפורט מעבר לעובדה שפישר התפטר מכהונתו ב"הפרקליטים"? מה בדיוק ידעו בלשכת עורכי הדין?

בשנת 2001, מיד לאחר האירוע, פנתה העובדת ליו"ר מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד אורנה לין, ושיתפה אותה במה שעברה עם פישר. לין, משפטנית מוערכת ופמיניסטית מוצהרת, הקשיבה לה ומנתה בפניה את האפשרויות: תלונה במשטרה, תביעה לבית הדין לעבודה או תביעה פרטית. העובדת מסרה את גרסתה גם לנציגי ועד המחוז, עו"ד דרור ארד–איילון ועו"ד נירה פרידמן, אחרי שהללו זימנו אותה לבירור רשמי במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית במקום עבודה. במקביל הפנתה אותה לין לעו"ד מיה צחור, שמתמחה בטיפול בנפגעות הטרדות מיניות ודוגלת בהגשת תביעות אזרחיות על פני תלונות במשטרה.

בשלב הזה החלה צחור לנהל מגעים עם פישר ופרקליטו, עו"ד אלי זהר, שאורנה לין עבדה אז במשרדו. בסוף התהליך הסכימו הצדדים לחתום על הסכם אשר שחרר את פישר מהודאה בטענות נגדו, אך העניק לעובדת פיצוי כספי של כמה עשרות אלפי שקלים (בתמורה לביטול הטענות ושמירת סודיות). לאחריו הודיע פישר לחברי ועד המחוז, שחלקם ידעו על האירוע, על התפטרותו מתפקיד עורך "הפרקליטים", ואילו העובדת נמנעה מהגשת תלונה במשטרה או מקובלנה לוועדת האתיקה. העובדת (שהייתה בשנות ה־20 לחייה ולמדה בארצות הברית בזמן עריכת התחקיר - א"ז) סירבה לקחת חלק בכתבה אולם בשיחה עם מקורבת שלה היא לא הכחישה את הפרטים.

ב־2001 היה פישר, בוגר לימודי משפטים במכללת נתניה, מתמחה במשרדו של עו"ד יעקב וינרוט. התפטרותו מעריכת כתב העת של הלשכה התקבלה מבלי שוועד המחוז דן באירוע עם העובדת, כאמור מאחר שלא הוגשה קובלנה לוועדת האתיקה. לפיכך, אף שפרטי האירוע וההסכם שנחתם בעקבותיו היו ידועים לבכירים וחברים בוועד, לא הופסקה ההתמחות של פישר עד לבירור העניין, ולא הועבר המידע למשרדו של וינרוט.

המידע על הפרשה הגיע בדרך לא רשמית למשרד וינרוט, ועם או בלי קשר ההתמחות של פישר שם הופסקה. את המשך ההתמחות עשה רונאל פישר במשרדו של אחיו גדעון פישר, אז חבר ועדת האתיקה במחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. ב־2002 זכה רונאל פישר ברישיון לעריכת דין בלא שהנושא עלה כלל לדיון בוועדת ההתמחות של הלשכה.

בלשכה טוענים כי לא נערך דיון בוועדה מאחר שכל נושא הסירוב למתן רישיון לא היה מובהר אז מספיק. לא בהכרח. בכל הנוגע להטרדות מיניות שלטה בתחילת העשור נורמה מחמירה. הנה, באותה שנה, 2001, הוגשו לנציבות שירות המדינה תלונות נגד מתמחה בעוון הטרדה מינית של עובדות בפרקליטות. בעקבות התלונות פוטר המתמחה מעבודתו בפרקליטות על ידי הנציבות, ואילו ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הקפיאה את זכאותו לקבלת רישיון למשך שנתיים. בפסיקה מאוחרת מ־2007 אף נקבע בבית המשפט העליון כי גם "עבירה משמעתית תיבחן (בלשכת עורכי הדין) במנותק משאלת האפשרות להרשעה בדין פלילי".

רונאל פישר תמיד נחשב בקרב מבקריו ואוהביו כפרא אדם, גם במובן החיובי של המושג. זה חלק בלתי נפרד מהחן שלו, בדיוק כמו חריפות שכלו, הגמגום צובט הלב שלו והפער הכובש ביניהם. החוצפה הנון–קונפורמיסטית באה לידי ביטוי עוד בימיו כעיתונאי צעיר ב"חדשות", ומאז רק הלכה והתעצמה עד שכמעט הפכה לסמלו המסחרי, הן בטלוויזיה הן בקריירה כעורך דין. השאלה היא מתי חוצפה מפסיקה להיות חיננית ומתחילה להיות מסוכנת. על כך, במקרה של פישר, יש הרבה תשובות.

כאמור למד פישר עריכת דין במכללת נתניה, פרט שמשום מה לא הופיע בעמוד הבית של אתר משרדו. לאחר שסיים את ההתמחות החל לעבוד במשרד היוקרתי של אחיו הגדול, גדעון. לצד ייצוגו של אולמרט בימיו בעיריית ירושלים ומשרד התמ"ת, עסקה סוללה של כ־15 עורכי דין במשרד "גדעון פישר ושות'" בייצוג תאגידים, רשויות מקומיות וראשי ערים כמו רון חולדאי, צבי בר ואפי שטנצלר.

הכניסה של רונאל למשרד הייתה מלווה במתח רב, על רקע הפרשה בלשכת עורכי הדין. גדעון טוען שלא היה שותף להחלטות הלשכה בעניינו של אחיו, וגם לא היה מעורב בהסכם הפשרה שנחתם עם המתלוננת. "אני לא יודע מאיפה היה לו בכלל את הכסף לשלם לה", אמר למקורביו.

גם גדעון לא רווה נחת מהתנהלותו של אחיו הקטן. "הוא לא אהב שרונאל הביא לקוחות פליליים כבדים כמו משפחת אלפרון, וטען שזה לא התאים לאופי של המשרד", מספר מקורב לשני האחים. הופעת הלקוחות הפליליים גרמה לקרע ב־2004 ולפרידה בין שני האחים.

בשנת 2004 רונאל לקח איתו כמה מהכישרונות של המשרד, ביניהם המזכירה הראשית, ופתח משרד משלו בבית גיבור ספורט. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליו עו"ד בעז בן צור, שהיה ה"מאמן" שלו בהתמחותו אצל וינרוט, והמשרד החדש הסתער על הנישה של השלטון המקומי והפוליטיקה הארצית. פישר, אז גם כוכב טלוויזיה, יצר את הקשרים וההתקשרויות. אחד הקשרים הטובים שיצר היה עם ראש עיריית פתח תקווה, יצחק אוחיון. בחינה של הקשר הזה מלמדת משהו על התנהלותו של פישר.

"במערכות הבחירות ב־1998 וב־2003 רונאל פישר היה יועץ אישי של ראש העיר פתח תקווה, יצחק אוחיון", מספר בכיר לשעבר בעירייה. "לאחר הבחירות, ב־2005, פישר גיבש יחד עם מנהל החברה הכלכלית הנכנס, חיים קליין, שורה של פרויקטים בראשות פישר, ואוחיון אישר אותם". 

אוחיון פרש מעיריית פתח תקווה לפני מספר שנים. מלשכתו נמסר אז (בזמן הכנת התחקיר ב–2008): "עו"ד פישר לא שימש יועץ אישי לראש העירייה, ולא ייצג אותו בתיק הפלילי נגדו, אלא בתביעת לשון הרע שהוגשה מטעמו".

בנוגע להעסקה בשכר של פישר בחברה הכלכלית בשנת 2004, העירייה מטילה את האחריות על מנכ"ל החברה לשעבר, חיים קליין, אף על פי שרק בשנת 2005 החל קליין לכהן. "עבודתו בחברה הופסקה בהסכמה, וככל שמועלית טענה...יש לברר אותה עמו" (קליין בתגובה: "אני התחלתי לעבוד בחברה הכלכלית רק ב–2005, ואני זה שהפסיק את העסקתו של פישר בחברה").

פישר, ששימש גם כעורך דין פרטי של אוחיון, הועסק במקביל בפרויקטים שונים של העירייה והגופים הקשורים בה, לא פעם בתיווכו הישיר של אוחיון. ב־2005, באחד הפרויקטים הנדל"ניים העתידיים באזור מחנה סירקין, דרש פישר לקבל מהחברה הכלכלית העירונית שכר גבוה עבור ייעוץ משפטי. כאשר מנכ"ל החברה קליין סירב לבקשתו וקבע כי שכרו ישולם בהתאם להצלחת הפרויקט, עבר פישר לצעקות, הישיבה הופסקה ומאז הוא ניתק מגע.

בחברה הכלכלית הבחינו אז שפישר גם מקבל מהם שכר חודשי על עבודתו בוועדת גבולות העיר, נושא שבאחריות משרד מהנדס העיר ואינו בתחום אחריות החברה הכלכלית. בהוראת המנכ"ל קליין נערך עמו גמר חשבון, הוא נשלח למשרד מהנדסת העיר שם התייתרה משרתו.

האחראי לתשלומים אשר שולמו לפישר מהחברה הכלכלית היה המנכ"ל הלל גרנות, שייסד את החברה ופרש בסוף 2004 אחרי 21 שנה בתפקיד. בתחילת שנות ה־90 ייסד גרנות גם את איגוד מנהלי החברות הכלכליות העירוניות, גוף רב השפעה שמאגד 360 חברות ומוגדר על ידי גרנות כ"ביצת הזהב של השלטון המקומי". בפברואר 2006 יזם גרנות את הפסקת ההתקשרות עם היועץ המשפטי הוותיק עו"ד נתן מאיר, שכיהן בתפקיד מאז הקמת האיגוד, והביא לאישור את המינוי של עו"ד פישר.

"המהלך הזה עורר מחלוקת", סיפר חבר הנהלת האיגוד. "נתן מאיר הוא היועץ המשפטי של מרכז השלטון המקומי, פרקליט ותיק ומקצועי שהקפיד להשתתף בישיבות. גרנות וסגנו מהחברה הכלכלית של ראשון לציון, רמי דואני, הביאו במקומו את פישר, בטענה שהוא מחובר לתקשורת ויעשה יחסי ציבור לאיגוד. זה לא מה שקורה בשטח. לישיבות הוא שולח עורכי דין זוטרים, הוא מוציא מכתב פה ושם ועושה טובה שהוא בא לכנסים השנתיים".

"בסביבות 10,000 דולר לשנה. אבל זה יותר מהכסף. התפקיד מאפשר לפתח קשרים עם רשויות מקומיות ועם מנהלי החברות הכי חשובות במגזר הציבורי".

גרנות, בתגובה, לא זכר סערת רוחות ערב המינוי. "אף אחד לא הוציא הגה נגדו, הוא נבחר פה אחד על ידי 85 חברי האסיפה. אני הייתי הנמנע היחיד, כי הייתי בידידות עם נתן מאיר".

"לא, החבר'ה הכירו אותו, הוא עבד בעבר עם ראש העין, ראשון לציון".

"בחברה הכלכלית שאני עמדתי בראשה עד סוף 2004, הוא לא עבד".

"לא שידוע לי".

"לא, אני לא קורא מקומונים".

ניפגש בבית המשפט

אם חוצפה היא לא המצאה בלעדית של פישר, הרי שהיחס שגילה כלפי כמה מלקוחותיו והסטנדרטים האתיים שהפגין בכמה תיקים כבר רשומים על שמו. ספק אם אצל עורכי דין אחרים, במיוחד אלה מהליגה הישראלית הבכירה, אפשר יהיה למצוא הסתבכויות מקצועיות דומות.

בתביעה שהגישו נגד פישר בני הזוג זיו ורינת תמיר בשנת 2008, טענו השניים כי לטובת הקרבה שלו לראש העיר גבעתיים לשעבר, אפי שטנצלר, ולקצין המשטרה הבכיר דני אבי־מאיר (שהיה מפקדת תחנת גבעתיים ומפקד ימ"ר תל אביב), הקריב פישר את הטיפול בהם, וזאת לאחר שכבר שילמו לו 190 אלף שקל כדי לתבוע את שני האישים. בכתב ההגנה שהגיש פישר הוא טען שאינו מכיר כלל את שטנצלר, אף שהלה הוא אחד הלקוחות הבולטים במשרד של אחיו, המשרד שבו עבד פישר במשך כשנתיים.

מאחורי התביעה עומד זוג צעיר שנקלע לפרשה לא נעימה. בשנת 94' פיטר שטנצלר את רינת תמיר, מאמנת בכירה להתעמלות אמנותית, בעקבות תלונה שהוגשה נגדה במשטרה בחשד שנהגה באלימות באחת הבנות. התלונה בוטלה כעבור יומיים והתיק נסגר מחוסר עניין לציבור כעבור חודשיים, אבל בעירייה סירבו להשיב את תמיר לעבודה. זמן קצר לאחר סגירת התיק התייצבו במשטרת גבעתיים שתי מאמנות מעמותת הספורט העירונית וביקשו למסור עדות על כך שראו את תמיר מכה את הילדה. באוגוסט התייצב במשטרה כדורסלן צעיר מהקבוצה העירונית, וגם הוא נזכר שראה פעם את המאמנת מכה ילדה. התיק נפתח מחדש אבל נסגר בשנית בשנת 98', הפעם מחוסר ראיות.

השנים חלפו, אך רינת ובעלה זיו לא שכחו את העוול שנגרם להם לדעתם. בקיץ 2003 הם פנו לעו"ד פישר וביקשו לבדוק אפשרות לתבוע את שטנצלר ואת קצין המשטרה, שלטענתם סייע "להחיות" את התיק. "כבר בפגישה הראשונה שאלנו את פישר אם אין לו בעיה לתבוע את שטנצלר", מדגיש תמיר. "כעבור שבוע הוא זימן אותנו ואמר שניתן לתבוע. ב־22 באוגוסט נחתם הסכם שכר הטרחה הראשון, ובו נקבע שנשלם 80 אלף שקל תמורת 'בדיקת החומר לתביעה אזרחית', כאשר בהמשך ייקבע 'אחוז נוסף לתשלום במסגרת ההחלטה על הגשת התביעה וסכום התביעה, וכן שהסכום ישולם מראש'".

לפי כתב התביעה, בחלוף שלושה חודשים וכמה פגישות דרש פישר וקיבל עוד 106 אלף שקל. לטענת בני הזוג, כדי להשלים את ההליכים המשפטיים. לטענת פישר, היה זה כדי להמשיך ללמוד את החומר. 

כך או כך, לפי כתב התביעה, בחלוף כמה חודשים הודיע פישר לבני הזוג כי אין טעם לתבוע את עיריית גבעתיים ואת שטנצלר בגלל התיישנות ומהות התביעה. בתגובה תבע זיו את כספו בחזרה, והמחלוקת שקמה בין השניים הפכה במהרה למלחמה מלוכלכת, רוויית השמצות הדדיות.

אחרי שהגישו תלונה נגד פישר ללשכת עורכי הדין בנובמבר 2004 והושבו ריקם, נותרו בני הזוג אובדי עצות. כעבור שנתיים, בספטמבר 2006, קרא זיו ב"דה מרקר" ידיעה על החלטת בית משפט המחוזי, שבה נקבע כי פישר הטעה שופטת מחוזית תוך שהוא פועל בניגוד עניינים מהותי (בפרשת הקבלן יאיר ביטון, ראו בהמשך). הידיעה הדליקה אצלו נורה אדומה. בבדיקה שערך בעקבותיה התברר לו לראשונה גם על קשר עסקי בין שטנצלר ועיריית גבעתיים לבין המשרד של עו"ד גדעון פישר, שבו ישב גם רונאל. בני הזוג תמיר לא ידעו, ורונאל גם לא סיפר להם, שהמשרד שבו הם חשפו את סודותיהם ואת הראיות נגד שטנצלר, הוא המשרד שבו שטנצלר, עיריית גבעתיים ותיאטרון גבעתיים הם מהלקוחות הגדולים ביותר.

הגילוי הזה הרתיח את תמיר והוא התחיל לירות לכל הכיוונים. במהלך 2007 הוא הציף את האינטרנט בטוקבקים על כל אזכור בנושא פישר, תוך שהוא מפרט את העוול שנגרם לו ומכנה את פישר בכינויי גנאי קיצוניים. בינואר, באמצעות עו"ד גיל בר זוהר, הגישו הוא ואשתו לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד פישר שבה הם מייחסים לו הפרת הסכם, עושק, הטעיה, מצג שווא, חוסר תום לב, גזל ורשלנות. פישר, טענו, "שלשל את כספם לכיסו אך לא נקף אצבע למענם... תוך שהוא נתון בניגוד עניינים מהותי".

בכתב ההגנה טען פישר שהוא המליץ לתמיר "לפסוח על פרשת גבעתיים שהתיישנה זה מכבר", וכן כי ההחלטה לא להגיש תביעה נגד שטנצלר התקבלה משום שהיה "חשש כי חלק מהטענות נגד התובעת, שלפיהן נהגה להכות תלמידים, עלולות להתברר כנכונות". בנושא ניגוד העניינים טען: "לא הייתה שותפות מקצועית. הנתבע קיבל חדר במשרדו של אחיו, הא ותו לא... הנתבע לא הכיר אז ואינו מכיר כיום את ראש העיר גבעתיים, ולא ייצג אותו אף בעקיפין".

פישר לא הסתפק בכתב ההגנה והגיש תביעה שכנגד, תביעת לשון הרע נגד תמיר שאליה צירף 31 פרסומים שהופנו כלפיו על ידי תמיר באינטרנט, אלא שבפרסומי הדיבה בתביעה הוא לא כלל את הטוקבקים הבוטים שפרסם תמיר בפרשת ההטרדה המינית של העובדת מלשכת עורכי הדין (בשנת 2014 קבע בית משפט השלום בתל אביב כי פישר יחזיר לזיו תמיר 50 אלף שקל בלבד - א"ז).

מה עמד מאחורי אותה ידיעה על הטעיה של שופטת מחוזית, שהקפיצה את זיו תמיר לפתוח במאבק נגד פישר? 

קצת רקע: יאיר ביטון, נער השכונות שצמח להיות בעלים של חברת הבנייה המצליחה ב. יאיר, היה שותף פעיל של אהוד אולמרט במשא ומתן מול גאידמק בעסקת הרכישה של בית"ר ירושלים (ראו בהמשך) וספונסר של בית"ר בעצמו. בתחילת שנות האלפיים כיכב בעיתונות הכלכלית בזכות ההנפקה של ב. יאיר בבורסה ומיזמים גדולים ומעניינים.

בשנת 2002 עלה שמו לכותרות בירושלים לאחר שיו"ר ועד העובדים דאז בעירייה, דני בונפיל, הודה כי פעל במחלקת התכנון להגדלת אחוזי הבנייה במיזם של ביטון, ובסמוך לכך סייע לו ביטון לגבות חוב של 60 אלף דולר. ביטון נעצר בפרשה אך לא הואשם. מלבד זאת, ביטון היה לפי דיווחים שונים שותף של העבריין הירושלמי הבכיר גבי בן הרוש, מנהיג "הכנופיה הירושלמית", שאליה זרמו עשרות מיליונים שנגנבו מהבנק למסחר על ידי אתי אלון.

נכון ל–2008, ברוב המכריע של פעילותו ייצג את ביטון משרדו של פישר. בידיעות שפורסמו בעיתונות הכלכלית דווח אז כי פישר הוא גם בעל מניות בפרויקטים של ב. יאיר במזרח אירופה. הקשר ביניהם התהדק כאשר פישר היה שותף במהלך שנועד לבסס את האחיזה של ביטון בהתאחדות הקבלנים, מעוז כוח מקצועי שמסייע מאוד בעסקים ובזכייה במכרזים. האם עורך הדין כל כך רצה בהצלחת לקוחו עד שלא היסס לתעתע בבית המשפט?

באפריל 2006 החליטה נשיאות ההתאחדות המורכבת משתי חטיבות קבלנים (החוזיים, הבונים) להדיח לאלתר את נשיא ההתאחדות, הקבלן הירושלמי אהרון כהן. באמצעות עו"ד אלדד כורש ממשרד עמית, פולק, מטלון, פנו המדיחים לשופט יהודה זפט מבית משפט המחוזי בתל אביב, כדי שיורה בצו על ביצוע ההחלטה ועל קיום בחירות.

כהן התנגד לבקשה באמצעות משרד פישר ובן צור. הייצוג עורר תמיהות בנשיאות ובחטיבות, שכן השניים ייצגו אז את חטיבת הקבלנים הבונים (שבה היה חבר ביטון, בן בריתו הירושלמי של כהן), שאף היא עמדה מאחורי ההחלטה להדחתו של כהן. פישר ובן צור התעלמו מהביקורת, וכאשר השופט זפט יצא לפגרה בחודש אוגוסט הם הגישו עתירה נפרדת לשופטת התורנית ורדה אלשיך בבקשה לצו ארעי נגד ההדחה והחלטת ההתאחדות לקיים בחירות בספטמבר.

השופטת דחתה ביומיים את החלטתה, עד לקבלת עמדת הצדדים, אבל אז התחוללה דרמה מסחררת בניצוחם של פישר, ביטון וכהן. כאשר היועץ המשפטי של התאחדות הקבלנים, עו"ד נתן לרר, הגיש לבית המשפט חוות דעת מקצועית התומכת בהחלטה לקיים את הבחירות בספטמבר, משך הנשיא כהן את חוות הדעת ופיטר את לרר. במקביל, פישר וביטון ניהלו משא ומתן מרתוני עם הפלג הצפוני של חטיבת הבונים, לתמוך בהסכם פשרה שישאיר את כהן בתפקידו. בחטיבה הצפונית סירבו לבקשה, אבל ביטון התעלם מהסירוב ולמחרת התייצב בפני השופטת אלשיך עם נציג ממשרדו של פישר, והגישו לה הסכם פשרה חתום על ידי שני צדדים לכאורה, כהן וביטון, שבו ביקשו לתת תוקף להסכם שישאיר את כהן בתפקיד הנשיא. 

השופטת נעתרה, ולבקשתם אף הוציאה צו איסור פרסום להסכם. בחסות איסור הפרסום שלח כהן לחברי ההתאחדות הודעות אישיות על ביטול כנס הבחירות. 

עד מהרה עלו בנשיאות ההתאחדות וחטיבות הקבלנים על התרגיל והגישו לבית המשפט בקשה דחופה לביטול הסכם הפשרה. בדיון הזה כבר ייצג את הנשיא המודח משרד עו"ד אלי זהר, שחתנו, עו"ד אלמוג דורון, היה שותף בכיר במשרד של פישר ובן צור (וכאמור, ייצג את פישר בהסכם הפשרה עם עובדת הלשכה המוטרדת). התגבורת המשפטית לא הועילה, והשופט זפט שבינתיים סיים את חופשתו קבע כי הסכם הפשרה הוצא בהיעדרו תוך "נקיטה באמצעים פסולים... מכהן נשללו כל סמכויותיו, חתימתו על הסכם הפשרה בלי להאיר את עיני בית המשפט הינה מעשה לא ראוי... יש חשש מוצק כי התביעה הוגשה רק כדי להגיש הסכם פשרה מאחורי גבם של בני הפלוגתא של כהן".

השופט זפט ביטל את ההסכם וחייב את אנשי ביטון לשלם 50 אלף שקל הוצאות ושכר טרחה.

עו"ד זהר טען ב–2008 כי הוא אינו זוכר תיק שבו משרדו ייצג את הנשיא כהן, וגם שלמיטב ידיעתו חתנו לא עבד במשרד של פישר. בשיחה שנייה אמר: "יכול להיות שחתני עבד בעבר אצל פישר, או שהייתה איזו מערכת עסקית ביניהם. לגופו של עניין, בעבר הרחוק ייצגנו את התאחדות הקבלנים, כך שייתכן וייצגנו גם הפעם, ובכל מקרה, אני לא יכול להשיב ללא שהלקוח ירשה לי".

משלא צלחה דרכו של ביטון הוא פרש ב–2007 מההתאחדות והקים את "ההתאחדות הארצית של בוני ומפתחי ישראל", שלפי אתר האינטרנט שלה הצטרפו אליה כמה מאות קבלנים. היועץ המשפטי של ההתאחדות החדשה היה עו"ד רונאל פישר (כיום נגד ביטון קיימת המלצה להגשת כתב אישום על כך שמהחברה שלו, ב. יאיר, הוזרמו לכאורה מיליוני שקלים לגורמים בארגון הפשע של יצחק אברג'ל. כמו כן, פישר, רות דוד וערן מלכה חשודים בכך שהעבירו לביטון מידע פנימי של המשטרה בשלב של החקירה הסמויה נגדו בתיק הנ"ל - א"ז).

החבר גאידמק

פישר נולד בפתח תקווה למשפחה קשת יום של ניצולי שואה, שגידלה ארבעה ילדים ברוכי כישרונות. אחת הטרגדיות של המשפחה, היעלמותה של אחותם הקטנה ממיטת האם במחלקת היולדות, הייתה נקודת מוצא לסרט התיעודי שיצר האח הקולנוען, דוד פישר.

יחסים חמים. ארקדי גאידמק. צילום: אסף קליגר 

פישר מרבה לדבר על ילדותו בפתח תקווה ועל המשיכה שהוטמעה בו בילדותו אל הרחוב הישראלי המחוספס. הוא מתהדר בשפתו הבוטה, בקשריו עם אנשי שוק ודייגים, במשיכה לעבריינים. "אני נון–קונפורמיסט מוצהר", אמר לפרופ' יורם יובל בתוכנית "שיחת נפש".

"אני לא סוחר סמים ולא רועה זונות, אבל כבר כנער התפתח בי תיעוב לחברה שמוגדרת 'נאורה'... תוצאה של הגמגום שלי, שמבחינתי הוא כמו סרטן. כאשר יש לך מה לומר, כמוני. אני לא אצעד לעולם בשביל הזהב".

הסטייה משביל הזהב לשביל זרוע מוקשים היא אולי זו שהביאה את פישר לזרועותיו של ארקדי גאידמק. היה זה עוזרו המסור (לשעבר) של גאידמק, יוסי מילשטיין, ששידך בין השניים. במהלך 2005 הקים מילשטיין את לשכת התקשורת של קבוצת גאידמק בשני חדרים במשרדו של עו"ד עמוס מימון, בבניין הסוכנות היהודית בתל אביב. מימון, אז חבר מרכז ליכוד שכיהן במשך חודשיים כמנכ"ל בית הנשיא של קצב, נחשב לאיש ש"הכניס" את גאידמק לישראל.

"בינואר 2006 פנה אלי העיתונאי מיקי רוזנטל וביקש חומרים לתוכנית טלוויזיה על גאידמק ואולמרט בעסקת בית"ר ירושלים", מספר מימון. "רוזנטל נפגש אצלי במשרד עם מילשטיין ומכאן התפתח החיבור של מילשטיין גם עם פישר, חברו של רוזנטל ושותפו לתוכנית 'גברים בשחור'. זה היה חיבור חזק ומיידי. מילשטיין העביר הרבה מאוד מידע לפישר וחיבר אותו לגאידמק, במקביל פישר חיבר את מילשטיין לכל אנשי התקשורת החשובים בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות".

"מילשטיין סיפר לי שפישר הוא שהמליץ להיכנס בראש אגף החקירות דאז, ניצב יוחנן דנינו, בתקופת מודעות הענק המפורסמות של גאידמק".

שלושה חודשים לאחר הולדת החיבור מילשטיין–פישר, במרץ 2006, שידרו פישר ורוזנטל את הראיון עם גאידמק במסגרת התוכנית "גברים בשחור" בערוץ 2. ימים ספורים לאחר הראיון, שנערך בווילה של גאידמק בקיסריה, הודיע פישר שהוא מתחיל לעבוד עם גאידמק.

סיפור החיבור לגאידמק הוא דוגמה לפעילותו התוססת של פישר בזירה המקצועית האחרת של חייו, זו התקשורתית. העבר שלו בעיתונות המודפסת, הצלחתו כאישיות טלוויזיונית וקשריו עם עשרות כתבים ועורכים פתחו בפני פישר אין ספור שערים לקידום עצמי.

פרשת גאידמק לא הייתה התקלה היחידה של הצמד פישר ורוזנטל. בספטמבר 2004 עסקה התוכנית "בולדוזר" בפלישות של עבריינים לקרקעות ציבוריות, באחת מהן היה מעורב לכאורה ניסים אלפרון. 

העובדה שפישר הוא הפרקליט של אלפרון לא הוזכרה בתוכנית, ובמקביל גם לא הוזכרה התגובה של אלפרון, שבעצמו רשאי להרגיש נפגע משום שפרקליטו הנאמן הוא חברו הקרוב של יוצר הסדרה. רוזנטל, בתגובה שנמסרה בזמן הכנת התחקיר, לא הבין מה לא בסדר. "רונאל הגיש פינה בתוכנית, אני הכנתי את הכתבה בנפרד, הוא לא ישב כנציג של אלפרון".

"לא ידעתי".

"בחרתי בו לסרט כי הוא עורך דין מבריק, ואני לא יכול לשלם לעורך דין אחר בליגה שלו. אומנם יש לנו הרבה מאוד ויכוחים על עניינים אתיים, אבל רונאל הוא גם חבר שאני אוהב אהבת נפש, למרות כל ההסתייגויות".

ב–2008 הרשיעו שופטי בית משפט המחוזי בתל אביב את יעקב העליון בארבע עבירות של בעילה אסורה של קטינה ועבירה נוספת של מעשה מגונה. לפישר היה תפקיד מרכזי בפרשה, בהיותו סנגורו של העליון וגם בעלה של אחת המורות בבית ספר לאמנויות בתל אביב שאותו ייסדה וניהלה אשתו המנוחה של הנאשם, יעל העליון.

לאחר מותה הטרגי של העליון התנהל מאבק ירושה על תפקידה. סגניתה, ד"ר גילה חנונה, מונתה למנהלת זמנית והופתעה כשספגה גל של ביקורת, בין היתר באמצעות עשרות מכתבים אנונימיים של הורים ומורים אשר הופנו נגדה לעירייה ולמשרד החינוך. במקביל, פישר החל לקדם את הבחירה באשתו מיכל, שאף היא הגישה מועמדות לתפקיד. 

"הובא בפני מקרה המנהלת המחליפה שההורים לא רצו אותה", אומרת רונית תירוש, אז מנהלת מחוז תל אביב במשרד החינוך. "מיכל הייתה אחת המועמדות, היא מאוד רצתה ובעלה אכן פנה אלי. בסופו של דבר היא לא מונתה".

ידו של מי הייתה מעורבת באותם מכתבים אנונימיים נגד ד"ר חנונה, אין לדעת. מה שבטוח הוא שזו לא הייתה הפעם היחידה שבה סיפורים מהסוג הזה הופיעו במקרים שפישר היה מעורב בהם. כך, למשל, "חשף" גאידמק במאי 2008 מכתב החתום על ידי סגן המחלקה הבינלאומית בפרקליטות, עו"ד יצחק בלום, ובו מידע עוין על המיליארדר שהועבר לכאורה לשלטונות לוקסמבורג ורוסיה. במקביל הגיש פישר לבית המשפט המחוזי בירושלים קובלנה פלילית נגד בלום.

פרסום המכתב עורר סערה וחקירה מהירה של הפרקליטות והמשטרה. "הממצאים העלו כי המכתב מזויף", מסר לי ב–2008 דובר המשטרה. "חרף מאמצי החקירה לא אותר עד כה חשוד בזיוף ובשלב זה נגנז התיק". מהפרקליטות נמסר: "הוגשה קובלנה פלילית חסרת בסיס ובחוסר סמכות על ידי עו"ד רונאל פישר, שהתבססה על מסמך מזויף שסיפק לו גאידמק, שהוצג כאילו היה אותנטי. הקובלנה נדחתה ועל גאידמק הוטל לשלם הוצאות בגין הליך סרק".

הבהרה: בהמשך לכתבה  הנ"ל , ובעקבות הבהרה שקיבלנו בנושא, אנו מבקשים להבהיר כי עו"ד פישר לא היה  היועץ המשפטי  של התוכנית "בולדוזר" בעת שידור הכתבה על הפלישה לקרקעות, אלא הגיש פינת  יעוץ משפטי  בתוכנית וכ"כ הגיב בפורום התוכנית כמשפטן בנושאים שעלו במהלך התוכנית.  

בעניין זה מבקש ח"כ רוזנטל  לחזור ולהדגיש (כפי שכבר צוטט בכתבה) כי לא ידע על כך שעו"ד פישר מייצג את נסים אלפרון וממילא  לא מצא לנכון להתייחס לכך בתוכניתו ועל כן לא נפל כל פגם בהתנהלותו בהקשר זה.