העליון דחה תביעת בעלות של בדואים בנגב: "כפופים לדיני המקרקעין"

בית המשפט הדגיש כי "אין חולק כי סוגיית זכויותיהם של שבטי הבדואים באדמות הנגב היא סוגיה נכבדה אשר מן הראוי כי יימצא לה פתרון המניח את דעת כל הצדדים, וככל שיקדם כן יטב".

בפסק דין ארוך ומנומק של השופטים אסתר חיות, סלים ג'ובראן והמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, המבוסס בין השאר על חוות דעתה של פרופ' רות קרק מהאוניברסיטה העברית, שהציגה מחקר מקיף מטעם המדינה, דחה בית המשפט את הטענות לאוטונומיה בדואית בנגב וקבע שהבדואים היו כפופים לדיני המקרקעין, כפי שנקבעו בתקופה העות'מנית ובתקופת המנדט, ואשר אומצו על ידי ישראל וחלים גם כיום בהסדר מקרקעין.

עוד נקבע, כי השלטון העות'מני לא העניק זכויות בעלות במקרקעין המרוחקים ממקומות ישוב. כמו כן, נדחו טענות הבדואים לזכויות במקרקעין כעם ילידי מכוח הדין הבינלאומי, וכן דחה בית המשפט טענות כנגד תוקפה של הפקעה שנעשתה בקרקע בשנות החמישים של המאה הקודמת.

בית המשפט דחה תביעה דומה בעבר 

כזכור, במרץ 2012 דחה בית משפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא שרה דברת) את תביעות המערערים לבעלות בחלקות אדמה שונות בנגב הצפוני, וזאת במסגרת פסק דין מאוחד שניתן בשישה תיקי הסדר מקרקעין.

התובעים ערערו לבית המשפט העליון באמצעות עורכי הדין מיכאל ספרד ואדר גרייבסקי. בערעורם הם הלינו על הממצאים של בית המשפט המחוזי ובהם, בין היתר, הקביעות כי החלקות היו שוממות ובלתי מעובדות בין השנים 1858 ו-1921 ומרוחקות מיישוב. כמו כן, הלינו על המסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי ולפיה היו החלקות אדמות מוואת בבעלות המדינה.

עוד נטען, כי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לתוקף ההפקעה שביצעה המדינה בשנת 1954 על פי חוק הרכישה, שגויים אף הם. במישור העובדתי-היסטורי טענו המערערים, כי בית המשפט בחר להתעלם מראיות מבוססות שהוצגו בפניו הנסמכות על מקורות היסטוריים ומחקריים שונים המוכיחים כי שבט אלעוקבי ישב בחלקות ועיבד אותן עוד משנת 1807. בין היתר, הפנו לחוות דעתו של פרופ' אורן יפתחאל על נספחיה, לחוות דעתו של המודד אבו פריחה, לחוות דעתו של מפענח תצלומי האוויר בן יוסף, ולעדויות של זקני השבט אשר מסרו על פי הנטען גרסה ממקור ראשון באשר למצב החלקות בתקופה הרלבנטית. 

לבסוף, העלו המערערים טענות בנוגע לחוקיות צווי ההפקעה שהוצאו לחלקות מכוח חוק הרכישה. לטענתם צווים אלו הוצאו לחלקות על סמך ההנחה השגויה שמדובר באדמות מוואת שוממות שאינן בבעלותו של איש, ויש לבטל את הצווים הללו.

פסק הדין הבהיר את המצב המשפטי ביחס לבעלות על אדמות הנגב

כאמור דחה כעת בית המשפט העליון את הערעור פה-אחד. השופטת חיות כתבה בפסק הדין, בין היתר, כי יש "לדחות את טענות המערערים ככל שהן נוגעות לתוקפה של הפקעת החלקות משנת 1954 על פי חוק הרכישה. כמו כן, אציע לחברי לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע לזכויות שרכשו בחלקות וזאת בין מכוח הדין הבדואי המסורתי, בין על פי חקיקת הקרקעות העות'מאנית והמנדטורית, או על פי דיני היושר, הדין הבינלאומי וחוקי היסוד. עוד אציע לחברי לקבוע כי נוכח מסקנות אלה אין המערערים זכאים על פי חוק הרכישה לפיצוי או לקרקע חלופית בגין הפקעת החלקות כאמור".

המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, מוסיף כי "הסוגיות העולות בפסק הדין ודוגמתן הן מן המורכבות ביחסי מדינת ישראל עם הבדואים בנגב, וראשיתן עוד בטרם קום המדינה, והמצב המשפטי שתיארה חברתי, דבר דבור על אופניו, טבול מורכבויות אלה. שותף אני למסקנותיה וגם לצורך בפתרונות, וכידוע עשתה המדינה, בעידננו ולפניו, מאמצים מסוגים שונים, שהתקדמו בהקמת עיירות בדואיות ובדרכים נוספות, אך לא נשלמו".

פסק הדין הבהיר וחידד את המצב המשפטי ביחס לבעלות על אדמות הנגב ובכך הקל על השלמת הליך הסדר המקרקעין ועל פיתוח האזור לטובת כלל האזרחים תושבי הנגב.
 

המדינה יוצגה בבית המשפט העליון ע"י עו"ד משה גולן מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה וחבצלת יהל מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי).