אבא לוינגר: הילדים של הרב מגינים על התדמית שדבקה בו

עתיה היא אחת מ־ 11 ילדיו של הרב לוינגר. עיתונאית, סופרת, דעתנית, כמו כל ילדיו של הרב. "אנחנו חמולה ענקית", היא מספרת. "הגענו עם הנכדים והנינים ל־ 150 איש. כולנו ימנים, דתיים. אני חושבת שזה בגלל שהייתה לאבי משנה סדורה. הוא לא ראה את עצמו אלא הלך עם האמת שלו. אף פעם לא עניין אותו אוכל טוב או בית יפה. רק המטרה. האהבה לארץ הייתה המניע".

במשך שנים נחשב הרב לוינגר, שנפטר בסוף השבוע בגיל 80 , לימין הקיצוני ההזוי, זה שבחר את מקום מגוריו בלב המחלוקת. הסאטירה בנתה אותו כמתנחל עם העוזי והדובון, אבל אתמול, באוהל המנחמים, בשכונת אברהם אבינו בחברון, ילדיו ניסו לצייר את האדם שבמקומות רבים בארץ לא רצו להכיר.

בעשר אצבעות "בתור ילדים לא ראינו את אבא", מספר בנו שלמה, מנהל בית ספר יסודי בקריית ארבע. "הוא היה כמו מילואימניק. אומר לאמא 'אני יוצא להפגנה ולא יודע מתי אחזור'. ישן באוטו במשך שלושה חודשים ליד דהיישה עד שייפסקו שם זריקות האבנים. בשלהי האביב, באחת וחצי בלילה, נחתו לידו ראש הממשלה יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק. 

אבא אמר 'בואו אראה לכם איך דהיישה נראית'. עשו סיור ואבי הסביר 'תראו איך הם חיים. אם יהיו להם חיים נורמליים, ייפסק התסכול וייפסק העימות'. רבין אמר 'אני אדאג שיתקנו פה את הביוב ותיגמר זריקת האבנים'. אבי היה מאמין גדול בדו־קיום. הוא כיבד ערבים. אני ואחי עובדים היום עם ערבים בקריית ארבע וקיבלנו הודעות ניחומים על מותו. יש פער עצום בין איך שהוא נתפס וצויר לבין חייו. הוא התעקש לקנות מהם ולנהל חשבון בבנק של ערבים. אמר שהוא תושב חברון, אבל זה לא פגע בצד האידיאולוגי".

עתיה זוכרת שעד האינתיפאדה הראשונה הם היו מבקרים שכנים ערבים בבתיהם. "גדלנו בשכונת אברהם אבינו כשבחוץ היה שוק סיטונאי הומה אדם", סיפרה. "בקסבה היינו עושים את הקניות. בכיתה ד' המורה שאלה 'מה הקולות הראשונים שאנחנו שומעים על הבוקר'. אני אמרתי 'הקולות של הסוחרים הערבים'. זה לא נשמע לי מוזר. כשהוא היה הולך ברחוב היית רואה שמכבדים אותו". 

עד האינתיפאדה, ביקרו אצלנו ערבים. הרב לוינגר ז"ל. צילום: אריאל בשור

"יכול להיות שמפחד. אני לא אשכח שהיה חייל שאמר לי שהוא ביקש מערבי ללכת והערבי לא הלך. ביקש שוב, הערבי נשאר. בא אבא שלי ואמר לערבי 'לך' והוא הלך כי הערבים אמרו 'חיילים באים וחיילים הולכים, אבל הרב לוינגר תמיד נשאר'".

עתיה מספרת שאביה היה יכול להתעצבן בשניות, אבל כמו שהיה נדלק, ככה היה מדומם מנוע ומחבק. אופי של ג'ינג'י. "היה טיפוס", היא מודה. "צריך להיות טיפוס כדי להוביל מהלכים כאלה. כל המהפכנים לא היו אנשים מהיישוב". במסגרת העבודה שהיא מכינה עכשיו, בדקה הבת לא מעט פרסומים היסטוריים. נתקלה במודעות שאביה וחבריו פרסמו, ביקשו מאנשים לעזור להם ליישב את האזור הבתולי.

"אבי התחיל עם מהלך ארגון האנשים להגיע לחברון", היא אומרת. "הוא היה המנוע מאחורי הקלעים של כפר עציון. ממש בעשר אצבעות. הרי הרבה אנשים אמרו 'בסדר, קיבלנו את יהודה ושומרון, אבל אין לנו אנשים ליישב, את מי נשלח, אנשים במצוקה?'. לאבי הייתה אמונה גדולה בעם ישראל. האמין שיבואו אחריו".

עתיה ושלמה זוכרים את אביהם לוקח אותם לצעדות, לטיולים רגליים בארצו האהובה. "הרבה טיולים באזור", היא מספרת. "הוא היה שואל מה כתבו על אברהם אבינו שהגיע לארץ בפעם הראשונה, 'ויעבור בארץ וילך עד לנהריה ויגיע עד חיפה?'. לא, כתוב 'ויעבור אברהם בארץ עד אלון מורה, שכם, בית אל, חברון'. באחד הטיולים נפגשנו עם כתובת גרפיטי 'יש גבול לכיבוש' ולידה עמדו שני חקלאים שהתלהבו לראות את אבי. אמרו לו שרצו למחוק ולכתוב 'אין גבול לכיבוש'. אבא ענה 'תמחקו ותכתבו עם ישראל חי'. הוא היה הולך מהר והיינו צריכים לרוץ אחריו. אפילו בלי וויה היינו צריכים לרוץ אחרי האלונקה. אמרנו שגם שם אנחנו רודפים אחריו".

אתמול באוהל המנחמים הציבו בפינה שניים מנכדיו של הרב לוינגר שביקשו ללקט מהבאים סיפורים נשכחים - ולא חסרים כאלה. שלמה מחזיק בלא מעט אנקדוטות: "פעם באו להפגין שולמית אלוני ויוסי שריד. אלוני צעקה לעברו 'תחזור לבית שלך בחברון'. הוא ענה לה 'תראו מה זה, שולמית אלוני מבקשת מהרב לוינגר שיחזור לחברון".

שלמה החזיק אתמול ניירת שעליה נכתב "סודי ביותר". סיכום ישיבה מ-1970 בין מתיישבי חברון ושר הביטחון משה דיין לגבי סידורי התפילה במערת המכפלה בראש השנה. מתברר שלוינגר נהג לשלוח לדיין איגרת ברכה לחג, אבל כזו עם תוכן מלבד "חג שמח". 

בכל פעם נהג לחתום בשם אחר. באותה ישיבה דיין נזף בלוינגר ואמר לו שהוא יודע שהוא שולח את כל הברכות, ושהוא לא עונה עליהן בכוונה. "במכתבים שאתה שולח יש יותר משמץ של יומרה בסמכות שאתה נותן לעצמך", דיין אמר. "זה שהכל ברור לו, אין לו מה לכתוב לי מכתבים. יעשה כטוב בעיניו".

המנוע מאחורי הקלעים של כפר עציון. הרב לוינגר ז"ל

היו תקופות שהשם של לוינגר היה מופיע כל יום בעיתונות ובטלוויזיה, אבל ב-20 השנים האחרונות הוא איכשהו נעלם. "אף פעם לא עניין אותו הכבוד שלו", מסבירה עתיה. "לא חיפש בכוח להיכנס למרכז. יש דור שהוא מאוד יחצני והוא לא שייך לשם. הוא רצה ליישב את ארץ ישראל. זה היה המניע".

אבל מסתבר שהמצב המדיני הדאיג אותו. בכל פעם שדיברו על ויתורים והסכמים באופק הוא לא ישן בלילה. גם אחרי שקיבל אירוע מוחי ושותק בחצי גוף הוא המשיך לפעול. להפגנות היו משריינים לו ולפיליפיני המסייע מקום של כבוד.

ההפגנה האחרונה שבה נכח הייתה של הימין, בכיכר רבין, ממש לפני הבחירות. הוא היה מהיוזמים ביחד עם דניאלה וייס. אפילו הייתה מחשבה שהוא ינאם באותו ערב, אבל בסוף הרי עיון ירד מהפרק, חשבו שזה יהיה לטובת כל הצדדים. לוינגר היה אופטימי לגבי הניצחון. "את אבא לא עניין הנושא האישי", אומר שלמה. "הרדיפה היום שקיימת אחרי תפקיד של שר הייתה כל כך זרה לו. אבא שלי וארץ ישראל היו אחד".

שלמה הציג אתמול מכתב שכתב לאביו הסופר ש"י עגנון ששיבח את ההתיישבות שהוא ארגן בחברון. עגנון הכיר את לוינגר עוד כילד. היה מתאכסן בפנסיון שהיה שייך להוריו של הרב בירושלים, וכבר אז אמר שהזאטוט הזה יהיה משהו כשיגדל.

לוינגר לא זוכה למקום של כבוד בספרי ההיסטוריה, אף על פי שלא מעט אנשים ראו בו אב רוחני. אתמול, למשל, ביקר את המשפחה השר נפתלי בנט. אבל במרכז הארץ הוא היה ונשאר דמות קיצונית מהשוליים הפוליטיים. 

"הייתה לו סבלנות לדבר עם אנשי שמאל, לנסות לשכנע וגם להקשיב", אומרת בתו. "דבקה בו תדמית קיצונית, לחלוטין שקרית ולא בצדק. הוא היה מאוד פתוח. מי שהכיר אותו באופן אישי יכול להעיד על כך".

הלווייתו של הרב לוינגר ז"ל. צילום: אריאל בשור