פותחים את התיק: הקמפיין החדש למען זיכויו מרצח של אייל דמסה

בשעה שהסביבה הייתה ריקה מאדם, דחף דמסה את המנוח והפיל אותו, ואז החל להכותו באגרופיו. הוא בעט בו, ודרך על ראשו וצווארו. גם

לאחר המהלומות הנמרצות הצעיר לא בא על סיפוקו. הוא רץ לביתו, נטל סכין וחזר אל פרנקנטל, ששכב בחצר הבניין, מתבוסס בדמו. הוא דקר אותו שבע פעמים, בחזה ובגב, כדי להביא למותו.

בפסק הדין כתב השופט יוסף אלרון כי "ראיות המאשימה התבססו על הודאת הנאשם, פרטים מוכמנים שידע בשחזור, המצביעים על כך שביצע את הרצח, ולראיות, בכללן סכין שנמצאה בביתו ועליה דנ"א של המנוח, דנ"א על נעליו של הנאשם ועקבות נעליו בסמוך לגופה".

פרקליטו של דמסה טען כי "הודאותיו נלקחו ממנו שלא מרצונו הטוב והחופשי, תוך הפעלת אמצעים פסולים אשר שללו ואף 'כבלו' את רצונו, תוך שימוש בתחבולות אסורות, מניעת מפגש עם עורך דין, הפעלת לחץ נפשי אדיר, הצגת מצגי שווא והטעיות משפטיות".

על ראיית כתם הדם, טען דמסה כי הזיז את המנוח ברגלו כדי לראות אם הוא חי. בית המשפט לא קיבל את ההסבר וקבע כי "נראה כי הודאתו של הנאשם ניתנה במהלך החקירה שבה החליט לפתוח את סגור לבו. הוא הדגים כיצד דקר את המנוח ואף צייר תרשים של הסכין. הודאותיו ניתנו באופן נרחב, חופשי ומרצון".

על רקע מחאת יוצאי אתיופיה, ארבע שנים אחרי הרצח, אפרת גדמו, 22 , ידידתו של דמסה, שהפכה לבת זוגו, יוצאת למאבק לשחרורו. משפטית, באמצעות ערעור לבית המשפט העליון, שהוגש לאחרונה. ציבורית, על ידי גיוס כספים לצורך הייצוג המשפטי בהליך. בשבוע שעבר היא ארגנה כנס ראשון, הדפיסה חולצות, וגייסה עורך דין חדש, שהביע נכונות לקחת על עצמו את התיק. היא מאמינה בחפותו, וממתינה לרגע שבו האמת תצא לאור. 

דמסה וגדמו הכירו כנערים בפנימייה. "הייתי בכיתה י’ והוא בי"ב", בת הזוג מספרת. "הוא היה ילד טוב, חבר של כולם, של הקטנים והגדולים. כולם אהבו אותו. יש לו כבוד לכולם. אף פעם לא ראיתי אותו מרים יד על מישהו. הוא לא היה אלים".

אחרי שדמסה נכלא, הפך הקשר רומנטי. "זה לא הפריע לי כי האמנתי שהוא יצא”, מסבירה גדמו. “הוא היה בן 19 ורצה להתגייס ליחידה מובחרת. בחדרה תמיד אמרו שאייל הכי רציני, כולם היו צוחקים עליו שזה חשוב לו. היום, בכלא, הוא עדיין אומר 'רציתי להיות לוחם'”.

דמסה כלוא בכלא איילון ברמלה.

גדמו מבקרת אותו אחת לשבועיים. אחת לחודש הם זוכים לשעת התייחדות. הוא משתף אותה בחוויות הקשות של המאסר. “הוא אומר ‘לפעמים כשאני ישן, אני בעצם ער מהפחד. לך תדע למי לא תבוא בעין’", בת הזוג מספרת. אסור לו לחייך. אתה חייב להיות קשוח בכלא, כי אנשים

יעשו ממך צחוק".

"זה מה שגורם לי להילחם. אחרי מה שכבר קרה לו, לך תדע אם הוא יצא בכלל. אני חייבת לנסות הכל. האמת תצא לאור. האמת שלא חשבתי שנהיה זוג. התקרבתי אליו כדי להיות ידידה ולעזור לו ושהכל יהיה בסדר. לאט לאט אתה רואה שהוא עושה לך טוב, שהוא נמצא בכלא ודואג לי.  אין סיכוי שהוא יעשה דבר כזה. בכל יום, בכל פגישה, אני שואלת אותו מה קרה שם ואתה רואה בעיניים שלו את האמת. רצחו את האיש בצורה אכזרית, רק פסיכופת יכול לעשות את זה. אין סיכוי שמישהו ירצח אותו בשביל סיגריה. האשימו בחור אתיופי, מצאו כסיבה את זה שהוא אתיופי".

מה היה ביום הרצח?

"בבוקר אייל הלך לבלוק הזה, גר שם חבר שלו שסוחר בנרגילות. הוא הלך להביא נרגילה ומצא את המת. הוא מכיר את האיש. סיפר ש’הסתכלתי עליו, כולו היה מלא דם’. אייל הזיז לו את הרגל כדי לבדוק אם הוא עדיין בחיים. הוא ראה שמישהו יורד מהבניין, תפס רגליים והלך. אחרי שהמשטרה באה הייתה התקהלות, וגם אייל היה שם. במשטרת חדרה מכירים את אייל. זו שכונה שכולם יושבים בחוץ ושותים. המשטרה בודקת לפעמים תעודות זהות והוא תמיד היה הדובר של הקבוצה. הוא לא נתן למשטרה לעצור את הילדים, תמיד היה אומר לשוטרים 'אנחנו נלך, הכל בסדר'. 

בהתקהלות סביב הגופה הוא היה האתיופי היחיד. המשטרה באה אחר כך לבית שלו. חקרו אותו וראו שהוא לא קשור, אז עזבו אותו. אחרי שבועיים עצרו אותו והאשימו ברצח”.

אפרת גדמו. לא מוותרת. צילום: פרטי

אחת הראיות במשפט הייתה סכין שנמצאה ברשות דמסה. גדמו מספרת כי "יום לפני שעצרו אותו, אייל עשה על האש עם חברים. מישהו רב איתו בגלל בחורה שאהבה אותו. הוא נדקר. אייל הביא סכין, בסוף החזיר אותה הביתה. בבוקר, כשהוא קם, המשטרה כבר באה והאשימה אותו ברצח”.

עיקרי הערעור נוגעים בשאלת כשרותה של ההודאה שחולצה במעצר. גדמו טוענת כי “בחקירה עשו לו משחקים. לא נתנו לו עורך דין, ייבשו אותו שבועיים כדי שיהיה בודד ויודה. הוא היה גם פצוע מזה שדקרו אותו בים ולא לקחו אותו לבית חולים. בחקירה הם אמרו לו 'אנחנו יודעים שהאיש לא אהב אתיופים וביקשת ממנו סיגריה'. הוא השיב 'קניתי סיגריות באותו יום'. אייל סיפר לי שהם גרמו לו לחשוב 'אולי עשיתי את זה ואני לא זוכר’. חשב שאם יגיד לכל דבר 'כן', ואחר כך יגיד לשופט שהודה בגלל לחץ המשטרה, הוא יבטל את ההודאה".

בהכרעת הדין שהרשיעה את דמסה ברצח כתבו שופטי המחוזי בחיפה כי "חקירה, מעצם טבעה, ובמיוחד כאשר מדובר בחקירת פשע חמור, היא עבודת דיבוב מורכבת ורגישה, לעתים מלחמת מוחות בין החוקרים לחשוד... החוקרים עושים הכל על מנת ללמוד על צפונות לבו של החשוד, וניסיונותיו לשמור מכל משמר את הסוד שאותו הם מבקשים לגלות. לא מצאתי פסול בפעולות המשטרה, כמו שנטען על ידי עורך דינו של

הנאשם, בדבר הצגת מצגי שווא והטעיה משפטית".

אומנם, סייגו השופטים, "מן הראוי כי החוקרים יקפידו טוב יותר להזהיר אזהרת חשוד בכל אחת מן החקירות, ולא יסתפקו באזהרה חד־פעמית, כמו שנטען במקרה הזה כנגד חוקריו של הנאשם".

"זה הולך להיות הטיעון העיקרי בערעור, על ההודאה”, אומרת גדמו, "כי השופט לא קיבל את הראיות האחרות. על זה אנחנו מערערים וגם על זה שאין דנ”א של אייל על הגופה. הרי האיש נחנק ובעטו בו ונתנו לו אגרופים. לאייל פשוט תפרו תיק".

לדברים מצטרפת שמחה דמסה, אחותו של אייל. "אני בטוחה שזה לא אחי, זה לא אייל שלנו", היא אומרת. "יש בתיק מלא ספקות, מלא חורים. הכניסו אותו לכלא רק על ההודאה שלו, גרמו לו להודות".

משה זלמן פרנקטל זֻ"ל. צילום: באדיבות המשפחה

לגבי הסכין שנמצאה, טוענת שמחה כי "לקחו אותה מהמטבח של אמא שלי. זה יכול להיות הדם של כל אחד. שלי, של אמא שלי. עשו לאייל בדיקת דנ"א מתחת לציפורניים ולא מצאו כלום". סוגיה משפטית נוספת שעלתה בבית המשפט היא האם הנרצח התלונן נגד שכניו בני העדה האתיופית, והאם זו הייתה העילה לרצח. "אומנם אין חובה להוכיח מה היה המניע", נכתב בפסק הדין, "אולם הוצגו ראיות בדבר מניע לביצוע רצח פרנקנטל, שמהן ניתן ללמוד כי הוא לא רווה נחת משכניו בני העדה האתיופית, הרבה להתלונן עליהם, וכן כי אלה נהגו להתנכל לו. התבטאויותיו כלפי הנאשם, בן העדה האתיופית, לפני הרצח, אשר הוכחו מעל לספק סביר, מהווים מניע לרצח".

גדמו טוענת, וכך יטען דמסה בערעור, כי "המציאו את הסיפור כדי שיתאים לנאשם. אמרו שרצח כי הנרצח התלונן על האתיופים. זה התאים למי שהם עצרו. הרי יכול להיות שמישהו לבן הרג אותו. זו גזענות. אם אייל לא היה אתיופי, היו חוקרים לעומק כדי לא לעשות עוול לבחור צעיר".

בשבוע שעבר קיימה גדמו כנס לגיוס כספים עבור המאבק המשפטי. המטרה היא לגייס עורך דין חדש שייצג את דמסה בערעור. באירוע בתל אביב הופיעו בהתנדבות אמנים יוצאי אתיופיה. "חסכתי קצת כסף והדפסתי חולצות. באו אנשים שיכולים לעזור, אבל זה היה בהתראה קצרה ולא הלך טוב", היא מספרת. "אני מארגנת כנס נוסף ומקווה שתהיה הצלחה ושנגייס כספים. המשפחה כבר שילמה לעורך דין הקודם ולא נשאר לה כלום".

בקרב בני משפחתו של פרנקנטל קיבלו את הבשורה על הקמפיין לשחרור הרוצח בקושי רב. "אני לא מאמינה למה שאתה אומר לי", אמרה אתמול ליאת עשת, אחייניתו של פרנקנטל. "יש דנ"א על הסכין, איך יכול להיות שזה לא הוא? גם לדוד שלי נעשה עוול, אבל הוא כבר לא יכול להגן על עצמו. אני פשוט בהלם. אני ממש לא גזענית, יש בדיקות דנ"א וזה מעבר לכל ספק. אם זה לא הוא, אז מי כן? כי הדוד שלי לא חי. מישהו הרג אותו. הוא בטח לא דפק לעצמו סכין בגוף כמה פעמים. בכל אופן, זכותו של אדם לערער".

ממשטרת מרחב חוף נמסר בתגובה לטענותיהם של גדמו ומשפחת דמסה כי "בית המשפט אמר את דברו".