מדור "בחברה טובה": "אני יודעת מה זה סיכון, הייתי במקום הזה"

במקום לשבת על ספסל ברחוב אפשר לשבת בחצר, במקום מסודר עם גינה, ולהסתפר בחינם אם מתחשק. מעין מפגשחברות, אם תרצו, ולכל אחת מהן סיפור מורכב. בין הבנות, ניתן להבחין בפעוט בן שנתיים וחצי ובאמו, נדין (איאם) אבו עליון. 

"החצר הנשית" היא מסגרת לצעירות בנות 13 עד 25 במצבי מצוקה וסיכון, ופועל בה צוות מתנדבות המסייעות לנערות בכל דבר, בין היתר מול משרד הפנים וביטוח לאומי. "הגעתי לשם דרך חברה שלי. ישבתי שם, והמנהלת שני אמרה שאני יכולה לשבת ולעשות מה שאני רוצה. אז התחלתי לבוא כל יום", אומרת אבו עליון. אבו עליון היא זו שאחראית לפרויקט למען נשים חד־הוריות שמחפשות הכנסה סמלית ותמיכה אישית.

"הפרויקט נעשה בתוך 'החצר הנשית'. משימה אחת היא הכנסת פלאיירים למעטפות. ומשימה שנייה היא מכירת בשמים משומשים ברשת. אנחנו לוקחות בשמים משומשים שנשים לא צריכות, אורזות את זה בצורה יפה, ומוכרות ברשת. המטרה היא למצוא עבודות שלא דורשות ניסיון כדי שכולנו נתחיל יחד מאותה נקודה. מטרת הפרויקט היא לחזק את הנשים ולסייע אחת לשנייה בעניינים אישיים, כמו למשל איך להתמודד עם בעיות שונות שקשורות לילדים שלנו". 

נדין אבו עליון (25) היא אם חד-הורית שנולדה בכפר בדרום. שם סבלה מאלימות פיזית והחליטה לקחת את גורלה בידיה ולברוח. היא התגלגלה בין הרחוב לפנימיות, עברה לנצרת והשתקעה בחיפה. כיום היא מגדירה את עצמה "אקטיביסטית למען שינוי חברתי". אותה ילדה שישנה על ספסל ברחוב זכתה בשבוע שעבר בפרס יפה לונדון יערי לשנת 2015 שמנוהל על ידי הקרן החדשה לישראל ומוענק לנשים שהקימו ויזמו פרויקטים קהילתיים וחברתיים למען נשים. הפרס מזכה את הזוכה ב-15 אלף שקלים.

את הצורך בשינוי חשה אבו עליון על בשרה לאורך שנים. "שום מקום לא קיבל אותי למרות שיש לי תעודה של מזכירה רפואית ותעודה של נערות בסיכוי. אני מדגישה: נערות בסיכוי ולא נערות בסיכון", היא אומרת. "ניסיתי למצוא עבודה בחנויות בגדים, במסעדות, כל דבר. לא היה אכפת לי, רק רציתי הכנסה. הייתי שולחת קורות חיים, אבל כששמעו בראיון שאני אמא, אמרו שיחזרו ולא חזרו. קיבלתי הבטחת הכנסה מביטוח לאומי, ולפני שישה חודשים שלחו לי מכתב שהבן שלי עוד מעט יהיה בן שנתיים ושלא אקבל הבטחת הכנסה יותר. הלכתי לשם והסברתי שאין עבודה שתקבל אותי לארבע, חמש שעות. הם אמרו שאני צריכה לבוא לחתום אחת בשבוע כדי לקבל קצבה".

שבוע אחד נעדרה אבו עליון ולא חתמה, ומאז, במשך שלושה חודשים, לא קיבלה את הקצבה. "התחלתי לבכות, לא היה לי ולילד שלי מה לאכול", היא מספרת. "גם העובדת הסוציאלית אמרה שהיא לא יכולה לעזור. הלכתי לרווחה והם אמרו שחבילות המזון הן לא לערבים, רק ליהודים. אז חשבתי שאם היה מקום שמשרת את האמא ומתחשב בצרכים שלה וגם של הילד, זה היה טוב. ואז הקמתי את הפרויקט. 

"יש לי עוד חברות שהן אמהות שסובלות כמוני, ולכן הפרויקט יכול לשרת את כולן. סיפרתי למנהלת החצר, היא התלהבה והתחלנו. הדבר הזה מאוד משמעותי כי כשהייתי בסיכון ובמצבים שאני צריכה את העזרה כנערה ואת האווירה של המשפחה, הייתי מתפללת לאלוהים שאני אמצא בן אדם כזה. אני יודעת מה זה סיכון, הייתי במקום הזה, אני יודעת שיש לי את היכולת לסייע ולעזור, אז למה שלא להתנדב ולהיות עם צעירות ואמהות שצריכות אותי? כל יום זה מלמד אותי משהו עלי ועל אחרים. למדתי שהשמיים הם הגבול. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני עושה

משהו גדול. יש לי התחייבות לנשים האלה, ואני מרגישה שאני חייבת לעשות את השינוי ושאני יכולה".

"זה לא יהיה פרויקט אחרון. אני חושבת על עוד דברים לעשות, אבל אחרי שיצליח הפרויקט הגדול. אני רוצה ללמוד בעתיד ולהשלים לימודים

של עובדת סוציאלית, שתהיה לי יותר זכות לעזור ולגלות עוד דברים ועוד אנשים שאני לא מכירה".