אלם קרב: לוחמי התנועה הקיבוצית מספרים על חוויות ממלחמת ששת הימים

"מיד לאחר המלחמה פרצה אופוריה, שהרימה אל על את החברה הישראלית, כולל הדור הוותיק בקיבוצים", הוא משחזר. "היה כאן מעין סימום קולקטיבי של החברה בארץ, שבין השאר התבטא באלבומי הניצחון שהופיעו בזה אחר זה. באותו זמן הסתמנה תופעה מוזרה, כשאצל לוחמים שחזרו משדה הקרב ניכרה שתיקה עצובה. לא במקרה הם כונו 'הדור השותק', או 'הדור האילם'. רעשי חנגאות השמחה, עם אקסטזה שכביכול אפפה את הכל, כמו האפילו על האבל הכבד על 779 הנופלים במלחמה".
 

25 אחוז מהנופלים במלחמה ההיא היו חברי ובני קיבוצים, הרבה מעבר למקומם באוכלוסייה. "בחברות קטנות, בחצרות הקיבוצים כפי שקראו לזה אז, ניכרה היטב המועקה", אומר פצ'י. "על רקע הזה פנה דב צמיר, איש קיבוץ ברור חיל שישב במזכירות התנועה הקיבוצית, לשניים שעסקו בה בענייני תרבות וחינוך. אחד מהם היה מורה לספרות מחולדה, שכבר נודע כסופר מבטיח, עמוס עוז שמו. והשני, עורך הרבעון הקיבוצי דאז, 'שדמות', המשוחח אתך כעת.

"הוא הציב בפנינו שתי מטלות: להנציח את הנופלים במלחמה מקרב הקיבוצים בספרי זיכרון ולהקנות ניב לקשר השתיקה, שאפף את המועקה ואת העצב. בעקבות זאת עמוס עוז ואנוכי סובבנו ברחבי הארץ, כולל בכמה יחידות צבאיות. מהדברים שעלו בהקלטות צמח הספר 'שיח לוחמים'".
 

בעקבות הספר יצרה באחרונה הבמאית מור לושי את הסרט התיעודי "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", שהוקרן בפסטיבל דוקאביב. מהשבוע הבא ניתן יהיה לראותו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ ובאוגוסט הוא ישודר גם בערוץ יס דוקו. 
 

רק שהדרך לספר לא הייתה קלה. הניסיונות הראשונים של עוז ופצ'י לדובב את הלוחמים עלו בתוהו. "כמרכז מטע האגסים של קיבוצי, הייתי חייב לחזור הביתה לקטיף של הפרי עם עשרות מתנדבים שהגיעו אלינו מחוץ לארץ. יום אחד השאיר לי עמוס הודעה טלפונית במזכירות הקיבוץ - הרי לא היו מכשירי טלפון בחדרים - ולפיה השיג רשם קול סלילים, אין לי מושג מניין ושמחר יבוא לאסוף אותי בדרך לקיבוץ גבע".

"לא, זה התפתח כמו צמח בר, משהו שצומח מאליו. כלומר, התארגנה רשימה מאולתרת של אנשים, בלי יד מכוונת. עמוס הקדים לדבריהם מספר משפטי פתיחה, הנשמעים בסרטה המופלא של מור. 'תשיחו מה עבר עליכם במלחמה, לא מה עשיתם שם', אמר להם. חשיפת רגשות, בייחוד אצל חבר'ה בקיבוצים, לא הייתה מובנת מאליה והניב האישי מחוץ לספרות היה כמעט בלתי סביר. באותו רגע לא פציתי פה והייתי כמו צללית על הקיר בעוד שעמוס לחץ על מתג ההפעלה. 
 

"אז התחילה לזרום לבה ודובר אחר דובר נתנו ביטוי לכבשון עולמם, ללא שום מחיצות וללא שום כיסויים. הדברים רשומים ב'שיח לוחמים', בהשתתפות אנשים מכל זרמי התנועה הקיבוצית ומכל גווניה. 'שיח לוחמים' זה ספר שהוא סימפוניה של קולות, כשאין קול דומה למשנהו. מאז אני נוצר את סלילי ההקלטות, כ-200 שעות בסך הכל ושב ומקשיב לחלקם מדי שנה והם לא נדלים לגביי. אני מבחין שם בקולות של בכי לצד צעקות בקול דממה דקה".

"היה בכי שנבע במישרין ממעמקים עלומים. אחד הדוברים בעין החורש היה פרופ' מנחם שלח, זכרו לברכה, שהיה היסטוריון ידוע של תקופת השואה ביוגוסלביה לשעבר, שבה היה ילד פליט. כשעלה ארצה, אומץ בקיבוץ משמר העמק, שם גדל. הוא השתתף בהקלטה ושם אמר: 'ארבע מלחמות אני כבר נלחם ונופלות פצצות ונהרגים אנשים. עד מתי העם הזה ילך ויילחם בלי הפסק?' אמר ובכה.

"אחד הצועקים שם בלי להשמיע הגה היה חברי הטוב, המשורר אלישע פורת. בשני ראיונות לתקשורת טען, 'גם אני השתתפתי ב'שיח לוחמים', בשיחה שנערכה בקיבוץ שלי, עין החורש, אבל לא הכניסו את הדברים שלי לספר שהודפס'. התקשרתי אליו ואמרתי, 'אלישע, חברי היקר, אבל הרי לא השמעת מילה באותו מפגש'. פתאום הבין שהוא חשב לומר שם דברים, אבל לא היה מסוגל"
 

טנקים ישראלים במהלך מלחמת ששת הימים. צילום: זאב ספקטור, לע"מ

"ההקלטה בעין החורש, שבה שימשתי כמנחה, התבלטה בכך שהשתתפו בה לא רק אנשי הקיבוץ הזה, אלא גם כאלה שבאו ממשקים אחרים", מעיר פצ'י. "בין הבאים להקלטה היו חברי המשק, המשורר אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק, שניים ממפקדי הפרטיזנים בתקופת השואה. השתתפותם חייבה הידרשות לגורל היהודי ולעתיד החברה הישראלית. 
 

"בעוד שרוז'קה, אשת חינוך וספר, ביכרה לשתוק כדי להאזין לרחשי ליבם של הלוחמים; ביקש אבא קובנר את רשות הדיבור ושאל אם גם הבנים ובני הבנים ייאלצו להילחם על קיומם. השתררה מבוכה כללית של אי יכולת להתמודד עם השאלה הזאת. אז קמה אחת מהמשתתפים וקראה לעברו של קובנר, 'אבא, זה לא הנושא שאנחנו עוסקים בו'. לך תבין". 

הייתה צנזורה?

"כן, הייתה ולא מצידנו. לתומנו, אולי הייתה זאת תמימות ילדותית, חשבנו שאם אנחנו מוציאים קובץ שבו כתוב 'פנימי, לא למכירה' וכשההוצאה תוארה כ'קבוצת חברים צעירים בתנועה הקיבוצית' אפשר יהיה לשפוך את הדברים. אבל הצנזורה נהגה עם המיית הלב של הדוברים, שלא חשפו סודות צבאיים כלשהם, במה שקוראים בקבלה 'מידת הדין הקשה'. זה התבטא בכך שהם צנזרו 70 אחוז מתוכן הקובץ, כולל הרהורי לב נוכח המוות. 
 

"היה זה עמוס עוז שאמר, 'חברים, אסור לנו לקבל את זה כפשוטו'. כיום, ההורים של כל טירון יכולים להרשות לעצמם לפנות ישירות למפקדי ילדיהם; אבל אז, בתקופת הגורודישים וכל הגנרלים, כל אחד עם החצר שלו, קשה היה לפנות לצבא בעניינים כאלה. אף על פי כן נקבע שקצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און, ישב עם אחד מאיתנו. כך ישבתי איתו ועברנו יחד על כל המחיקות של הצנזורה. מה שניתן היה להחזיר, החזרנו".

 עדות עצובה למצב החברה
 

פצ'י, איש נוח לבריות וחביב באופן יוצא דופן, שמר במרוצת השנים על סלילי ההקלטות כעל בבת עינו ובשנים האחרונות דאג שהם יעברו תהליך של דיגיטציה. הוא דחה בנחישות פניות של גורמים שונים, כולל מאנשי תיאטרון, לשמוע באופן חופשי את ההקלטות, "מפני שיש בהם חומרים אינטימיים ואישיים". והוא הוסיף: "מאז 67' איש מהדוברים בהן לא ביקש להאזין לדבריו ב'שיח לוחמים'".
 

מי שהצליחה להבקיע את חומת הסירוב שלו לחשוף את ההקלטות לגורמים חיצוניים הייתה הבמאית מור לושי, ש"הצליחה לשכנע אותי בכנותה". למרות שאין הדבר בתחום שיפוטו, אינני יכול שלא לבקש את חוות דעתו על כך שדווקא גורמים גרמניים מעורבים בהשקעה בסרט, שבקטעים התיעודיים שבו רואים לא מעט את חיילי צה"ל מתנהגים בצורה לא יפה, אם להתבטא בלשון מכובסת, כלפי הפלסטינים. "אני לא מעורב בסרט, אבל אם זה אכן כך, זה לא נראה לי חיובי", הוא אומר. "עם זאת, ממה ששמעתי מהבמאית עיקר מימון החוץ היה אמריקאי מובהק".
 

בסרט אומר פנחס לויתן: "תמיד הובלתי לגישה הומנית יותר ליברלית - ודי נמאס. היום אני הרבה יותר ימינה מאיפה שהייתי ואני לא צופה לתקופה של שקט בעתיד".

מה תגובתך?
"קראתי את הדברים הללו. דברים דומים שמעתי מיוסי לימור (למל), מהדמויות הבולטות בסרט. אני רואה בהם עדות עצובה למצב המנטלי-קיומי-נפשי של החברה הישראלית, כשמשמעותם - האופק סתום ואין מה לקוות".
 

ככל שלא רואים עליו, פצ'י מגיע השנה לגבורות. הוא גדל במשפחה פועלית בחיפה והיה פעיל ב"תנועה המאוחדת", שבה נולד כינויו המובהק, שיבוש של שפירא. למד בתיכון "חוגים", "שם זכיתי להיות תלמידו של פרופ' ברוך קורצוייל, בכיתה אחת עם דליה רביקוביץ". מהשירות הצבאי בנח"ל הגיע לקיבוץ יזרעאל שבו הוא חבר 61 שנה. כאיש רוח, שמעודו לא התבצר במגדל השן של עולמו הרוחני, היה רועה צאן ואיש ענף המטעים.
 

פצ'י למד יהדות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית וברוח לימודיו שם הקים את כתב העת "שדמות". שנים ערך סדרות ספרים חשובות, "אני עוסק ביילוד ספרים", הוא מעיד על עצמו ועסק בהוראה באוניברסיטת תל אביב. "אני רואה את עצמי כגשר בין הישראלי הצעיר לבין השורשים היהודיים-ההיסטוריים החתוכים שלו".
 

"לשמחתי, לחלוטין לא".

בעוד שפצ'י ממשיך לפעול, לדבריו 'שיח לוחמים', שיצא לאור לפני 48 שנה, נותר תקף עד היום כספר קנוני בתרבות ובחברה הישראלית. "זהו ספר שיש לו משמעות משפיעה ומעצבת מעבר לדור אחד ולסיטואציה היסטורית חברתית מסוימת", אומר פצ'י. "120 אלף עותקיו אזלו תוך פחות משנה ומאז לא יצא מחדש. אנשים שנשמר אצלם הספר, לא מוציאים אותם מידיהם. 
 

"לא יאומן, אבל כשהייתי זקוק למספר עותקים בשביל יוצרות הסרט, כמעט לא הצלחתי לגייס אותם למענן. בין השאר פניתי לחברים ותיקים בקיבוצים והעליתי חרס. כולם אמרו שנתנו את העותק שלהם לאחד מנכדיהם, או שהם שומרים בשבילו". 
 

"לא רק שהספר עובר מדור לדור, אלא יש לו ביקוש גם בצבא של היום", מספר פצ'י. "החיילים והקצינים מוצאים בו בבואה ללבטים שלהם וגם עידוד. יום אחד הגיעו אלי, ליזרעאל, שני חיילים המשרתים בצפון. הם מצאו בספריית הגדוד עותק מהוה, אפילו מפורק, של 'שיח לוחמים' מאז וניסו לברר אצלי אם יש לי בשבילם עותק שלם. זאת, לאחר שבהשראת העותק המפורק, הם יצרו בשעות הערב, לאחר הפטרולים והמטלות האחרות, שיח לוחמים משלהם שאותו הם עומדים להוציא כקובץ פנימי".

"שיח לוחמים' לא נשאר בנבכי ההיסטוריה, אלא חי וקיים והמשמעות שלו לא פגה".