מנהיגי שבע המדינות המתועשות ביותר בעולם ערכו השבוע את כנס G7 השנתי, והפעם בחרו מקום מבודד במיוחד - טירת־מלון בחבל בוואריה, גרמניה, על צלע הרי טירול המרהיבים. התקשורת והמפגינים נגדם נדחקו עשרה קילומטרים משם, בעיירת הסקי גרמיש פרטנקירשן, והוצמדו להם 22 אלף שוטרים שהקימו גדרות תיל ותאי מעצר מאולתרים, שאוישו במפגינים שניסו לחסום את הדרך עבור כמה מחברי המשלחת.

אלפי מפגינים זרמו בבת אחת מכמה כפרים באיזור. אלפים אחרים הפגינו בבגדים בוואריים מסורתיים ליד מרכז התקשורת בגרמיש. עוד קומץ אנרכיסטים בשחור מחו נגד הגלובליזציה ונגד הסחר החופשי בין ארצות הברית לאיחוד האירופי. למרות הנימוס היחסי של ההפגנות (למעט האנרכיסטים, כמובן), מסוקים חגו בשמיים.
בניגוד למפגינים, העיתונאים המשתייכים למדינות המשתתפות זכו להסעות לטירה, וחלקם אף זכו לבקר בתוכה כדי להיוועד עם מנהיג המדינה שלהם. כך, למשל, פגשתי את נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, ערב לאחר ששוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על פרשת אורנג'. הולנד מיד פתח בהלצה, כששאלתי אותו על תוכן השיחה: ״מה, הוא כבר הספיק לצלצל אליך?״, ומיד לאחר מכן הביע תקווה שההדורים ייושרו בקרוב.

פוטין, היזהר
דיוני ה-G7 התקיימו בנוף הררי שטוף ירוק, שמזכיר את הסרט ״צלילי המוזיקה״ - פסטורליה מתעתעת ושירים קסומים שמשמשים, בסופו של דבר, תפאורה לסכנה הנאצית העולה ובאה. ראשי המדינות עסקו בסיכונים בני ימינו ובעיקרם בסכסוכים האלימים, באבטלה ובצורך להקטין אותה באמצעות הגדלת הצמיחה.


מפגינים נגד הועדה. צילום: רויטרס 

הסכסוך הישראלי־פלסטיני, בניגוד למקובל, זכה להתייחסות קצרצרה בהחלטת הסיכום. המדינות הסתפקו בקריאה לצדדים לפעול למען פתרון שיושג במשא ומתן על בסיס שתי המדינות. מדינה אחרת מהאזור שהעסיקה קצת יותר את המנהיגים היא איראן. המדינות תומכות במאמצים של קבוצת השש ושל איראן להגיע עד סוף יוני השנה לפתרון כולל ״שיבטיח את אופייה שוחר השלום של תוכנית הגרעין האיראנית״. המדינות תבעו מאיראן לשתף פעולה באופן מלא עם הסוכנות הבינ״ל לאנרגיה אטומית בפיקוח ובאימות הפעילויות באתרי הגרעין שלה, כולל אלה הנושאות ״ממד צבאי״. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אמר: ״על איראן לאחוז בהזדמנות שניתנה לה״.
עוד איום שקשור לאזורנו הוא זה של דאע״ש, ואובמה הודה כי ״הם נסוגים במקום אחד ומתקדמים במקום אחר״. פתרונות חדשים לא עלו. גם המצב בצפון אפריקה - טוניסיה ולוב - שתי מדינות מוכות טרור מאז האביב הערבי - לא זכה לפתרון. מדינות ה-G7 הסתפקו בקריאה להקמת ממשלות מאוחדות במדינות האלה.
משברים אקוטיים יותר עבור האירופים הם העימות בין רוסיה ואוקראינה והמשבר ביוון. פוטין והרוסים, שהוצאו מהמועדון היוקרתי (זוכרים שפעם זה היה ה-G8?), זכו לתזכורת יבשה שעליהם לכבד וליישם במלואם את הסכמי מינסק, אחרת הסנקציות שהושתו עליהם ימשיכו. ההחלטה בנושא כללה גם איום בהרחבת הסנקציות ובהחרפת המחיר שהרוסים ישלמו. אובמה דיבר על ״סבלה של האוכלוסייה הדוברת רוסית באוקראינה בגלל מדיניותו של פוטין״.
החוב היווני אומנם לא נכלל בהחלטות הרשמיות, אבל אובמה לא הסתיר את דעתו, שלפיה אסור להוציא את יוון מגוש היורו. המנהיגים הביעו תמיכה במדיניות האיחוד האירופי בנושא וביו״ר הנציבות של האיחוד, ז׳אן קלוד יונקר, שעדיין מחכה להצעות חדשות מראש הממשלה היווני ציפראס.
הנשיא פרנסואה הולנד זכה לתמיכה גדולה כשהעלה מחדש את תהליך המלחמה בהתחממות הגלובלית ושאר נושאי האקלים, שיעמדו במרכז הפסגה הגדולה שתתקיים בפריז בחודש דצמבר, ושאמורה להיות מנוף תעמולתי עבור הולנד.
אנחנו והם
שבע המדינות של ה-G7 מייצגות פחות מ-13% מאוכלוסיית העולם, אבל מייצרות קרוב למחצית התוצר הגולמי שלו. הכנס הוא מסורת שהחלה ב-1974, אז נפגשו באופן בלתי רשמי מנהיגי ארצות הברית, יפן, צרפת, בריטניה ומערב גרמניה בספריית הבית הלבן בוושינגטון. הקבוצה כונתה אז ״קבוצת הספרייה״. שנה לאחר מכן כבר יזם נשיא צרפת דאז, ולרי ז׳יסקאר דסטן, מפגש רשמי ראשון בטירת ראמבוייה ליד  פריז, כשלחמש המדינות המקוריות הצטרפה גם איטליה.

המדינות כונו G6 ובמסמך הייסוד התחייבו המנהיגים להתכנס פעם בשנה, כשהנשיאות תתחלף מדי שנה. לא מדובר בארגון או במבנה חדש, אלא בכינוס מנהיגים שמטרתו ״לדון בענייני העולם בכל הכנות וללא פרוטוקול, באווירה בלתי מחייבת״. ב-1976 הקבוצה גדלה ל-G7 כשקנדה צורפה. האיחוד האירופי הצטרף ב-1977 ורוסיה נכנסה לסבב באמצע שנות ה-90.
האידיליה של העולם הגלובלי החדש נמשכה עד שרוסיה סיפחה ב-2014 את חצי האי קרים והוצאה מהמועדון. מעצמות המערב החרימו את הפסגה שתכנן פוטין בסוצ׳י אחרי אולימפיאדת החורף והתכנסו בחיפזון בבריסל.
בשנים האחרונות קמה תחרות למפגש הזה - מועדון ה-G20, שאותו יזם ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת לשעבר. הוא כלל גם את הודו, ברזיל, סין, דרום אפריקה ומדינות עולות נוספות במפגש הזה, כדי להתמודד עם המעבר לרב-קוטביות עולמית על חשבון הבלעדיות של ארצות הברית. המפגש הבא של ה-G-20 יתכנס בטורקיה בנובמבר.
עד 2001 נפגשו מנהיגי העולם בערים גדולות, אבל שני אירועים שהתרחשו באותה שנה שינו את המצב. בכינוס בגנואה, איטליה, היו התנגשויות קשות בין מפגינים נגד הגלובליזציה ובין השוטרים, ובמהלכן נהרג מפגין. הוועידה נערכה על המים, כשהמנהיגים והעיתונאים גרו על הספינות בנמל. כשהתחילו המהומות, המנהיגים נשארו בים והמפגינים ניסו לעלות לסיפון הספינות.
זמן קצר לאחר הוועידה אירע הפיגוע במגדלי התאומים, שצירף לחששות מהמחאות החברתיות האלימות את החשש מהטרור. מאז החלו המנהיגים להיפגש בטירות מבודדות ומרוחקות, יערות נידחים או חופי ים מוקפי צוקים. זה נראה כמו נופש, אבל גם סימל את הניתוק של מנהיגי העולם הקפיטליסטי מהצרות הגלובליות.
המדינה המארחת נוטה, על פי רוב, להשתמש בפסגת ה-G7 כדי להפגין את עושרה ועוצמתה - כמעט תמיד באמצעות תצוגות ראווה המפארות את הישגי הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה, התיירות, הגסטרונומיה והתרבות שלה. לכן, אולי, אפשר להבין קצת את זעם המפגינים -משום שהפערים מעולם לא נראו גדולים יותר. 

פסגת אלמו עלתה למשלם המסים הגרמני, לפי אומדנים כי מספרים מדוייקים לא נחשפו, לפחות 360 מיליון אירו, מתוכם 200 מיליון - רק לאמצעי הביטחון.