32 תלמידים בכיתה, אפילו לא אחד יותר. זה התקן שנקבע בהחלטת הממשלה משנת 2008. אז קבעה.
בשנת 2009 הוציא משרד החינוך חוזר מנכ״ל, שאמר פחות או יותר, ״בעצם לא. מספר התלמידים בכיתה יעמוד על לפחות 40״. אצלנו כמו אצלנו, עוקפים את החוזרים שיוצאים מהמנכ״לים המתחלפים במשחק כיסאות שמגיע על חשבון התלמיד. איך עושים את זה? באמצעות הנפקת אישורים מיוחדים לכיתות שחרגו מן התקן. התירוץ הרשמי: החלטת הממשלה זקוקה לתקופת הסתגלות עד ליישומה המלא. ויש עוד חוזר, ועוד הנחיה, ועוד החלטה, ובינתיים תלמידי ישראל לומדים בכיתות צפופות.
על הרקע הזה הכריז פורום ועד ההורים היישוביים על עיצומים במערכת החינוך, תחת השם ״מחאת הסרדינים״. זה קורה ימים ספורים לפני תחילת החופש הגדול. לאחר פגישה עם ח״כ יעקב מרגי, יו״ר ועדת החינוך בכנסת, התקבלה ההחלטה להמתין עם ההשבתה. מרגי הבטיח לקיים את החלטת הממשלה מ-2008, שמחזירה אותנו בדלת מסתובבת ל־32 תלמידים בכי־ תה, לכל היותר, כבר בשנת הלימודים הקרובה.
ואולי לא נכון לתלות את כל צרות תלמידי מערכת החינוך בישראל ואת הישגיהם הבעייתיים רק בצפיפות הכי־ תות? גייסנו את מיטב המומחים לנסות להשיב על השאלה.
איפה ההורים?
ד״ר לייקי גרוניק מהפקולטה לחינוך במכללת לוינסקי מסכימה כי הצפיפות בכיתות בעייתית. ״יחד עם זאת, ראוי היה שההורים יבחנו גם את עצמם ויחדלו להאשים אך ורק את המערכת ואת העומדים בראשה ברמת החינוך״, היא מציעה. ״כשאין דמות משמעותית ומובילה, התלמידים בבעיה קשה. ראוי לטפל בצפיפות, אך לא לתלות בה את מלוא האחריות לרמת החינוך. אם המורים בישראל היו נחשבים אוטוריטה בכיתה הם היו יכולים להעביר שיעורים איכותיים יותר, גם בצפיפות מחרידה. אבל כשמו-רה יודע שכאשר ירים את קולו או יעניש תלמיד, מיד הוא יקבל על הראש מההורה ומההנהלה שלרוב מגבה את אותו הורה, המורה נמנע מכך והבלגן בכיתות חוגג״.
גם התלמידים משלמים מחיר כבד.
״כמעט כל תלמיד מגיע כיום למערכת החינוך עם ארסנל מכובד של אבחונים ותוויות שהונחו על ראשו עוד בטרם פתח ספר לימוד. במקרים רבים, הופכת עובדה זו לנבואה שמגשימה את עצמה. ילד שמגיל אפס רגיל לשמוע שהוא סובל מבעיית קשב וריכוז, וכחיית מעבדה כבר נוסו עליו תרופות לריכוז והר־ געה, מראש יודע שהוא לא בסדר, לא יכול להתרכז, לא יכול לשבת, רגיש מדי, אימפולסיבי. וכך הוא ינהג בהתאם. האבחונים צריכים להתמקד במקרי קי-צון בלבד. אני מאמינה שנקבל ילדים רגועים יותר״.
ד״ר אמנון כרמון ממכללת בית ברל ומכללת ספיר מודה כי הוא אמביוולנטי לגבי המאבק לצמצום מספר התלמידים בכיתה ל-32. ״אני לא בטוח שזה המאבק הנכון״, אומר כרמון. ״אם בזה הוא יסתכם, הוא לא ישיג הרבה. יש מחקרים העוסקים במה שקורה כשמורידים את מספר התלמידים בכיתה. ההתרשמות שלי היא שמבחינת המחקר, כשאת בודקת הישגים בית ספריים מדידים רגילים, את מגלה שהיחס בין גודל כיתה להישגים הוא מאוד בעייתי. ישנם מקרים, כמו בקוריאה הדרומית, שיש בה כיתות יותר גדולות, שניתן למצוא שההישגים יותר גבוהים מאשר בארצות שמספר הילדים יותר קטן. זה לא אומר כמעט כלום, כי תרבות הלמידה וההוראה אחרת״.
מה לא נלקח בחשבון כשמדברים על הורדת מספר הילדים בכיתה?
״העניין המתמטי הפשוט, שנצטרך יותר מורים באותה רמה. הנושא הוא מורכב ולא חד-משמעי. אם תורידי את מספר הילדים מ-40 ל-32, ההבדלים הם לא מאוד גדולים. יהיה יותר נוח ללמוד ופחות צפוף, למורים יהיו קצת פחות עבודות לבדוק והם יוכלו להקדיש קצת יותר זמן לתלמיד, אבל זה לא הבדל דרמטי. ההבדל הדרמטי, גם מבחינה מחקרית וגם מבחינת אווירה ואקלים, זה כשאתה מוריד את מספר הילדים ל-25 ומטה, רצוי לכיוון ה-20. שם אתה עושה את ההבדל״.
מה כן יעשה את ההבדל?
״ליצור כמה שיותר שעות במשך השבוע. שיטות הוראה אחרות. צריך לחשוב קצת יותר יצירתי וגמיש. ליצור כמה שיותר סיטואציות של למידה בבית ספר שבהן יש פחות מ-25 תלמידים. שתהיה קבוצת למידה טובה״.
פרופ' יערה בר-און, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך אורנים, מסכימה עם כרמון. לדבריה, הקונספציה של מערכת החינוך שהוקמה בזמן המהפכה התעשייתית על מנת לטפל במסות של ילדים חסרי משמעת על בסיס פיקוח הדוק ואחידות אינה רלוונטית עוד.
"הקונספציה אינה רלוונטית". פרופ' בר-און. צילום: תום בוקשטיין
״דרוש שינוי עמוק״, היא אומרת. ״העניין הוא לא רק בגודל הכיתות והצפיפות בהן. צריך לשנות את מבנה הלימודים ולגוון את ארגונם במרחב: כל מורה יפגוש פחות תלמידים בכל שבוע, כל תלמיד פחות מורים. ייווצרו קשרים אישיים ואמון הדדי. הלימוד ייעשה לפעמים בכיתות של 100 תלמידים ולפעמים בצמדים, בכיתה של עשרה, בקבוצות, בלמידה עצמאית בספרייה, מחוץ לכיתה ולבית הספר. אף ילד באף גיל לא יתבקש לשבת ליד אותו שולחן, על אותו כיסא, באותה כיתה, שעות על גבי שעות. התלמידים יסתובבו, יצאו ויחזרו, יעבדו בחצר, יערכו סרטים בסמאר-טפון. חלק מהשיעורים יימשכו כל היום, חלקם שבוע, חלקם רבע שעה״.
את מזדהה עם מחאת ההורים?
״כן. ההורים אינם האויבים של מערכת החינוך. צריך להקשיב להם ולהפוך אותם לשותפים. אלא שהמחאה צריכה להתמקד בשינוי מהותי יותר, ולא רק בנושא הצפיפות בכיתות. מאבק ההורים לא אמור לעסוק במעבר מכיתה של 40 תלמידים לכיתה של 32. ההורים צריכים להילחם עבור שינוי הרבה יותר גדול. אי אפשר להקל ראש במה שעובר על ילד במאה ה-21, הנמצא במוסד שנבנה עבור ילדי פועלים במאה ה-19. שש שעות לפחות בכל יום, שישה ימים בשבוע, הוא אמור לשבת על כיסא ליד שולחן ולהקשיב בשקט כאשר המורים שלו מכסים חומר. כשילדים מתחילים לדבר אומרים להם שזה מפריע, כי המערכת לא מעודדת פעילות, יצירתיות ועשייה, אלא פסיביות. וכשהם מפריעים אומרים שיש להם הפרעת קשב וממכרים אותם לריטלין״.
איפה המורים?
גם פרופ' יורם הרפז, מחבר הספר ״תמונות מחיי בית הספר״, שכתב בשיתוף עם ד״ר עידן ירון, סבור כי המחאה מוצדקת. ״לפי כל המחקרים, המספר האידיאלי של תלמידים בכיתות הוא 18״, הוא אומר. ״מדוע? כי 18 תלמידים מצד אחד מאפשר לך מגוון דעות. עם זאת, זה מספר מספיק גדול ליצור את
הדיסטנס החיוני להוראה״.
על פי הרפז, מה שמתרחש סביב הצפיפות בכיתות דומה מאוד למה שקורה בהתחממות האקלימית. ״אין ספק היום בקרב קהילת המדענים ששינויי האקלים תלויים במעשה ידי אדם, אבל כל הורדה דרסטית של פליטת גז חמצן לאטמוספירה תעלה מיליארדים לתעשיות״, הוא אומר. ״לכן תאגידי הנפט הגדולים ותאגידים אחרים שילמו לאינטלקטואלים ולאנשי מחקר והחלו להפיץ את הדעה שאין שום ודאות מדעית לכך שההתחממות היא תולדה של מעשה ידי אדם. אותו דבר בכיתות: כיוון שצמצום הכיתות עולה מיליארדים, הון עצום, משרד החינוך ומשרד האוצר וגורמים אחרים החלו להפחית את הדעה שנסמכת על כך שכיתה גדולה אכן מזיקה לאיכות הלמידה״.
שוב, אז הכל כסף.
״אם נצמצם את הכיתות, בסופו של דבר נצטרך להגדיל את מספר המורים פי שניים. רוב תקציב משרד החינוך הולך על משכורות למורים. מורים זה עסק יקר, למרות שהמשכורות שלהם צנועות, כי מדובר ב-140 אלף איש ועוד כמה עשרות אלפי פנסיונרים. המשמעות של צמצום כיתות היא יותר מורים. יותר מורים זה יותר כסף. ההוצאה כה כבדה שהתחילו להכחיש את הרעיון. אומרים שיש דברים חשובים מזה. אנחנו נמצאים במלכוד. אין לי ספק שכיתות קטנות מאפשרות למידה והוראה טובה יותר, ובמיוחד בישראל״.
במיוחד בישראל, על פי הרפז, בגלל ההטרוגניות והפערים הגדולים המשתמרים גם אצל בני הדור השלישי והרביעי, וגם בגלל רמת המשמעת. ״הכיתות בישראל הרבה פחות ממושמעות מכיתות במזרח הרחוק, נגיד סינגפור, אבל גם ביחס לאירופיות או לאמריקאיות״, הוא אומר. ״בכיתות בארץ יש אי שקט והמורים כל הזמן עוסקים בזה. אין פלא שהתכונה המבוקשת ביותר אצל מורים היא היכולת להחזיק כיתה. זו השאלה היחידה שמנהל שואל את עצמו כשהוא מראיין מורה״.
"מה שמתרחש סביב הצפיפות בכיתות דומה מאוד למה שקורה בהתחממות האקלימית". ד"ר יורם הרפז. צילום: רפי קוץ
נתקלת במחקרים שאומרים אחרת? שכיתות קטנות לא בהכרח תורמות למשהו?
״אפשר למצוא מחקרים שאומרים אחרת, אבל יש דברים שצריך בשבילם שכל ישר. כל אדם שיש לו שכל ישר יודע שהרבה יותר קל ונעים ללמד בכיתה של 18 או 20 או 25 ילדים מאשר 40. מורה שמלמד 40 ילדים בכיתה לא רואה אף אחד. הוא מלמד ילד ממוצע שהוא יוצר בדמיונו ופונה אליו. לעומת זאת,
כשיש 18 ילדים הוא רואה את הפרצופים ואת העיניים, והילדים עצמם רואים שרואים אותם. הם לא רוצים להיות ילדים שקופים. זו בעיה מרכזית בחינוך: ילדים עוברים 12 כיתות ואיש לא ראה אותם באמת. לפני כמה חודשים היה כנס חינוך באשדוד. ניגשה אלי מישהי ואמרה לי: 'אתה בוודאי לא זוכר, אבל היית מורה שלי לפני 30 שנה. אני זוכרת שיום אחד הגעתי לכיתה בנעלי קונברס אדומות, ואמרת לי כמה הן מתאימות לי'. שאלתי את עצמי למה דווקא את זה היא זוכרת. את יודעת מה התשובה? זה מפני שראיתי אותה״.
מי אמור לטפל בעניין הזה?
״זו לא יכולה להיות תוכנית של משרד החינוך. זו צריכה להיות תוכנית חומש של עשור, עם התגייסות טוטלית של משרדי הממשלה, כך שתוך מספר שנים ירד מספר התלמידים ל-20 בכיתה. נתחיל את זה בפריפריה ונתקדם למרכז״.
המרואיינים בכתבה, ראוי לציין, אינם חולמנים. כולם אנשי מקצוע מנוסים. לא צריך הכרזות חגיגיות כדי להבין איזו רוח מנשבת במסדרונות משרד החינוך. הרפז מזכיר כי לפני זמן קצר אמרה מיכל כהן, מנכ״לית המשרד, שאם היו לה המיליארדים הנדרשים לצמצום הכיתות, ספק אם הייתה משקיעה בזה. ״היא העבירה את המסר שאולי יותר חשוב להשקיע בדברים אחרים״, הוא אומר.
״ברור שקשה לשנות את המערכת באופן יסודי, מכל מיני סיבות, לאו דווקא תקציביות״, אומרת פרופ' בר-און. ״התקציבים קיימים, הבעיה היא אופן חלוקתם. דרוש תקצוב דיפרנציאלי. משרד החינוך צריך להגדיר מחדש תשומות, תפוקות ומדיניות. לתת יותר לרשויות שמתקשות, לבתי ספר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. מדיניות המשרד חייבת לכלול רב-תר-בותיות, הכרה בגיוון ובשונות, שוויון והכלה, ולא אחידות; כך גם בתקצוב. אני בטוחה שאם שר החינוך החדש יקבל את תמיכת ראש הממשלה ויגלה נחישות, הוא יוכל להתניע תהליך שיביא לשינוי רדיקלי. חייבים להתמקד בתהליך משמעותי יותר ממחאת הסרדינים״.