הרחובות עצמונה, אלי סיני ודרך נווה דקלים שביישוב ניצן, כחמישה קילומטרים דרומית לאשדוד, ריקים מאדם בשעת צהריים של יום שמש אופייני לחודש יוני. הבתים כאן הם של מפוני גוש קטיף.
רבים הושלמו לאחרונה, אחרים בתהליכי בנייה. הרחובות הסמוכים, השקמה, הרותם, הגפן והזית, שוקקים חיים. כאן מתגוררים אנשי היישוב המקוריים. אזרח צעיר מטפח גינה, ילדה מטיילת עם כלב, ג'יפים בחניה, קלישאה.
ניצן ב' היא שכונת הקראווילות. היא מחולקת לשלושה רחובות מעגליים שסביבם, מבפנים ומבחוץ, עומדות הקראווילות במצבי צבירה שונים. כמה מטופחות, בודדות. ברבות ניכרות ההזנחה והמצוקה, סלאמס של בתים פרטיים. בכל חצר פנימית ביובית בטון להגנה מפני קסאמים. כמה מהמשפחות הפכו את המכולות, שבהן נארזו החפצים מהבית הישן, לחדר נוסף או למחסן. בחלק מהקראווילות, שדייריהן עברו לבתי הקבע, התיישבו פולשים.
יגאל קירשנזפט (55) מנהל את בית חב״ד גוש קטיף השוכן בקראווילה מרוטה בניצן. הוא פונה מימית, והיה הראשון להתיישב בנווה דקלים ב־1982. ״חיינו שם שנה וחצי לבד בקרוון״, הוא מספר. בהמשך כיהן גם כחבר המועצה. חודש לפני ההתנתקות נפצע קשה מפצצת מרגמה. ״הייתי במיטה, ופינו אותי מהבית עם המיטה. בא אלי אלוף משנה לגרש אותי באופן אישי״. הכאב הפיזי עבר, זה שבלב הולך איתנו עד היום, בעיקר בגלל מה שקרה למדינה״.
עכשיו הוא מפעיל ספרייה ניידת בין יישובי המפונים שבסביבה ״עם דיסקים, ספרים וסרטים. דברים חינוכיים, הרבה חומר על גוש קטיף״. קירשנזפט מסביר: ״הרבה בני נוער מיישובים כמו ניסנית מתחזקים, הזעזוע והשבר גרמו גם לתופעות חיוביות. הרי אדם שלא חי באמונה קשה לו מאוד, והמזל שלנו, המגורשים, הוא שאנחנו מאמינים״.
בסיסו בקראווילה שתקרתה מתקלפת, אריחי קרמיקה של בריכת שחייה לכל גובה הקיר ובלגן שולט בתוכה. הוא מתנצל: ״פרצו לפה אתמול. לקחו ממתקים וקצת כסף. פריצות כאן הן דבר שבשגרה״. בכלל, המצב ביישוב על הפנים. ״אתמול הוכשה פה אישה על ידי נחש צפע. זו שכונת מצוקה״. טענה זו מכתיבה את אופי הפעילות שלו, לדבריו. ״עד הגירוש התעסקנו בעיקר עם החיילים, חילקנו 8,000 סופגניות. היום אנחנו מטפלים בקורבנות של הגירוש. בשבורים, בחד־הוריות. בשנים האחרונות נפטרו פה פי שניים אנשים מהממוצע הארצי. אנשים חולים פי שניים, יש הרבה מובטלים. עכשיו שמעתי על זוג מבוגר שמתגרש לאחר 35 שנות נישואים. גירושים, מחלות, קבלנים שברחו ועורכי דין שניצלו את המפונים. אין אחד שלא נפל״.
קירשנזפט מגיש את כרטיס הביקור שלו. בתחתיתו, באותיות כתומות מאירות עיניים, כתוב ״כתובת זמנית״. אני שואל מתי חוזרים, ויגאל עונה: ״ממש בקרוב״. הוא ״אופטימי״, בטוח שזה יקרה, גם בגלל המצב עם חמאס. חוזרים בטוח, ״אבל אני לא יודע כמה מהאנשים יחזרו איתנו, הרבה קיבלו סטירת לחי ואומרים 'עזוב אותי'. אני משתדל לחזק את האנשים, זו המשימה שהטיל עלינו הרבי בגוש, הרי גם שם לא היו חיים קלים, אבל שם הרגשנו שליחות, ופה ההרגשה שהמדינה בגדה״.
"מה שקרה נגזר"
מאחורי השלט הגדול, המקורי, ״ברוכים הבאים, רפיח ים״, עומדת הקראווילה של מורן מדמוני. 21 שנה ברפיח ים. מההתחלה ב־1984, כפי שמזכיר השלט, ועד הסוף. עשר שנים בפתרונות דיור זמניים. תשע שנים התגוררו כאן הוריה בקראווילה, לפני שנה עברו לבית הקבע, והיא ירשה את המבנה ואת השלט שההורים הביאו מהגוש.
״קשה לנו מאוד, ועוד לא התאוששנו״, היא מספרת, ״בעיקר ההורים שבנו את החיים שם״. את אבא שלה, אז חקלאי ומאז מובטל, פגשתי בכניסה. הוא הזמין אותי פנימה בתנועות ידיים ובגמגום כבד מאוד. ״הוא לא היה ככה לפני״, מסבירה מדמוני בעצב, ״אנשים אומרים 'קיבלתם מיליונים', אבל הם לא באמת מבינים מה עברו המבוגרים״.
שעיה וחגית ירון כבר בבית קבע בניצן, אבל את שעיה אני פוגש דווקא בירושלים, במוסך שפתח לפני כחמש שנים. הוא היה המוסכניק של הגוש, טיפל בכלי הרכב של התושבים, הצבא ובכלים החקלאיים. שניים מילדיו עובדים איתו בעסק, אולם דווקא היום הם אינם. אוהד בלימודיו, הנדסת רכב, וליאור, קצין מילואים בצנחנים, נקרא לצבא. יחידתו מוצבת בכיסופים, על גבול הרצועה.
את מוסך גלגלי קטיף פירק ירון בשלהי קיץ 2005. ״הציוד הלך בקונטיינרים לקיבוץ ניצנים ואוחסן שם קרוב לשנה, לאחר מכן העברתי אותו לניצן ושם הוא התכלה, עשרה קונטיינרים עם הציוד נמכרו במשקל ברזל. לא פוציתי, ולא מתכוונים לפצות אותי על כך״.
״ניסיתי כמה דברים, עד שהחלטתי מה אני רוצה לעשות, בסוף אדם חוזר לצור מחצבתו. ניסיתי להיכנס לעסק של קלנועיות, לא הלך. שלוש שנים הסתובבתי לחפש פרנסה, ואז נכנסתי בשותפות למוסך בתלפיות. לאחר שנתיים רכשתי את החלק של השותף, ועברתי לפה״.
״בגלל ההתנתקות, הגירוש - זה אותו דבר - נאלצנו בגילנו לעשות דברים שאדם עושה בשנות ה־20 וה־30 שלו״, אומר ירון, בעשור השישי לחייו. ״זה יומיומי, גם אם זה קרה לפני עשר שנים. כל ההתנהלות שלך היא כמו של בחור צעיר שזה עתה נישא, אתה לוקח משכנתה לעשרות שנים״. כשהוא אומר את זה יש לו זיק בעיניים והבעת פנים של אדם שליו. אני שואל אם זו כפירה, ״אנחנו אנשים מאמינים, ומאמינים שמה שקרה נגזר״, חורץ ירון, ״אריק שרון, אף שעשה את הדברים ממניעים אישיים, היה בסך הכל דחליל של מישהו שגזר את הגזירה הזו, מהרבה סיבות, אולי כדי להראות לנו לא לפחד משום דבר. לכן אני אומר, ואני חוזר על זה, ניתנה לי הזדמנות נוספת בחיים להתחיל הכל מחדש. זה לחיוב, כמה אנשים בחיים שלהם מקבלים הזדמנות שנייה? מעט מאוד. כך אני רואה את החיים. זה בא לידי ביטוי בכל, זה לא שהתחתנתי עוד פעם אבל זה יוצק תוכן בחיים, הם נראים אחרת, היחסים הבינאישיים מתהדקים מאוד. בנינו בית לפני שש שנים, זה עוד פעם שלב טוב בחיים״.
על קיר משרדו תמונה ליד הריסות ביתו הישן, ״הרשו לי להישאר עד הרגע האחרון״; ומכתב תודה ממוסגר: ״למי ששם יד ולב ונושא בעול הכבד של ההליכה בדרך של קהילת נווה דקלים לניצן". בסוף מכתב ההוקרה ציטוט מהנביא חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
"כולם התעייפו"
900 מתוך כ־1,600 משפחות שפונו מגוש קטיף מתגוררות כיום בבתי קבע. כ־200 משפחות עדיין לא החלו את הבנייה, מסיבות שונות: "אין תשתיות, אין הסכמים, או מבעיות כלכליות ונפשיות", מסביר אליעזר אורבך מוועד מתיישבי גוש קטיף. כ־120 משפחות שנמצאות בתהליכי בנייה "מתקשות להגיע לשלב הגמר של כניסה לבית עקב סיבות אישיות, כלכליות, או מחוסר יכולת נפשית להתמודד עם המשימה".
"מטרתנו היא לא לשמר את המסכנות כמו במחנות הפליטים של הפלסטינים. אנשים לא מסכנים אף שלכולם נשארה צלקת. הם הוכיחו את זה כשהלכו ויישבו חבלי ארץ חדשים". ואכן, כ־1,300 מהמשפחות מתגוררות היום ב־11 יישובים חדשים וב־11 הרחבות, במסגרות קהילתיות משלהם. אורבך אומר כי "זה מראה על החוסן הקהילתי של התושבים".
סבין זרביב (40), מפונה מנצר חזני, עברה להתגורר בירושלים. "לאחר שנתיים בקראווילה הייתי צריכה משהו חדש", מסבירה זרביב. ואף שעברה לסביבה נייטרלית, "עדיין יש כאב, ואני חושבת שזה תמיד יהיה חלק מאיתנו. גדלנו שם, התחתנו, ילדנו ילדים, ויצאנו משם שבורים". אני פוגש את זרביב אצל שעיה במוסך, לפני חודשים אחדים הוא גייס אותה לנהל את המשרד. "איכשהו אתה נשאב לאנשים משם", היא אומרת. "זה להרגיש את הבית יותר. מהכאב התפתחה בנו תלות של להיות אחד עם השני".
"לפני שבוע וחצי נפגשנו כל החבר׳ה המיליטנטיים של הגוש", מספר יהודה נמבורג, "התברר שכולם התעייפו, כולם לא קשורים לזה, יש רק אחד שעובד בעמותת חננו. מלא חזרו בשאלה, התפזרו בכל הארץ. דווקא אלו שהיו קטנים יותר, שלא נלחמו אז, לקחו את זה קשה יותר, השתתפו בתג מחיר וכאלה".
נמבורג היה בן 20 כשפינו אותו מהבית בנווה דקלים. לפני ההתנתקות נעצר עשרות פעמים, ותוך כדי ביצועה שהה במעצר בית בגוש. היום, עם אישה ושלושה ילדים, הוא מתגורר על גבעה באזור גוש עציון. "יהודה ושומרון זה בדמי, אני אוהב התנחלויות קצה. החיידק הזה עדיין מקנן בי".
יהודה נמבורג ואלעזר שטרן בהתנתקות. צילום: יהודה לחיאני
אחרי ההתנתקות הסתובב עם נוער הגבעות, "הייתי בעמונה, הייתי עם פאות ארוכות וזקן כמו כל הגבעונים. אבל באיזשהו שלב אתה אומר ׳די׳". כבעליה של חברת דפוס והפקות הוא עדיין תורם למאבקי הימין, "מדפיס פה ושם קצת בחינם". אבל זה המקסימום שלו. "אני עייף מזה, לא בא לי לריב יותר. אני מרגיש שעשיתי את שלי, לא בא לי יותר להיעצר. מיציתי את זה", אף שהגירוש אינו מניח לו לרגע, "הדבר הזה טבוע בי, כואב לי, זורם לי בדם. זה לא עוזב אותי, אני חולם על זה פעם בשבוע".
אצל אורבך הכאב והתקווה משמשים בערבוביה: "השאיפה היא לחזור לגוש קטיף, פשוטו כמשמעו", הוא מבהיר, "מובן שאנחנו לא ילדים קטנים, לא נחזור בלי שהממשלה תחזיר אותנו".
ואתה מאמין שזה יקרה?
"אני בטוח, אם אני לא אזכה, אז יזכו לכך הילדים והנכדים שלי. תראה את גוש עציון, מי האמין ב־48׳, כשפינו את הגוש, שנחזור לשם לאחר 19 שנה?".