תושבי הצפון למען הדרוזים בסוריה: "לא נשב בחיבוק ידיים"

זה לא מכתב שהיה אמור להתפרסם בתקשורת, יותר גישוש דופק בין יישובי הסביבה. אחד ממכריו אמר שזלץ הוא לא איש של יחסי ציבור מנופחים, אלא יותר של תכלס. ״יש גם התנגדות למה שכתבתי, וחשוב לומר אותה״, סיפר אתמול. ״אנשים אומרים שיש הרבה בעיות, אז למה לבחור דווקא בזו? זה נכון, אבל צריך להבין שאנחנו חיים במקום שבו אתה ממש שומע ורואה את האירועים מעבר לגבול. יכולה להיווצר סיטואציה לציבור גדול, ב־14 יישובים דרוזיים שנמצאים צפון־מזרחית מהחרמון, שיישארו בלי מקום לגור, בלי אוכל ותרופות, כשלא רחוק מהם מתגוררים בני משפחתם. אנחנו לא פונים לאיש ולא פותחים את הגדר, זה לא תפקידנו, אבל אם מדינת ישראל תחליט שהיא רוצה לעזור לאותה אוכלוסייה, אנחנו נהיה מוכנים. ויש גם ההיבט האישי שלי״.

זלץ. צילום: פרטי
 

״לפני 76 שנים ילד בן 13 מברלין הופרד ממשפחתו שנרצחה בשואה. אותו ילד הסתובב במשך שש שנים בין מחנות השמדה, בתי יתומים ובתים של אנשים שביקשו לעזור. הילד גדל והקים משפחה, הקים קיבוץ ומדינה. אני אחד מחמשת ילדיו של פטר זלץ, שכנראה לא יכול היה לעשות את זה בלי עזרתם של אנשים טובים, שלא שאלו מאיפה בא ולא הסתכלו אם עבר ברית מילה. עם כל הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה, היו גם הרבה אנשים טובים בדרך, כאלה שסיכנו את חייהם ואת פת לחמם האחרונה כדי להציל ילדים. אז אי אפשר כיום, אחרי שיש לנו מדינה ויש אפשרות ויכולת כלכלית, להישאר אדיש שיקרה אירוע כזה נוסף, ועוד לידנו״.

״יש אנשים שאומרים שזה מזמין צרות, בטח אחרי האירועים האחרונים. אין לי שום מילים יפות להגיד על אותו פשע חייתי מתועב. הכל נכון, בעייתי ומורכב, אבל השאלה היא אילו מעשים קטנים אנחנו עושים, כאלה שאולי ישנו מציאות בעוד שנה או שנתיים. לא בגלל זה כל דרוזי שאפגוש מעתה והלאה אראה בו בן אדם אלים ורוצח פוטנציאלי״.

רעיון המקלט הזמני התבשל אצל זלץ אחרי לא מעט שיחות עם הנהגת הדרוזים בגליל ובגולן, וגם עם גורמי ביטחון ישראליים ששאלו אם דבר כזה בכלל אפשרי בתחום שיפוטו.

ואף שראשי קיבוצים לא מעטים עדיין לא זכו לראות את המכתב הרשמי של זלץ, ללא ספק ההד כבר נוצר. על המשאות ובדרך לחדר האוכל בקיבוץ ברעם התחילו לגלגל את הרעיון והאפשרות שבקרוב יתחילו לדבר אצלם ערבית. ״עוד לא דנו בנושא, אבל אחת החברות ראתה את הפרסום ברשת החברתית ואמרה שאם הדבר יהיה רלוונטי, היא מוכנה לנהל את הפרויקט״, סיפר שחר רגב, מנהל הקהילה בקיבוץ.

קיבוץ ברעם
 

גם אם תהיה פנייה רשמית לקליטה בקיבוץ, רגב מדגיש שזו לא תהיה החלטה של איש אחד, אלא החלטת אספה שצריך לדון בה בכל ההיבטים. למשל, הביטחוני. במכתבו של ראש המועצה הובהר שכל החלטה תהיה בתיאום ובפיקוח מערכת הביטחון, כדי שדבר לא יפגע בשלום התושבים.

״אל תדאג, לא יחליטו עבורנו שאנשי ג׳בהת א־נוסרה ייכנסו ליישוב, ועכשיו נעלה על פטרול כדי לשמור על חיינו״, אמר יונתן פרידמן, מנהל הקהילה והקליטה בקיבוץ חולתה, שמפרגן להחלטת ראש המועצה האזורית. ״צריך לזכור שמדובר במדינת ישראל ולא בשום מדינה אחרת בעולם, והיא לא יכולה לשבת בצד, לראות אסון מתרחש ולא לחשוב איך להיות חלק מהעזרה. אנחנו המדינה הראשונה ששולחת משלחות לכל מקום בעולם, ומבחינתי זה לא שונה ממבצע איסוף שמיכות לנפגעי האסון בנפאל. עזוב קיבוצניקים, זה ביסוד העם היהודי, ולכן אני גאה שראש המועצה שלי הוא חלוץ בחשיבה על דברים כאלה״.

בקיבוץ מעיין ברוך כבר מתורגלים באירוח, ובכל פעם הם מוצאים סיבה אחרת להזמין אליהם אנשים זרים. במבצע צוק איתן, למשל, אירחו קשישים שסירבו לחזור לביתם שבדרום. בתחילת השנה הייתה זו פלוגה שפורקה ומצאה שם זולה, ולפני די הרבה שנים קבוצה של צד״לניקים התנחלה שם מאחר שהייתה זקוקה באופן דחוף לקורת גג.

אבל בקיבוץ יש כיום בעיות לוגיסטיות, והוא לא ערוך לקליטה המונית.
מעיין ברוך עבר הפרטה, וכיום הוא קרוב יותר באופיו ליישוב קהילתי מאשר לקיבוץ הישן. עם זאת, תושביו משוכנעים שכשיגיע הרגע, כולם יתגייסו, חדרים יפונו, והנזקקים ישוכנו.

״אנחנו לא יישוב גדול, ו-50 איש כקבוצה יכולים להיות קצת גדולים על המקום״, אמר ירון אבגי, מנהל האגודה הקהילתית בקיבוץ. ״בזמן צוק איתן אירחנו בתנאים מאוד קשים. ומאחר שאין לנו תשתית תיירותית, השתמשנו במכינה הקדם-צבאית שהייתה ריקה. האורחים ישנו על מיטות סוכנות של פעם. אם נצטרך לספק מקלט זמני, זה יהיה מתאים ברמה של אירוח משפחה או שתיים, כשגם לפרסום קטן תהיה אפקטיביות גדולה. עבור קבוצה יותר גדולה נצטרך לבדוק בצורה מעמיקה איך נוכל להתמודד עם זה״.