משאית גדולה זה מה שד"ר אלה קורן זוכרת מהרגע שבו המכונית שבה נסעה בבסיס ששירתה בו, עברה תאונת דרכים. “הייתי חיילת בחיל החימוש בתל השומר", היא משחזרת. “זה קרה יום לפני יום הולדתי ה–19. נסענו בתפקיד עם רכב של הבסיס, ובכניסה התנגשנו במשאית. התעוררתי בבית החולים אחרי מספר שעות. הפגיעה הייתה בראש, הייתה חבלה מוחית, וגם צלקות מאוד לא יפות בפנים, שכיום כבר היטשטשו. בעקבות המלצת הרופאים, המשכתי בשירות הצבאי אחרי תקופה מסוימת, וכשהשתחררתי הוכרתי כנכת צה"ל עם 32% נכות".
הנכות של קורן (59, גרושה, אם לשלושה, מהרצליה) השפיעה, בסופו של דבר, לא רק על מצבה האישי והנפשי, אלא גם על עיסוקה. קורן, ד"ר לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, החליטה לחקור את נושא מצבן של נכות צה"ל הקרוב ללבה. “אחרי התאונה לא באמת הבנתי מה קרה לי", היא מספרת. “שמתי לב שאין לי את הזיכרון שהיה לי, יכולת הקריאה והריכוז נפגמו. היו לי כאבי ראש עזים ופחד נוראי מלנהוג או מלראות משאית לידי. התופעות הללו מלוות אותי גם כיום בדרגות שונות. הצלקות בפנים היו מאוד לא נעימות בלשון המעטה. בחור אחד ששירת איתי אמר לי ‘וואו, איזה צלקות, תצטרכי הרבה כסף כדי להתחתן'".
איך באמת הסתדרת עם הסוגיה הרומנטית?
“למרות הצלקות, מצאתי מהר בן זוג. התחתנתי בגיל 20, הייתי כבר אמא בגיל 21. אבל שנים רבות לא עבדתי ולא עזרתי בעול הפרנסה, כי לא הייתי מסוגלת לעשות גם וגם. גם להיות אמא וגם לבנות קריירה. נכון שהרבה נשים לא עושות את שני הדברים האלה במקביל, אבל תלוי מה הסיבה לכך. אצלי זה היה בגלל המצב שלי. הרגשתי מבוכה, הרגשתי נחותה. הרבה שנים גם לא נהגתי. כדי לקחת את הילדים לרופא ולחוגים, הייתי צריכה שמישהו יסיע אותי. בגיל 30 הבנתי שאין מנוס, שאני צריכה 'פיזיותרפיה למוח' והתחלתי ללמוד".
בסביבות גיל 40 הרגישה קורן שצריך להעלות את המודעות לנכות צה"ל, שהיו לדבריה קבוצה שקופה בחברה. “היו באותה תקופה בחירות בארגון נכי צה"ל", היא מספרת, “משה (מוץ) מטלון שנבחר אז ליו"ר הארגון, הבטיח לי שיוקם פורום לנשים נכות צה"ל, והוא אכן קיים.
"זהו פורום בהתנדבות מלאה, אני אחת מהחברות בו, ואנחנו מנסות לקדם תקנות וצרכים ספציפיים של נשים בנושאים כמו לידה, שילוב בעבודה ועוד. בזמנו גם פניתי למשרד הביטחון וביקשתי לערוך מחקר עלינו. אחד הנציגים אמר לי ‘את פותחת תיבת פנדורה'. משרד הביטחון זה עולם גברי, לא עולם נשי. זה עולם שוביניסטי. נכון שיש כיום שינויים גם בצה"ל, אבל אלה תהליכים, זה לוקח זמן. התשובה של אותו נציג בעצם הניעה אותי להתחיל לערוך לראשונה מחקרים על ההיבטים הפסיכולוגיים של נכות צה"ל. למשל, אחד המחקרים משווה את הבדלי המגדר בהסתגלות לנכות. כלומר, נשים נכות צה"ל לעומת גברים נכי צה"ל, לפי פרמטרים של בריאות פיזית, בריאות נפשית ותפקוד חברתי".
המחקרים השונים של קורן שנמשכים עד היום, נערכו בקרב כ–170 נכות צה"ל, ולדבריה "הייתה בעיה גדולה להגיע אליהן, כי הן תמיד מסתתרות בתוך הקונכיה של עצמן". התוצאות העדכניות של חלק מהמחקרים הללו (אחד מהם בשיתוף פרופ' רחל דקל ומעין שר–דותן; והשני גם בשיתוף אביטל שלזינגר) יוצגו בקרוב בכינוס הבינלאומי השישי "אחדות ושונות - הלכה ומעשה", שמקיים בית איזי שפירא ב־7–8 ביולי במלון דן פנורמה בתל אביב.
בית איזי שפירא מציין השנה 35 שנות פעילות ומשמש כיועץ מקצועי מיוחד של האו"ם בתחום הטיפול באנשים עם מוגבלויות בעולם. כינוס זה נתפס על ידי אנשי המקצוע והמחקר בעולם ככינוס המשמעותי והמקצועי ביותר בתחום המוגבלויות, וצפוי למשוך אליו למעלה מאלף אנשי מקצוע, אנשי מחקר ואנשים עם מוגבלות מ–17 מדינות שונות. הכינוס הבינלאומי, שנערך מדי ארבע שנים, יתקיים לראשונה לאחר אשרורה של האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות על ידי מדינת ישראל.
בית איזי שפירא מציין השנה 35 שנות פעילות ומשמש כיועץ מקצועי מיוחד של האו"ם בתחום הטיפול באנשים עם מוגבלויות בעולם. כינוס זה נתפס על ידי אנשי המקצוע והמחקר בעולם ככינוס המשמעותי והמקצועי ביותר בתחום המוגבלויות, וצפוי למשוך אליו למעלה מאלף אנשי מקצוע, אנשי מחקר ואנשים עם מוגבלות מ–17 מדינות שונות. הכינוס הבינלאומי, שנערך מדי ארבע שנים, יתקיים לראשונה לאחר אשרורה של האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות על ידי מדינת ישראל.
בעייתיות כפולה
אף על פי שאוטומטית צמד המילים “נכה צה"ל" מתקשר אצל רובנו קודם כל למלחמות, זה לא תמיד כך. “הנכויות הן מגוונות ונגרמות חוץ ממלחמות גם מאימונים, מתאונות דרכים וממחלות", מבהירה קורן. “כל הגורמים האלה לנכות נמצאים גם בקרב הגברים וגם בקרב הנשים, ואפילו האחוזים דומים. אבל יש שוני מגדרי. למשל, אצל נשים שיש להן פגיעות עמוד שדרה וגפיים, המשמעות של הנכות תהיה שונה לחלוטין מאשר אצל גברים, וזאת בגלל תפקידים שאישה צריכה למלא, כמו הריון, לידה, טיפול בילדים".
אילו הבדלים נוספים מצאת בין גברים לנשים?
“80% מנכות צה"ל שהשתתפו במחקר, הרגישו שיש סטיגמה, ש'אנחנו פחות שוות מהגברים הנכים'. אנחנו מקבלות פחות תמיכה חברתית פורמלית, פחות יודעות את הזכויות שלנו. אגיד זאת בצורה לא יפה - אנחנו לא הופכות שולחן, ואנחנו מתביישות להגיד שאנחנו נכות. אני, בעצמי, שנים לא אמרתי שאני נכה. היום מתחילים להבין במשרד הביטחון שהצרכים של הנשים הנכות שונים מהצרכים של הגברים. מתחילים להבין שצריכים להתייחס אחרת לנשים.
"כשהייתי בהריון לא קיבלתי כל עזרה. בשנים האחרונות משרד הביטחון כן נותן דגש לחלק של ההורות אצל האישה ומנסה לסייע בדברים האלה. אבל למרות זאת, עדיין לא ראיתי שיש באמת שוני ביחס לנשים הנכות. למשל, אין התייחסות מיוחדת לנשים מבוגרות נכות שסובלות מבעיות אוסטאופורוזיס קשות; או למשל, נשים שלוקחות סטרואידים או תרופות מסוימות, שגורמות להן לשיעור יתר.
"אני מצפה שיעזרו גם להן. המודל הרפואי שעליו מתבסס משרד הביטחון הוא מודל גברי, ולכן ההתייחסות היא על פי מודל זה. לאט–לאט מנסים לבדוק מה קורה אצל הנשים, אבל לדעתי הדבר הבסיסי והנכון לעשות הוא לפתח מודל נפרד לנשים על כל היבטיו. יש עכשיו התייחסות לבעיות ספציפיות אצל נשים, אבל אני עוד לא שמעתי על כתיבת תקנות חדשות כלליות המותאמות לנשים".
"כשהייתי בהריון לא קיבלתי כל עזרה. בשנים האחרונות משרד הביטחון כן נותן דגש לחלק של ההורות אצל האישה ומנסה לסייע בדברים האלה. אבל למרות זאת, עדיין לא ראיתי שיש באמת שוני ביחס לנשים הנכות. למשל, אין התייחסות מיוחדת לנשים מבוגרות נכות שסובלות מבעיות אוסטאופורוזיס קשות; או למשל, נשים שלוקחות סטרואידים או תרופות מסוימות, שגורמות להן לשיעור יתר.
"אני מצפה שיעזרו גם להן. המודל הרפואי שעליו מתבסס משרד הביטחון הוא מודל גברי, ולכן ההתייחסות היא על פי מודל זה. לאט–לאט מנסים לבדוק מה קורה אצל הנשים, אבל לדעתי הדבר הבסיסי והנכון לעשות הוא לפתח מודל נפרד לנשים על כל היבטיו. יש עכשיו התייחסות לבעיות ספציפיות אצל נשים, אבל אני עוד לא שמעתי על כתיבת תקנות חדשות כלליות המותאמות לנשים".
פמיניזם ודרישות מגדריות יכולים ללכת יד ביד?
"רוב הנשים עד שנות ה–90 היו פקידות, והיו אנשים ששאלו את נכות צה"ל 'איך אפשר להיפצע מהכנת קפה?'. בשנים האחרונות אכן חלה התקדמות, וצה"ל פתח את שורותיו לנשים לתפקידים שנחשבים גבריים וקרביים. זה עדיין לא סותר את העובדה שאם קורה משהו לאישה בזמן אימון, או בכל רגע אחר במהלך שירותה, היא צריכה לקבל את הטיפול המתאים לה כאישה".
אחד הממצאים המעניינים של קורן נוגע לאחוז הנשים הנכות, הרווקות והגרושות, בהשוואה לגברים נכי צה"ל. "מצאתי שבקרב נכות צה"ל שהשתתפו במחקר, אחוז הנשים הרווקות או הגרושות היה הרבה יותר גבוה מאשר אחוז הגברים הנכים", היא מספרת. "פרופ' רחל דקל, שאספה נתונים על כלל נכות צה"ל, מצאה נתונים דומים, והאחוזים היו כ–60% נשים נשואות לעומת כ–80% גברים נשואים. זהו פער מאוד משמעותי".
איך אפשר להסביר את הפער הזה?
“נכת צה"ל היא לא אטרקטיבית בעיני גבר ממוצע, כי היא שווה פחות בחברה, והמוגבלויות שלה הרבה פעמים גם לא מאפשרות לה לנהל חיי זוגיות נורמטיביים. מעטים הגברים שירצו להסתובב בחוץ עם אישה בכיסא גלגלים, או אישה עם נכות אחרת נראית לעין. לעומת זאת, כל גבר נכה צה"ל הוא מאוד סקסי בעיני אישה, כי הוא גיבור ישראל, ויש לו גם ביטחון כלכלי ויוקרה חברתית".
מבחינת ביטחון כלכלי, גם נשים נכות צה"ל מקבלות קצבאות.
“דווקא במקרה שלהן, העובדה שהן מקבלות קצבאות, הרבה פעמים יוצרת מצב שהן מנוצלות על ידי בני הזוג שלהן. סוגיה ספציפית זו של ניצול אומנם לא נבדקה במחקר, אבל משיחות רבות שניהלתי עם נכות צה"ל שמעתי סיפורים על כך שאם מישהי כבר מתחתנת, ואם יש לה קצבה טובה, אז בעלה יהיה איתה, אבל עלולה להיות אלימות מצדו כלפיה. ואילו היא תשתוק רק כדי שהוא לא יעזוב וכדי שלא תישאר לבד. או שבמהלך גירושים הבעל מאיים לקחת את הילדים, אם היא לא תיתן לו הרבה כסף. יש ניצול כלכלי, לפעמים אלימות פיזית, ופעמים רבות אלימות מילולית גם בחיי הנישואים וגם בגירושים. למשל, אשה בסביבות גיל 40, עם פציעה קשה פיזית וקוגנטיבית, סיפרה לי שבעלה מתעלל בה פיזית ונפשית, ושהיא לא מוכנה לנקוט שום צעד, כי היא לא רוצה להיות לבד. היא פשוט בוכה וממשיכה לסבול עד היום".
את מתארת מצב שקורה פעמים רבות גם אצל נשים בריאות.
“נכון, יש הרבה נשים שסובלות מאלימות בחיי הזוגיות שלהן, אבל הנכות מוסיפה דרגת קושי נוספת לאישה. הנכות עצמה היא חיסרון. לאישה בריאה יש חיסרון מגדרי בהיותה אישה, זאת אומרת בהיותה חלק מקבוצת מיעוט; ואילו לאישה הנכה יש שני חסרונות. היא גם אישה, אבל היא גם נכה. כלומר הבעיתיות שלה היא כפולה".
חיות פחות
ממצא מעניין נוסף מתוך המחקרים שיוצגו בכינוס הבינלאומי הוא לגבי תוחלת החיים של נכות צה"ל. “לפי נתונים שאספה פרופ' דקל, אחת מתוך שלוש נשים נכות צה"ל נפטרת עד גיל 60. לעומת זאת, מספר הגברים הנכים החיים מעל גיל 60 הוא בערך פי שלושה מהנשים", מספרת קורן. “ממה שמצאתי עד עכשיו במחקר, ומהניסיון שיש לי עם הרבה נכות צה"ל, ישנן כמה סיבות שיכולות לגרום לכך. אחד הדברים יכול להיות המצב הפיזי והנפשי הפחות טוב שנמצאות בו הנשים יחסית לגברים. אם אוסיף לזה את הצורך להוכיח את עצמנו כל הזמן, את הצורך שלנו בשליטה, הרי שאצל נשים נכות הצורך לשלוט פוגע ברווחה הנפשית ובמשמעות החיים".
איך זה מתבטא בפועל?
“למשל, כשאני מלמדת, אני צריכה הרבה שליטה מול הכיתה, וזה דורש ממני מאמצים כבירים. כשאני יוצאת מהשיעור, אני סחוטה, לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר. ידוע כבר שחוסר בריאות נפשית לא מיטיב עם הבריאות הפיזית שלנו. ואם הבריאות שלנו פחות טובה, אנחנו גם מחזיקות מעמד פחות זמן".
קורן מוסיפה שאצל נשים נכות הרבה דברים יכולים לגרום ללחץ נפשי.
“זה חוסר רצון להראות את הנכות, חוסר יכולת להתמודד עם הרשויות", היא אומרת. “רוב הנשים הנכות לא מרוצות מהוועדות הרפואיות. הן מרגישות הרבה פעמים לא נוח מול הוועדות האלה. הנשים לא יודעות לבקש או לדרוש, כי הן אינן מודעות מספיק לזכויות שלהן. הן גם פונות פחות לרשויות, מתביישות להודות שהן נכות צה"ל ולא מדברות על זה. לאישה אומרים 'זה מה שמגיע לך', וברוב המקרים היא לא מתווכחת, לא שואלת מה עוד. לעומת זאת, גבר הוא יותר אסרטיבי, שלא לומר אגרסיבי. באופן כללי, אני יכולה לומר לך שמאוד לא נעים לעמוד מול רשויות, מול רופאים שבכלל לא מבינים שיש נתונים מגדריים, ומול מערכת שעדיין לא בנויה לתת תשובה לנשים. זוהי מערכת שרק לאחרונה מתחילה להתייחס גם לנשים ולהבדלים מגדריים".
“זה חוסר רצון להראות את הנכות, חוסר יכולת להתמודד עם הרשויות", היא אומרת. “רוב הנשים הנכות לא מרוצות מהוועדות הרפואיות. הן מרגישות הרבה פעמים לא נוח מול הוועדות האלה. הנשים לא יודעות לבקש או לדרוש, כי הן אינן מודעות מספיק לזכויות שלהן. הן גם פונות פחות לרשויות, מתביישות להודות שהן נכות צה"ל ולא מדברות על זה. לאישה אומרים 'זה מה שמגיע לך', וברוב המקרים היא לא מתווכחת, לא שואלת מה עוד. לעומת זאת, גבר הוא יותר אסרטיבי, שלא לומר אגרסיבי. באופן כללי, אני יכולה לומר לך שמאוד לא נעים לעמוד מול רשויות, מול רופאים שבכלל לא מבינים שיש נתונים מגדריים, ומול מערכת שעדיין לא בנויה לתת תשובה לנשים. זוהי מערכת שרק לאחרונה מתחילה להתייחס גם לנשים ולהבדלים מגדריים".
ההפתעה הגדולה ביותר
לעומת כל הנתונים הלא מעודדים שקורן הציגה עד כה, נמצא גם נתון אחד, אופטימי יותר, הקשור בסוגיית תעסוקת נשים נכות צה"ל. “מנתוניה של פרופ' דקל עולה כי מתוך כלל נכות צה"ל באחוזי נכות עד 49%, שיעור הנשים העובדות הוא 73%. זאת לעומת 56% גברים נכי צה"ל במצב נכות דומה", היא מספרת. “בעבודת הדוקטורט שלי מצאתי הבדלים דומים, והסברתי זאת בכך שאנחנו כל הזמן רוצות להוכיח שאנחנו שוות, ושאנחנו מצליחות לעשות דברים כמו כל אחד אחר. עם זאת, פרופ' דקל מצאה שגברים נכי צה"ל עם אחוזי נכות הגבוהים יותר מ–50%, עובדים יותר מהנשים".
למה יש הבדלים תעסוקתיים הקשורים בדרגת הנכות?
“לדעתי, המצב הפיזי של אישה בנכויות גבוהות יותר, הוא קשה יותר, אבל אין הסבר מדויק לכל מה שאני אומרת. אני טוענת שאנחנו רק בתחילת הדרך וצריך להמשיך לחקור בצורה יסודית, כדי לתת תמונה רחבה יותר על מצבן של הנשים, וכך גם הרשויות יוכלו לסייע בצורה נכונה ויעילה יותר. למשל, לא חקרנו עוד את נושא המשפחות של האישה הנכה, מה מקומה של המשפחה אצל האישה הזאת. אצל הגברים נושא זה כן נחקר. יש מחקר רחב וגדול מאוד בכל מיני היבטים. לגבי נכת צה"ל רק התחלנו לחקור, וגם זה בקושי".
מה הכי הפתיע אותך במחקר?
"נתחיל מזה שבאקדמיה בישראל לא היה אף מחקר עלינו, והרבה אנשי אקדמיה לא ידעו על קיומנו. זו הייתה ההפתעה הכי גדולה".
בשאר העולם יש יותר מודעות לנשים שהפכו נכות בעקבות שירותן הצבאי?
“מבחינה אקדמית, יש מחקר על נשים שהפכו מוגבלות עקב שירות צבאי בארצות הברית ובקנדה. המחקר מתחיל בסביבות שנות ה–70, כשהתייחסו
לתפקיד הנשים במלחמת וייטנאם. גם שם הדברים לא הלכו חלק, אבל לפחות היה מחקר. התפתחות המחקר בנושא היא גלובלית וגם לוקאלית. אבל אנחנו צריכים שהלוקאלי שלנו יהפוך ליותר גדול".
לתפקיד הנשים במלחמת וייטנאם. גם שם הדברים לא הלכו חלק, אבל לפחות היה מחקר. התפתחות המחקר בנושא היא גלובלית וגם לוקאלית. אבל אנחנו צריכים שהלוקאלי שלנו יהפוך ליותר גדול".
מה הייתה הטענה שחזרה אצל רוב משתתפות המחקר?
"שהן מרגישות תמיד בצד, שאף אחד לא מתייחס אליהן. כמעט לכולן הייתה גם התחושה של בושה, תחושה שאנחנו לא שוות".
על מה הנתונים שלך מרמזים?
"על כך שנשים תמיד נמצאות אחרי הגברים, ושאין התייחסות מגדרית נאותה. רואים את זה גם באופן כללי בחברה בכלל".
ומה השאיפה שלך?
"שנשים צעירות ימשיכו להיות פטריוטיות, שידרשו באסרטיביות את התפקיד שמגיע להן, ואם חס וחלילה הן נפצעות במסגרת השירות הצבאי, שהן ידעו לדרוש מאגף השיקום את הזכויות שלהן. שמשרד הביטחון יהיה נגיש לנשים, ושבעת הצורך גם יתייחסו אליהן מגדרית. גברים נכי צה"ל זוכים להילה של גיבורים בחברה שלנו לעומת נשים שנשכחות. נכות צה"ל זה הבייבי שלי, זו אחת המטרות שלי בחיים. החלטתי שהחברה חייבת לדעת שגם אנחנו קיימות בשטח".
תגובת משרד הביטחון: "אגף שיקום נכים במשרד הביטחון מטפל כיום בכ–3,300 נשים שהוכרו כנכות צה"ל, ובכ–50 אלף נכים גברים. אגף השיקום פועל במגוון של דרכים להעלאת המודעות של הצוותים הרפואיים בהיבטים השונים של הטיפול הרפואי בגברים ובנשים, ומקיים סדנאות וימי עיון בנושאי רפואה מגדרית.
"בנוסף, ערך אגף השיקום בחינה מקיפה של דרכי הטיפול בנשים נכות, קבע נוהלי טיפול ייחודיים, לרבות טיפולי פוריות עד שלב הכניסה להריון, וכן טיפולים ומעקב רפואי על פי הנדרש עד ללידה"