לפני כמעט שנה, במהלך הלחימה בצוק איתן, אצל משפחת גדעוני משכונת קטמון שבירושלים, ההורים אלי ומזל והאחים ציון, ניר ואור לא הפסיקו לדבר על כדורסל. תוך כדי הדאגה לבן הזקונים ליאל, לוחם גבעתי שלחם בעזה, לא הפסיקו להאמין ולקוות שאולי הקבוצה החדשה שנבנית במלחה, עם המעבר לאולם החדש ״פיס ארנה״ ותחת ההנהלה החדשה, תזכה סוף־סוף באליפות, משאת נפשם של ארבעת האחים.
כמו שלושת אחיו הגדולים, גם ליאל היה אוהד שרוף של הקבוצה. אלא שאת האליפות ההיסטורית שבה זכתה קבוצתו האהובה בשבוע שעבר הוא לא הספיק לראות. ב־1 באוגוסט 2014, יום שישי השחור, בוקר החטיפה של סגן הדר גולדין ז״ל, נהרג סמ״ר ליאל גדעוני בן ה־20, ששימש קשר מ״פ בפלס״ר גבעתי, בפאתי רפיח במהלך היתקלות עם מחבלים שיצאו מפיר מערה.
״כשהתחילה הלחימה, יומיים או שלושה לפני שהם נכנסו לרצועה, הלכנו לבקר את ליאל בשטחי הכינוס במשמר הנגב״, מספר האח ציון, 35, בראיון ל״מעריב המגזין״. ״סיכמנו שהקוד אם הוא נכנס לרצועה הוא אם דיאור פישר חתם. זה היה שחקן שהפועל רצו להביא. ההסכם היה שאם הוא מסמס שהוא חתם, זה אומר שהם נכנסים״. אלא שבסופו של דבר דיאור פישר חתם באוניקס קאזאן הרוסית, ואילו ליאל נכנס לעזה ולא שב.
ניצחונה ההיסטורי של הפועל ירושלים בשבוע שעבר הושג בתום עונה שבה זכרו של ליאל ליווה את הקבוצה ואת אוהדיה, יחד עם האחים ואפילו ההורים שהחלו לפקוד את הארנה. במשחק הראשון באולם החדש ערכה הקבוצה טקס אזכרה לליאל, ואף קראה לאחת מקבוצות הנוער על שמו. ״גל הראל (מנכ״ל המועדון-מ״ש) הגיע בשבעה ואחר כך באו גם יותם הלפרין, ליאור אליהו ויניב גרין לשבעה. כך נוצר החיבור יוצא הדופן״, מספר ציון. ״הם אנשים גדולים עם לב ענק, ומאז אותו יום אנו עושים ביחד כל כך הרבה דברים. היה טקס מרשים וגדול עם סרטון שהקרינו במסכים, והאוהדים הניפו שלטים. זה קשר כמעט יומיומי של חיבוק אדיר של הקבוצה אלינו. בזכייה בגביע
ווינר יותם הוריד אותנו לפרקט כדי להניף את הגביע ואמר: 'נשבעתי שהתואר הראשון מוקדש לליאל'״. לאחר הזכייה בחמישי האחרון, אוהדי הקבוצה ואנשיה עלו עם צלחת האליפות לקברו של ליאל.
צלחת האליפות על קברו של ליאל גדעוני ז"ל. צילום: מתוך פייסבוק
״נולדנו לזה"
״אני התחלתי עם השיגעון הזה בתחילת שנות ה־90 ולאורך השנים כולם נתפסו״, מספר ציון, המתגורר בפתח תקווה ומנהל רשת אופנה. ״ארבעתנו היינו מנויים. אחר כך ניר עבר לחו״ל, אבל הוא עדיין מגיע למשחקים החשובים״.
״אני וליאל נולדנו לזה״, מתאר האח אור, 26, סטודנט באריאל. ״ציון עוד היה אוהד מכבי כשהיה צעיר, אבל ליאל ואני לא הכרנו שום דבר אחר. אני זוכר אותנו ביחד קופצים באטרף ביציעים. היינו עומדים מאחורי הסל, איפה שהשרופים. באחד המשחקים באירופה ליאל עומד לפני, ירושלים קיבלה זריקות עונשין. אני עומד מעל ליאל וצפוף, זריקת העונשין נכנסה, ופתאום ליאל קפץ למעלה, נגח לי בפה וכל השפתיים שלי דיממו והצוואר שלי היה תפוס. לא יכולתי לזוז. אני לא אשכח לעולם איך באותם רגעים כעסתי עליו, מה קשורה הקפיצה באמצע המשחק, סתם קליעת עונשין, אבל ליאל אמר לי: 'הייתה לי הרגשה שאם הוא קולע את זה, אנחנו מנצחים'. וניצחנו״.
״בדיוק אתמול נזכרתי איך כשלקחנו את גביע יול״ב (יורוקאפ - מ״ש) ב־2004 ליאל בא איתנו לחגיגות בכיכר ספרא״, מספר ציון. ״הוא היה פצפון אז. אחר כך היה יושב במלחה מאחורי הסלים. הפועל ירושלים הייתה חלק ועודנה חלק בלתי נפרד מהחיים בבית: ללכת למשחקים ביחד, לדסקס בארוחת שישי, להתלהב מכל חתימה, לנסוע למשחקי חוץ ביחד, לעדכן אחד את השני כשמישהו רחוק. זה היה השיח בשולחן בארוחת שישי. אמא אומרת: 'אולי נדבר על משהו אחר', אבל זה הנושא המרכזי. זה שמחה ביחד, עצב ביחד, כעסים. זה חלק מאוד גדול בחיים שלנו ובהוויה שלנו כאחים״.
״ליאל היה בן אדם שמאוד אהב אנשים ואהב את החיים, ולכן המוטו של הקבוצה 'יש בנו אהבה והיא תנצח' היה מאוד משמעותי עבורו״, מוסיף ציון. ״הוא מאוד לא אהב את מכבי תל אביב, כמונו. לנצח אותם זה היה דבר גדול. כמו כל אוהד ממוצע הוא העריץ את עדי גורדון למרות שלא ראה אותו משחק. כאוהדי הפועל היינו מאוכזבים בדרך כלל, להוציא את יול״ב וארבעה גביעים, ששניים מהם היו לפני שהוא נולד. התרגלנו להפסיד, אבל ליאל היה אופטימי בחיים שלו וזו תכונה חשובה כשאתה אוהד הפועל ירושלים".
לנוכח העובדה שליאל חיכה בקוצר רוח לאולם החדש של הקבוצה, אחיו הגדולים הפתיעו אותו ורכשו לו במתנה מינוי, שבו הוא לא הספיק להשתמש. ״הוא היה יוצא שבתות מהצבא והיינו הולכים יחד לאתר הבנייה של הארנה ומתפלחים פנימה״, מספר ציון. ״כשקנינו לו את המינוי הוא היה בעננים. חיכינו ללכת למשחקים ביחד, והקבוצה הלכה ונרקמה. אחרי כל החתמה - ברייסי רייט ודונטה סמית -אתה אומר: 'יא אללה, איזו קבוצה בונים פה'. דווקא בגלל זה אני לא יכול להסביר כמה החוסר והגעגוע אליו עצומים. על כל דבר שהוא מפספס - שם הכאב הגדול״.
ביום שני שעבר, בדיוק ביום המשחק הראשון בגמר מול הפועל אילת, מלאו 11 חודשים לנפילתו של ליאל. האזכרה נקבעה לשעה חמש אחר הצהריים, עוד כשבירושלים האמינו שהיריבה תהיה מכבי תל אביב, ומהר הרצל יהיה אפשר להספיק להגיע לארנה אחרי האזכרה. ״זה היה יום קשה במיוחד, זה היה גם שנה בדיוק ליום האחרון שליאל היה בבית״, מספר אור. ״אחרי שאילת עלו, אמרנו לאמא: 'אנחנו מבינים שקבענו את האזכרה לחמש, אבל אנחנו צריכים להיות באילת'. יש לנו חולצה של הפועל, 'חולצת פשע' אנחנו קוראים לה, קרועה כמו של עבריינים, הייתה בכל התארים שזכינו. ניר רצה שניקח אותה לאילת, אמר 'איתה בטוח מנצחים'. ציון אמר: 'החולצה הזו נשארת אצל ליאל', הוא הניח אותה על הקבר ונסענו לאילת״.
״הוא הכי אהב ללכת עם החולצה הזו למשחקים גדולים״, מספר ציון. ״גופייה קרועה ומעופשת. הלכתי לליאל ביום חמישי לפני המשחק וראיתי שיש שם גם חולצה חדשה מהעונה הזו. שאלתי את גיא הראל - הוא שם אותה שם״.
גם אור עלה לקבר לפני המשחק המכריע: ״ביום חמישי בבוקר נסעתי לליאל. הייתי אצלו הרבה יותר מהרגיל והייתי נסער ומלא עצבים. אני בדרך כלל אדם רגוע, אבל המחשבה על זה שליאל לא יראה את האליפות מילאה אותי כעס ורגשות, הרגשתי שאני לא רוצה את האליפות כשזה ככה. ופתאום אני רואה את גיא הראל, אני מתנפל עליו ואומר לו: 'למה אתה עושה את זה? למה הבאת את הפועל למקום הזה? למה עכשיו אתם נזכרים להביא הצלחות?' הייתי מעדיף לא להגיע לשם בכלל, חשבתי על ליאל וככה הרגשתי. אני לא רוצה אליפות ואני לא שמח, רק כועס. וגיא מצדו פשוט חיבק אותי״.
"אמונה ענקית"
ביום חמישי האחרון הגיעה המשפחה כולה לארנה. ״ההורים לאורך השנים לא היו חובבי ספורט גדולים, אבל בגלל המציאות בבית הם נהיו מאוד מעודכנים ומעורים״, מספר ציון. ״עכשיו הם בעיקר מאוד מתרשמים ומתחזקים מהחיבוק הזה של הקבוצה למשפחה וכל מה שהיא עשתה להנצחה של ליאל. הם מבינים שהפועל זה מעבר לקבוצת כדורסל, זה לגמרי מועדון שמהווה משפחה. מעבר לכל תואר או ניצחון, העובדה שהקבוצה כל כך מחוברת לקהילה - זו בעיני המהות של הפועל ירושלים וזה הניצחון הכי גדול״.
ברבע השני של משחק האליפות, כשאילת הגיעה ליתרון 11, המתח היה בשיאו. ״זה היה נראה כאילו חוזרת הפועל ירושלים הלוזרית, זו שתמיד עושה במכנסיים ברגעי האמת, אבל איכשהו ידעתי שזה לא באמת הולך לקרות״, אומר ציון. ״האמונה הייתה ענקית והרוח כל כך אחרת. מאז שאורי אלון קנה את הקבוצה, הווינריות מנשבת וזה מידבק״.
אבל דווקא ברגע הגדול ביותר של אוהדי הפועל ירושלים ב־72 השנים האחרונות, הכה הכאב בעוצמה. ״מאז אותו יום זה מלווה אותך כל הזמן בכל רגע, וזה בעיקר כואב ברגעים משמחים״, אומר ציון. ״מאוד חששתי מהרגע הזה שבו ניקח אליפות, כי בסופן של 15 שנה שליאל היה מחובר לקבוצה, זה הרגע שהכי רצינו לחוות אותו ביחד. זה כל כך כואב שהוא מפספס ולא רואה ולא חווה״.
״מתחילת העונה כל הזמן חשבתי מה יקרה אם ניקח אליפות״, משתף אור. ״אתה אומר לעצמך שכשזה יגיע - נתמודד, כי מאז שליאל נהרג אין רגעים שמחים, והדבר היחיד שנשאר לי הוא הפועל. מאז פחדתי מהרגע הזה כי זה תמיד היה פסגה של ארבעתנו. חלום שלנו ביחד״.
איך הוא היה מרגיש איתכם באליפות?
״אני מניח שהוא היה בעננים״, אומר ציון בהתרגשות. ״אין לי ספק שגם האושר שלי ואיך שהייתי רואה את זה היה אחרת לגמרי״.
״אם ליאל היה יודע, הוא היה שמח״, מוסיף אור. ״אני מתגעגע לליאל בטירוף ומת לחבק אותו ולראות אותו, אבל הדבר הקשה מכל זה שהוא לא חווה דברים, שהוא הפסיק לחוות״.
״הצלחות של הפועל תמיד היו מקוטלגות אצלנו כפיקים של אושר״, מוסיף ציון, ״אין ספק שזה יכול היה להיות עוד פיק״.