בנמל התעופה בן גוריון נכנס היום (שלישי) עלמנך יחד עם אחיו צ'אלצ'או מקונן. בהתרגשות גדולה קיבלו אותו בני המשפחה, האב אדיס, האחות זהבה ואחיו הקטן שלא ראה אותו מעולם.

עלמנך אמר למעריב און ליין: "אני מתרגש. מודה לאלוהים שאני כאן. מודה לאחי צ'אלצ'או שניהל את המאבק הזה בשבילי ואני מתפלל שאחרי יעלו עוד יהודים מאתיופיה". האח צ'אלצ'או שניהל את המאבק אמר בהתרגשות "ראיתי שם באתיופיה עוד המון יהודים שמתפללים לעלות לארץ כמו אח שלי. אני שמח שהצלחתי להביא היום לאיחוד מלא של המשפחה שלי ואני מודה לכולם".
 
המפגש של הלוחם צ'אלצ'או מקונן עם משפחתו
מקונן בטור מיוחד שכתב באדיס אבבה למעריב:

לא יודע איך לתאר לכם כשחלום הופך למציאות, כשמאבק מתממש לו, כשתקווה הופכת לשמחה והתמדה עיקשת מול רשויות אטומות מצליחה. אך בכל אופן אנסה. היום כל אלו קיבלו פנים, פנים יפות, פנים זוהרות ומחייכות, פניו של אחי היקר שסוף סוף התאחד עימנו. את המאבק למען אחי, משפחתי ניהלה הרבה לפני שאני התחלתי, מאבק ארוך ועיקש מול משרדים ממשלתים וגורמים אחרים. עוד כשהייתי תלמיד אני זוכר את הוריי מתרוצצים עם ניירת בין המשרדים השונים ללא שפה רהוטה אבל עם אמונה במשרדים ממשלתים או לחלופין בגורמים ממשלתיים, כי אלה יעשו הכל כדי לתקן אי צדק וחלילה לא יתנו יד לאטימות.


המפגש המרגש עם המשפחה. צילום: אבשלום ששוני
 

מסתבר שעשרות פניות של הוריי בכלל לא קיבלו תשובה שלילית או חיובית - פשוט לא התייחסו לפניות. אין לי עניין לנתח ולנסות להסביר יחס שמקבל עולה חדש שאין לא את השפה הנחוצה והכריזמה הישראלית בכל הקשור ב'סמול טוק' מול רשויות שמהן צריך לקבל שירות, להוריי לא היו תכונות אלו.
אבל הם גם לא ויתרו, ללא ההתמדה והנחישות של הוריי לבטח כל זה היה נשאר כחלום, חלום מר ורחוק. כל ניסיונותיהם אל מול הרשויות נשארו עקרות, אחיי הבוגרים יותר שראו כי אין התפתחות ייחלו לעזור יותר להוריי בכל הקשר לרשיות ולפניות לבקש את אחי. בתקופה זו כולנו ידענו שמטרתנו היא להביא את עלמנך. לא ארחיב איך אטימות הרשויות וחוסר ההתקדמות השפיעה על התא המשפחתי בכל התקופה הזו. 
באותם ימים הייתי "ילד" ומשפחתי רצתה שאתרכז ושאשקיע בלימודים. תמיד דאגתי להתעדכן ולהציץ במכתבים ובפניות כדי להבין טוב יותר. האקטיבות שלי החלה כשהייתי בצבא, הייתי מעורב יותר והתלוויתי להוריי בעניין העלאת אחי, בעיקר למשרד הפנים. כמו "פינג-פונג" היו מעבירים אותנו ממשרד למשרד. פתאום הבנתי כמה קשה כל התהליך הזה, כמה פרוצדורות צריך לעבור, כמה פקידים ופקידות שלא נותנות מענה יש,מ כמה בקשות יישארו יתומות. בעיקר לא הבנתי למה. 
ככל שהתחברתי לחבריי בשירות הצבאי, כך נחשפתי וסיפרתי להם על אחי עלמנך ובכלל, בזמן השירות שלי ניסיתי להתרכז בפעילות מבצעיות ובאימונים. למרות הקושי הצלחתי להפריד בין שני הנושאים, אך לא לזמן רב. כידוע לכם בצבא פוגשים מגוון רחב של חיילים שחלקם אף נשארים חברים לחיים.
אני שמח בחלקי שנפלה לי הזכות להכיר ולהתחבר לטובי בניה של ישראל ועליהם נאמר "מלח הארץ". אם נרצה או לא גורלנו נקשר באירועים של נשכח לעולם. לא ארחיב בעיניין שרותי בצה"ל, זה קשה לי.
שנה לקראת סיום שרותי החלטתי לקחת חלק פרקטי פעיל ומוביל יותר בהעלאת אחי, חשפתי את סיפורי לעוד ועוד אנשים, פניתי לגורמים נוספים חוץ ממשלתיים, התעניינתי בכלל בנושא עליית שארית יהודי אתיופיה והכרתי אנשים נוספים בעלי סיפור דומה לשלי. נפגשתי עם המון אנשים טובים, שתמכו והזדהו, חברים מכל המעגלים קישרו אותי לדמויות רלוונטיות, הפכתי לפעיל להעלאת שארית יהודי אתיופיה וחבריי לשירות הצבאי היו לי לשכפץ מגן היטב. התראיינתי לטלוויזיה וסיפורי הגיע לעוד ועוד אנשים. 

מפגש עם האבא. צילום: אבשלום ששוני
 
הגעתי למשכן הכנסת והתחלתי לראות את האור בקצה המנהרה, חבריי תמיד דאגו להזכיר לי לא למהר לשמוח עד שאחי לא נוחת בנתב"ג. 
לראשונה מאז שהגעתי ארצה, טסתי חזרה לאתיופיה כדי לפגוש את אחי, ההתרגשות הייתה כפולה קודם כל אני סוף סוף פוגש את אחי אותו לא ראיתי שנים על גבי שנים ושנית אני אפגוש את אתיופיה הקסומה.
נחתתתי באדיס אבבה ופתאום המתנה של שנים התקצרה לכמה רגעים קטנים, רגעים של אושר ושמחה. מבט אל מול מבט עומד מול אחי הנרגש שלחמתי עבורו, צולל לתוך עיניו הגדולות והעמוקות שמדברות ומספרות, מקבץ את אצבעותי לאגרוף ומנחית לו אחת לחזה, כמו שמקבלים בצבא, כיאה למאמץ או כברת דרך, ומשם מסתער בחיבוקים עזים. אחר כך השלמת פערים, על אתיופיה אספר בהזדמנות. 
אחרי מאבק עיקש קיבלתי את הבשורות המשמחות ואישורם של משרד הפנים והקליטה ועל זה אני מודה. המאבק הפרטי שלי הפך למאבקם של רבים אחרים, הוא חצה מגוון רחב של מגזרים וצבעים, תמכו בי והזדהו איתי אנשים שלא הכרתי ובעיקר הכרתי את הישראלי היפה. 
אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה והאכפתיות, הייתי רוצה לחבק כל אחד מכם, לא אציין שמות כי אתם רבים וחוששני שאולי אשכח את אחד היקרים מכם. שולח לכם את הערכתי ואהבתי היישר מאתיופיה ואודה לכם באופן אישי כנפגש. תודה מיוחדת להוריי שהבעירו בנו נחישות והתמדה.
לסיום אבקש ממשלת ישראל ומשרי הקליטה והעלייה לסיים את הקרע שנוצר במשפחות ולפעול להעלאת שארית יהודי אתיופיה בצורה מכובדת ולהביאם לארץ אבותינו. 
אוהב ומעריך, צ'אלצ'או.