היה נכון: חוויות הקיץ של בוגרי שבט הצופים הראשון בישראל

בשנת 1925 הוקם בחיפה השבט הראשון של תנועת הצופים בארץ, "משוטטי בכרמל", שמציין בימים אלה 90 שנה להקמתו. עם 3,000 בוגריו נמנים לא מעט אישים מפורסמים, ובהם העיתונאים אהרון ברנע ואלדד בק, שר החינוך לשעבר אהרון ידלין, וגם ירדנה ארזי, חניכת השבט בשנות ה־60'. "הייתי חלק מ'משוטטי בכרמל' מכיתה ה' ועד י"ב", היא מספרת.

"לא פספסתי שום פעילות והוא מילא את עולמי מבחינה חברתית, תוכנית וערכית. אפילו כשהייתה תקופה שבשל בעיות בריאותיות גובסתי בגב, מהחזה ועד הירכיים, והגבס הרגיש כמו שריון זוועתי שאני עוטה על עצמי, יצאתי למסע רגלי. זה היה במסגרת אי הוויתורים לעצמי. למרות זאת, באיזה שלב היה לי משבר אמון עם הצופים".

"בזמנו האווירה בחיפה הייתה נוקשה מהבחינה הזו של הצנע לכת ובעיטה בבורגנות בעלת הסממנים החיצוניים. אני בת לאם צרפתייה, עם שיק צרפתי, שלבשה בגדים שנחשבו 'סלוניים', כמו מכנסיים שחורים, חצאית צרה או נעליים בלי גרביים, ואסור היה להגיע איתם לשבט. בגיל 16, לפני ההשבעה וקבלת הסמל, החליטו שלי לא מגיע. אומנם לא חטאתי בכלום, אבל היה לי ניחוח אחר בגלל אמא שלי ולא סלחו לי על כך. זה שבר אותי. כתבתי מכתב קורע לב למדריך והצבעתי על העוול הנורא שעשו לי. בסופו של דבר עשו ישיבת מועצה והחליטו שבגלל המכתב אקבל את הסמל".

"ההופעה הראשונה שלי הייתה במסגרת הצופים, בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. אני זוכרת את עצמי עומדת כעלה נידף ושרה את 'בערבות הנגב'. ההתרגשות הזו הרסה אותי, אבל העובדה שבכל זאת שרתי מראה שמישהו חשב שהיכולת הזו הייתה קיימת אצלי. משם הכל המשיך והתגלגל: הגעתי ללהקת הנח"ל והבנתי שזה הייעוד שלי בחיים".

אהרון ידלין בן ה־89, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה וחתן פרס ישראל, צעיר מ"משוטטי בכרמל" רק בשנה. ממרומי גילו הוא מתאר בפרוטרוט זיכרונות מימי התנועה. "משנת 1938 והלאה ניטש ויכוח בתנועת הצופים על דרכה", הוא מסביר.

גדוד רהב עם המדריכה אורית כהנא. צילום: אלבום פרטי

"לא רצו שהיא תסתפק במחנות ובטיולים, אלא שגם בהיותה תנועה כללית ולא פוליטית, היא תהיה חלוצית ותעזור בהקמת קיבוצים בארץ ישראל. בנושא הזה עלו שלושה רעיונות: אחד מהם היה שבוגרי התנועה, בגיל 18, יעשו שנת שירות ביישובים חדשים ובשכונות עוני, ואחר כך ידאגו לקריירה האישית; האופציה האחרת הייתה שהבוגרים יצאו לשנת הכשרה בקיבוץ. הם יעבדו, ילמדו עבודה חקלאית ויבנו חיי חברה, ואחר כך יחליטו האם להקים בעצמם גרעין להתיישבות, בעזרת המחלקה להתיישבות של הנהגת היישוב וקק"ל".

"ראש התנועה, אריה כרוך, שגם הקים את שבט 'משוטטי בכרמל', חשב לשלוח חניכים שסיימו כיתה י' לשנת עבודה בקיבוץ. לא כי הוא התנגד ללימודים, אלא כדי לגרום להם להיפגש עם החיים הריאליים בארץ ישראל ואחר כך לחזור לכיתות י"א וי"ב. התלהבתי מהרעיון הזה של לצאת מהגדר של בית הספר והבית, ולמרות שהייתי תלמיד מצטיין זה קסם לי".

"מכל הפעילות הצופית: המחנות והטיולים שהיו הדבר המרכזי. הכרת הטבע, סימני דרך, עזרה ראשונה, צפייה בכוכבים. השבט שלנו היה שבט לדוגמה ומופת בנאמנות שלו לפעילות התנועה".

"זו הייתה ללא ספק תקופה מכוננת בחיי", מעיד יותם יקיר (51), דובר הכנסת ולשעבר דובר בזק ועורך חדשות בגלי צה"ל, שהיה חלק מהשבט באמצע ה־70 ותחילת שנות ה־80. "ידענו ש'משוטטי בכרמל' היה שבט הצופים הראשון שהוקם והרגשנו גאווה עצומה, שאנחנו מעבר לשבטים אחרים.

השבט עצמו ממוקם בקטע של 100 מ"ר לערך, בין הטכניון לבין בית הספר הריאלי. מבנה ישן, עם שישה־שבעה חדרי פעילויות ובתחתית המבנה חדר מדריכים ומחסן. עד היום כשאני מגיע עם ילדי בשבתות לחיפה אני אומר להם ששם עשיתי את הדברים הכי משמעותיים שלי בילדות. להיות מדריך וראש גדוד בכיתות י' עד י"ב, לא פעם על חשבון הלימודים שנראו לי הרבה פחות חשובים מהצופים, זו חתיכת אחריות".

"הטיולים לסיני: הרכיבה על הגמלים, הזריחה המהממת מעל ים סוף, ההירדמות בשקי השינה תחת קור מדברי נורא. הכל ביחד הגיע לכדי התעלות חווייתית של יופי מהטבע. גם מחנות הקיץ היו חוויה, שבה נקבע המעמד החברתי שלך. היו שם תלי תלים של רכילויות ותככים והיית צריך להיזהר שלא יצבעו אותך בלילה במשחת שיניים. היינו רוקדים 'בן לוקח בת' וריקודי עם ולומדים בעל פה מערכון של הגשש החיוור כדי שנציג אותו טוב".