על סדר יומה של אספת היקים הארצית ה־46 עומד האתגר של בחירת יושב ראש לאספה הכללית, “דיווח על הפעולות השנתיות” ו”הצגת הדוחות הכספיים”. מן הסתם שחזור מדוקדק של סדר היום אשתקד, באספה ה־45. הצירים שנאספו מכל רחבי הארץ, בעיקר מהערים הגדולות, התיישבו על מקומותיהם, ככתוב, בשעה עשר בבוקר. אין צורך לומר שבדיוק. רק האכסניה, מוזיאון ארצות המקרא שבירושלים, משבשת את הסדר הטוב בראשם של כמה מזקני הארגון, שבכלל מתקרא “ארגון יוצאי ארצות מרכז אירופה”.
“כוועדת הביקורת, בדקנו את הדוחות של חמש הקדשות, כספים של אנשים שהפרישו לנו, ומהפירות שלהם משתמשים לתמיכות”, מדווח שמואל זיק אל, יו”ר הוועדה, הזוכה בשל תפקידו למעמד נכבד בקרב היקים. המסקנות מוגשות חדות ואפויות היטב לכ־200 הנוכחים בקהל: “אין לנו הערות, אין לנו המלצות, ואנו ממליצים בפני האספה לאשר את הדוחות ל־2014”. היקים זעים על הזיצפלייש בניע לא ניע, כאילו זה עתה סיימה הפילהרמונית את הפרק השני, הדרמטי, של הסימפוניה. זה השלב שבו, כידוע לכל דרדק יקה, לא מוחאים כפיים, רק מביעים את ההערכה בכחכוח גרון עמוק.
ואז פוצח הסולן בפרק השלישי, הקצבי, ומזמין את הצירים להצבעה. גדודי יוצאי ארצות מרכז אירופה מגיל העמידה ואילך שולפים במהירות כרטיס זהוב מתיקייה מיוחדת ומרימים בעד את ידם האוחזת בכרטיס. לא מדובר בגינוני שמאלץ - “ככה יותר נוח לספור”, הם מסבירים, ומקבלים ביראת כבוד את חוות דעתו של זיק אל, ללא נמנעים או מתנגדים.
בהצבעה על המשך כהונת רואה החשבון של העמותה צצה הפתעה. יש מתנגד אחד. גדעון להרס מירושלים, שמתברר כקינדרשטובה אמיתי, בעל חינוך טוב מהבית. “אני שייך לאסכולה שצריך להחליף רואה חשבון כל חמש שנים, ואמרתי את זה ליושב ראש העמותה. “מטאטא חדש זה מטאטא טוב”, הוא ממשיל, נזהר מלפגוע בכבודו של המכהן בתפקיד. “לאמא שלי קראו גברת דוקטור דוקטור להרס, כי אבא שלי היה דוקטור וגם היא הייתה דוקטור”, הוא מספר ומסביר, “יקה זה החינוך הבסיסי, זו מין תרבות שכבר לא קיימת היום. החינוך שלי אומר שאני לא הולך לשנות את העולם, אבל אם כל אחד ינקה את החצר שלו - הרחוב כולו יהיה נקי, וזה מה שאני עושה”.
“מה זו המורשת היקית בשבילך”, אני שואל את ד”ר יובל שטייניץ, בן דודו של השר ומי שנבחר היום לתפקיד יו”ר “המפעל לעזרה הדדית” של הארגון. “פתח את התקנון”, הוא עונה וצוחק.
“יקה זה ראשי תיבות של ‘יהודים קשי הומור’”, מזכיר לנו ראובן מרחב, מנכ”ל משרד החוץ לשעבר, שמדדה על קביים אחרי ששבר את רגלו. “פעם רקדתי בלט, הייתי ברבור ג’ באגם הברבורים. זה זמני”, הוא מתנצל. מרחב, 79, אוהב להיות יקה. “פעם היו אומרים: ‘יקה זה משהו שמתחיל בפ’ ונגמר בץ’. יקה פוץ. אבל אז היה איש אחד שהעליבו אותו, הוא תבע דיבה וזה הגיע לבית המשפט העליון. המשנה לנשיא היה חיים כהן, יקה בעצמו, והוא קבע שיקה זו כבר תעודת כבוד”, אומר מרחב ומחדד: “בפסק דין מפורט”.
“פעם היו אומרים: ‘יקה זה משהו שמתחיל בפ’ ונגמר בץ’". ראובן מרחב
כמו במערכון של שאולי מ”הפרלמנט”, מנכ”לית הארגון דבורה הברפלד עולה לבמה ומודה עוד ועוד לכל מי שטרח ויגע, עזר וסייע - “לכולכם תודה רבה על המרץ שלכם”. חולפת עוד דקה או שתיים של תודות “לחיים ולדביר ולחגית תבורי. תודה גם לצוות של המשרד”, עד שהיא בהחלט לא שוכחת אף אחד. אז היא מדווחת על תופעה שצצה בשנה האחרונה ובמסגרתה חלק מהשיח של היקים עובר לרשתות החברתיות. השיח מגדיל לעשות והוא אף “מותאם למציאות העכשווית”. אבל הדרך שבה אתה מסתכל על המציאות היא סובייקטיבית, וכך במצגת שהברפלד מקרינה מוקדש פרק מיוחד לפעילות שבמסגרתה “ביקרנו עם הנכדים באופרה”.
“תגבורת תרבותית"
משה יהודה עולה לבמה לקבל את אות יקיר הארגון. יהודה נולד בווינה, והיה עד לליל הבדולח לפני שהצליח להימלט ל”אז פלשתינה”, ואחרי המלחמה פעל מאוסטריה ומישראל למען ניצולי השואה ה”צוונקיקה”. כשאני מבקש הסבר למינוח, מתברר לי שהאוסטרים מכונים בלעג “יקה בכפייה”, על שם האנשלוס. יהודה גאה בכך שהוא שייך ל“אותו חלק של יהודים שתרמו לתרבות של אירופה”.
סבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים, הוא יליד אוסטריה שלא זנח את הסדר והמשמעת, ואשתי לפעמים מקניטה אותי שאני יקה, בעיקר כשאני חוזר מבית מרקחת עם שקית עמוסה. אני מצדי מרגיש רק צאצא של יקה, וגם זה, מתברר, בכפייה.
בתור לארוחת הצהריים אני עורך היכרות עם מיכאל דק מ”מקבילית המוחות” והעורך של ביטאון היקים הוותיק “יקינתון”. דק שואל לשמי, מברר את האיות המדויק ופוצח בווידוי. “אתה מכיר את ‘אמיל והבלשים’ של קסטנר? אז הזדמן לי לתרגם אותו, כמו את שאר ספרי הילדים של קסטנר. ושם הרשיתי לעצמי דבר שמעולם לא הרשיתי לעצמי, לא עד אז ולא מאז. הייתה חנות פרחים שבה אמיל קנה פרחים לסבתו כשהגיע לברלין. לחנות הפרחים קראו שטיינמץ, ולי היו חברים שטייניץ, עם שתי בנות ובן. ילדיו של שטייניץ זכו לכך ששיבשתי את השם בתרגום לעברית משטיינמץ לשטייניץ. לא השטייניץ ההוא ולא השטייניץ מארגון היקים, אלא שטייניץ גיאולוג”, הוא מדקדק.
מדהים שיקה עושה דבר כזה.
“הא לך הוכחה שאני לא יקה. אני סלובקי”.
אז מה אתה עושה כאן?
“ארגון היקים תמיד ידע לקבל תגבורת תרבותית מאנשים שנקשרו למרחב התרבותי. אני לא מקרב את עצמי לקפקא, שהיה צ’כי אבל אחד ממובילי התרבות הגרמנית, ובכללי הארגון הזה הוא ארגון יוצאי מרכז אירופה”.
נראה שזה לא באמת משנה, כי דק נראה כמו יקה, הולך כמו יקה ומדבר כמו יקה, ואף מבטיח “לעשות את מרב המאמצים” לחזור לאורגינל במהדורה הבאה של “אמיל והבלשים”.
“לא מקשה אחת"
ארוחת הצהריים מסתיימת בצלצול פעמון ידני. בדיוק בשעה שחברי הוועידה רגילים לשלאף שטונדה, תנומת הצהריים שלהם. “אנחנו לא מתקשרים לאנשים בין שתיים לארבע”, מבהירה חגית גדסי מהארגון, חצי יקית וחצי תימנייה. “גם הטלפונים אצלנו במשרד כמעט לא מצלצלים”.
לדברי הברפלד, “להיות צאצאית של יקים זה קודם כל להיות ישראלי, וזה גם אומר שורש קטן בבטן שמאוד מקפיד על מנהגים מסוימים, בעיקר סובלנות וקבלת האחר”.
אף שהארגון משמר תרבות מאוד מסוימת.
“אבל מתוכה הוא משמר בעיקר את התרבות של אלו שעלו לארץ ומה שהם תרמו פה”.
“להיות צאצאית של יקים זה קודם כל להיות ישראלי". דבורה הברפלד
אחת הדוגמאות שנותנים בארגון היא התעשיין סטף ורטהיימר, שזוכה גם הוא השנה לאות יקיר הארגון. “ורטהיימר רואה את עצמו כישראלי גאה בעל שורשים יקיים ובעל מחויבות לשימור המורשת והנחלתה”, נאמר בטקס שנערך ללא נוכחותו של ורטהיימר עצמו, השוהה בחו”ל.
“יקים זה לא מקשה אחת”, אומרת הברפלד, “יש המון גוונים של יקים, 50 גוונים של אפור. אצלי בבית הקפידו על החינוך, כמובן, אבל הייתה איזו קלילות”.
מה, הרשו לך להתנדנד עם הכיסא?
“כמובן שלא”, מזדעקת הברפלד. “זה גם אני לא מרשה לנכדים שלי. גם הקפדנו מאוד בהלכות שולחן, תמיד צלחת עם תחתית”.
“הנושא של גאווה יקית נולד בשנים האחרונות. התחילו להבין מי האנשים שהביאו לכאן את התעשייה, השופטים, הרפואה”, אומר זיק אל. “יקה היה כינוי גנאי. אנשים התביישו לדבר בגרמנית ברחוב. יש ל'יקה' כמה פירושים, אחד הוא ראשי תיבות של ‘יהודי קשה הבנה’, ואחר הוא בגלל שהיו הולכים עם ז’קטים וז’קט בגרמנית זה יאקה”. גם הלבוש תרם לדעה השלילית. זיק אל מספר כי “היקים היו הולכים עם מכנסיים קצרים וגרביים עד למעלה, זה היה יוצא דופן. הם היו כמו הרוסים, חברות סגורות. אבא שלי למד עברית של רחוב כשהוא היה צריך לצאת לעבוד, ואמא שלי התחילה לדבר עברית רק כשנולדו לה נכדים”.
זיק אל צריך להיכנס לתוך האולם, לדיון שעומד להתחיל. אני שואל אם איחר אי פעם לאן שהוא, והוא עונה בשלילה.
אף פעם?
“אם אני מאחר זה רק מסיבות אובייקטיביות”. הוא בן 76, ולא זוכר אפילו איחור אחד קטן באשמתו. “לא כשזה היה תלוי בי. להפך, אני מסוג היקים שבאים עשר דקות קודם, מחכים חמש דקות בחוץ ואז נכנסים”.
“מה שאומרים על היקים זה לא נכון”, מתערב שטייניץ. “המורשת היא אחריות ואזרחות טובה. כל השאר זה סטיגמות”.
שתית פעם מים אחרי אכילת פירות?
“קשקוש”, עונה שטייניץ.
כן או לא?
“זה כבר פאסה, אנשים שאוהבים להיזכר בנוסטלגיה”, מתעקש שטייניץ.
“הוא סתם דרהקופף, מבלבל בראש”, מסגיר אותו יקה אחר. “אם הוא היה שותה מים אחרי פירות, מזמן הוא היה מקבל צו גירוש מהארגון”.
צילומים: הדס פרוש, פלאש 90