הזעקה שלא נשמעת: מי מטפל בילדים שסובלים מפוסט-טראומה?

כל מלחמה ומה שהותירה אחריה: מלחמת השחרור הסתיימה בהישג עצום לישראל, מבצע קדש ב־1956 קבע את מעמדה של ישראל כבעלת כוח צבאי אזורי,

מלחמת ששת הימים הביאה לאופוריה ולתחושת צדק היסטורי, ואילו מלחמת יום הכיפורים הפכה סמל לכישלון, לקריסה של אמונות ודעות. תשע שנים אחריה הפך מבצע שלום הגליל את ישראל למטרה קבועה לפגיעת חיזבאללה, ואז הגיעה מלחמת המפרץ עם פרופיל שונה מהמוכר, של איפוק והתגוננות בחדרים אטומים. וישנם גם כמובן המבצעים -מענבי זעם ועד צוק איתן.

המציאות הקדחתנית מעוררת שאלות בלתי נמנעות: מי דואג לילדים שהיו בקו האש, רגע אחרי שמצלמות מהדורות החדשות נכבות, ובשנים שלאחר מכן? אילו שינויים חלו בכל הנוגע לילדים במצבי מלחמה ואחריה? ומה נשאר אחרי פרסום כותרות כמו ״מחקר חדש קובע: כל פעוט שני בשדרות סובל מפוסט-טראומה״?

יותם דגן, פסיכולוג קליני ומנהל היחידה הקהילתית בנט״ל - תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי, סוקר את המתרחש מאז קום המדינה. ״בתקופת קום המדינה ומלחמת העצמאות ובשנות ה-50 ילדים היו חשופים מאוד לאיומי מלחמה ופעולות איבה״, הוא אומר ומזכיר כי הילדים פונו מאזורי הקרבות, אך יש עדויות רבות על התחושות הקשות שליוו את הלחימה, ומתוך ריבוי הנפגעים והאינטימיות של היישוב באותה תקופה, סביר שהשפעת המצב עליהם הייתה רבה. 

בנוסף, העלייה הגדולה ובה ניצולי שואה וקשיי הקליטה היו כשלעצמם גורם טראומה. בשנות ה-50 התרחשו בדרום בעיקר התקפות הפדאיון, ומעשי רצח של משפחות וילדים היו דבר שבשגרה. עד מלחמת ששת הימים הייתה תחושה של חוסר ביטחון שחשו הורים, וסביר שעברה גם לילדיהם.

לדברי דגן, מלחמת ששת הימים יצרה מציאות חדשה, ויחד עם תחושת האופוריה, השתחררה תחושת החנק הקיומי. ״האויב הורחק ונרמס״, אומר דגן. ״שטח המדינה גדל, וגם מלחמת ההתשה שהחלה בדרום הייתה רחוקה ולא הורגשה כמעט בעורף האזרחי. העורף חש מוגן. מי שביטא קושי או שאלות לגבי השפעות המלחמה נתפס בדרך כלל כמשבית שמחות״, ממשיך דגן. מלחמת יום כיפור הייתה קו פרשת המים או קו שבר בחברה הישראלית.

 ״יחד עם ההפתעה, ההתפכחות והכאב שבאובדן: אובדן התמימות ואובדן האמון בדרג המדיני והצבאי; עם ההבנה ש׳אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ועל ילדינו' החלה לחלחל ההבנה שהלם הקרב - ההפרעה הפוסט-טראומטית - נמצא ומשפיע הרבה יותר ממה שנהגנו לחשוב. לא רק בקרב לוחמים, אלא גם בעורף ובקרב ילדים. החברה הישראלית סבלה מטראומה לאומית ממש״. 

שנות האינתיפאדה, פיגועי ההתאבדות ובהמשך ירי הרקטות, ובמקביל התפתחות המדיה התקשורתית רבת הערוצים, הביאו את אימי המלחמה לכל סלון בכל בית. ״הגבולות בין חזית לעורף היטשטשו והחשיפה של כולנו למתרחש הפכה למשמעותית יותר״, אומר דגן. ״התמשכות הירי בדרום הביאה למצב של חשיפה ממושכת לאיום ולפגיעות חוזרות ונשנות. קשה להירדם בלילות כשלא ברור מאין יבואו המחבלים; מתי ישוגרו הרקטות ופצצות המרגמה״.

״בעשור האחרון הלכה והעמיקה ההבנה שיש לתת מענה מסודר ומקיף לאתגר שמצב הלחימה המתמשך מציב בפני אוכלוסיית הדרום. מדינת ישראל, יחד עם ארגוני המגזר השלישי, ובהם נט״ל, חברו למאמץ שעיקרו הקמת מרכזי החוסן ביישובי עוטף עזה; פעילות רבה נעשית כדי לפתח את החוסן ואת המוכנות להתמודדות עם האיום, התערבויות מיידיות מוצעות בפרוץ סבבי לחימה ופעילות תומכת, כולל טיפול נפשי לתושבי העוטף, בהם ילדים ובני נוער רבים. י

דע רב נצבר מהמחקר שמלווה את העשייה הטיפולית ואת פיתוח החוסן. שיטות מתקדמות המשלבות טיפול נפשי מסורתי עם עבודת גוף-נפש, שימוש באמצעים הבעתיים ועוד נכנסו לשימוש כדי לתת מזור לנפגעים הרבים. לא פחות חשוב מכל אלה: היום, יותר מאשר בעבר, הולכת ופוחתת הסטיגמה שיש בפנייה לסיוע״.

ד״ר אריק טאיב, פסיכולוג חברתי ומומחה בתחום של ילדים, חרדות וטראומות מבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר מסביר כי לאורך השנים ניתן לזהות שינוי מובהק בתפיסה, לא רק בישראל אלא בעולם הפסיכולוגיה בכלל. עיקרי השינוי שנעשה בישראל בעקבות המצב הביטחוני וחשיפה קבועה למצבי סיכון ומלחמה עוסקים ביצירת חיסון נפשי, אשר מתורגם לתוכניות חוסן. 

״התוכניות הללו מתבססות על תפיסת החיזוק ולא רק הטיפול, כלומר ניתן לחזק ולחסן את נפשם של הילדים על ידי מתן כלים לחיזוק ולעמידות נפשית, כך שאם וכאשר הם ייחשפו לאירועים טראומטיים, יהיו להם יותר כלים להתמודד עם החוויה הטראומטית״, מסביר טאיב. ״הגישה החיסונית מבוססת על ניתוח הווקטורים החשובים להתמודדות עם אירועים מלחיצים, כגון תכונות נפשיות, דפוסי התנהגות ויכולות קוגניטיביות ופיזיולוגיות, כמו יכולת להרפיה גופנית ונפשית. 

על בסיס הווקטורים הללו גובשו תוכניות טובות מאוד המחשלות את הילדים ומכינות אותם להתמודדות עם החיים ועם מצבי לחץ ודחק. כיום יש מעורבות גדולה של מערכות החינוך. הילדים על פי רוב מקבלים מענה ראוי מהמדינה. עדיין יש עוד הרבה לשפר. עם זאת, בהשוואה למצב בעבר אנחנו בהחלט רואים שיפור ניכר והמגמה נמשכת״.

גם הדרך להכרה בקיומה של פוסט־ טראומה ידעה מכשולים רבים. פרופ' דניאלה קרמר-מור, ראש מרכז שי לפסיכותרפיה רב־ממדית במכללה האקדמית אורנים, אומרת כי רק בשנת 1980 הכיר ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי בתופעה והעניק לה שם, תוך הגדרתה כתופעה שמאפיינת אנשים שנחשפו לאירוע מאיים קיצוני אחד או לשרשרת של אירועים מעוררי חרדה, ומשתקת תפקוד תקין. עד אז התופעה כונתה ״הלם קרב״ ושויכה רק לחיילים שחזרו מקרבות, והתנהגותם ואישיותם השתנו ללא הכר, כך שלא הצליחו לתפקד במישורים השונים של חייהם. התופעה לא נבדקה, זוהתה או טופלה באלה שאינם חיילים וכמובן שלא בילדים.

 "הפגיעה לא נעלמת". פרופ' דניאלה קרן-מור. צילום: רוית להב,

״מחקרים בארצות הברית מדווחים היום על 8% מכלל האוכלוסייה שסובלים או סבלו במשך חייהם מתסמינים פוסט-טראומטיים ובין 10%־15% שסובלים מפוסט־טראומה תת־קלינית.

אין סיבה לחשוב שאצלנו, במדינה שבה יש התלקחות תכופה של מלחמות ואירועי טרור, המצב קל יותר״, אומרת פרופ' קרמר־מור ומזכירה כי כאשר עוסקים בסוגיית הטיפול בילדים בישראל אחרי אירועים ביטחוניים, צריך להזכיר קודם כל את פרופ' מולי להד שהעלה את הנושא לסדר היום הציבורי והחינוכי, כשהביא לשינוי דרסטי בהתייחסות לילדים, מתבגרים ומבוגרים דרך מרכז ״משאבים״ שהקים בקריית שמונה. ״מרכז 'משאבים' הוקם כמרכז חירום שנותן מענה של תמיכה נפשית לתושבי קו העימות בצפון, אך החומרים שפותחו בו הפכו לנכס ישראלי ובינלאומי״, מספרת קרמר־מור.

כיום, מסבירה פרופ' קרמר־מור, קיימים בישראל כמה מרכזים שעוסקים בטיפול בילדים שחוו טראומות: בית החולים שניידר, מרכז בריאות הנפש שלוותה, נט״ל, מרכז טיפול בפסיכו־טראומה ועוד. ״אין ספק שנצבר ידע רב, הוכשרו אנשי טיפול שהתמחו בנושא הטיפול בפוסט־ טראומה ומושקעים במרכזים אלה משאבים רבים״, היא אומרת. ״אחרי כל מלחמה מערכת החינוך ומערכת הבריאות משקיעות זמנית בהתייחסות לחבלות שנגרמו בזמן המלחמה, ולתקופה קצרה האוכלוסייה שהייתה תחת אש נמצאת על סדר היום הציבורי. אחרי כשנה ההתגייסות למען אותה אוכלוסייה פוחתת בהרבה, אם כי הפגיעה עצמה לא נעלמת עם הזמן ללא טיפול מקצועי הולם ואותותיה ניכרים מעבר לשנה זאת״.

״נכון. הילדים שלא קיבלו טיפול או התייחסות הולמים בשל היותם 'מקרים קלים' ימשיכו לסבול, לא להיות מזוהים ולקחת איתם את התסמינים המעיקים אל בגרותם וחייהם בעתיד״.

 ״במקרים הקשים שאי אפשר להתעלם מהם, המחנכים מפנים ליועצות החינוכיות שלא מקבלות הכשרה לטיפול בילדים, או שההורים מבקשים עזרה, ואחרי המתנה ארוכה חלק מהילדים מופנה לקבלת סיוע נפשי במערכת הבריאות. במקרים 'הקלים' יותר אף אחד לא לוקח אחריות, כי אין למערכת מענה מספק. לדעתי, על הזעקה הלא נשמעת הזאת החברה הישראלית משלמת ותשלם מחירים כבדים בכל הרמות״.

לדברי דגן, גם לעידן האינטרנט יש חשיבות גדולה בהיווצרותה של פוסט־ טראומה. ״החשיפה לתקשורת בעבר הייתה מוגבלת מאוד והורים נטו לחסוך מילדיהם את המידע, מה גם שלא היו אז מהדורות חדשות בטלוויזיה או באינטרנט״, אומר דגן. ״האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו גורם משמעותי מאוד בתיווך המציאות המלחמתית למשתמשים בהם.

נגישות המידע, השמועות שעוברות בוואטסאפ ויוצרות תמונה מאוד קיצונית ולא תמיד נכונה, שיתופים בתחושות והדהוד של רגשות - כל אלה מהווים לעתים סוג של תיבת תהודה שמעצימה מאוד את תחושת האיום, האובדן והכאב. על רצף הזמן, השתנות רוח העתים וההתפתחות הטכנולוגית, נט״ל מציעה מגוון פתרונות, כדוגמת הפרויקט האחרון 'מקום בטוח' במסגרת מט״ח, שמטרתו להיות כלי שימושי הרווח בקרב ילדים ובני נוער כמקור ראשוני לסיוע״.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: ״בתקופת חירום מוקמים ברשויות המקומיות מרכזי תמיכה נפשית שקולטים נפגעי חרדה. בהמשך מופנים הילדים במידת הצורך לטיפול במרפאות בריאות הנפש או למרכזי המשך טיפול. בעוטף עזה הוקמו בהחלטת הממשלה מרכזי חוסן שבהם קיימת יחידה טיפולית לילדים. בנוסף, בימים אלו מתחיל האגף לבריאות הנפש של משרד הבריאות את פרויקט 'מח״ר' - הכשרת תלמידים בבתי ספר תיכון באזור הצפון כמגישי עזרה ראשונה נפשית״.