גם בגיל 82 משה עציון ממשיך להשכים קום ולעשות הליכה סביב קיבוץ נירים, 3.5 קילומטרים של צעדת בוקר.
מדי פעם הוא נתקל ברכב של הרבש״צ (רכז הביטחון השוטף הצבאי) שבדיוק נמצא בסיור, אבל כשהוא מציץ בחלון הוא לא רואה את פניו המחייכות של בנו זאב ז״ל, אלא את דניאל, האחראי החדש על ביטחון החברים.
זאב עציון הוא מההרוגים האחרונים של מבצע צוק איתן. ב־27 באוגוסט נפל פצמ״ר בסמוך אליו כשעה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ויחד עם עציון נהרג גם מנהל המוסך של הקיבוץ, שחר מלמד. גדי ירקוני, שהיום מכהן כראש המועצה האזורית אשכול, איבד את רגליו באותו אירוע קשה.
״היינו נפגשים במהלך ההליכה, זאביק היה שואל: ׳מה נשמע אבא׳לה, איך עבר הלילה, מה שלום אמא?'״ נזכר עציון. ״זה כל כך חסר לי. היום אני פוגש את האוטו של הרבש״צ החדש, אומר: ׳שלום, שלום׳ וממשיך״.
"אין בי רצון לנקמה. היא לא בוערת בי". משה עציון
אתה לא פוחד לגור כאן?
״לא. לפעמים אני שואל: אם ייפול פצמ״ר לידי, האם אכנס לחרדה? בצעירותי הייתי פלח, עבדתי בלילות והיו פדאיונים בעמק. לילה אחד אני חורש בטרקטור זחל, D4. נוסע לאט, הלוך וחזור, מתקרב לסוף התלם ורואה דמות. היה לי אקדח פרבלום. ירדתי מהטרק-טור, נתתי פקודה לעצור. לא עצר. פעם שנייה, לא עצר. הכנסתי כדור לקנה ויריתי שתי יריות. לא זז. התקדמתי בזחילה. היו שם שתי חביות, ומאחת נזל כל הסולר. גם שם לא פחדתי. בתור ילד עזבתי את פולין לפני שהגרמנים הגיעו ולא חזרתי, ומאז משהו נכנס לי לראש שבית לא עוזבים, אף על פי שאם לא הייתי עוזב, לא הייתי פה. בעצם, לא הייתי בכלל״.
ובכל זאת, איבדת בן באדמה הזו.
״באותו יום נורא לא היו טלפונים בקיבוץ, ובשעה שתיים בצהריים כבר לא היה קשר. באתי לבדוק בין ׳צבע אדום׳ ל׳צבע אדום׳ וראיתי שהסוללות אכן ריקות, ואז נחת הפגז ומיד הגיעה שיירה של אמבולנסים, מכבי אש ומשטרה. הרכב הראשון עצר בשער ושאל: ׳חבר, אתה יודע איפה נפל?׳ אמרתי ׳סעו אחרי׳. יש לי ׳קלאב קאר׳. ידעתי שזאביק שם. הוא תמיד היה הראשון, אבל לא עלה בדעתי שקרה משהו, זה עניין האל-פחד. זאביק הוא אלמוות. התקרבתי ומיד רץ בחור מכיתת הכוננות ואמר: ׳אתה לא יכול להיכנס, רק אנשי מד״א רשאים׳. ממש התעקש. הייתי 20 מטרים מהמקום. שאלתי מי הפצועים והוא ענה ׳שחר וגדי׳. לא סיפר על זאביק. יותר מאוחר נשמע שוב 'צבע אדום', ונכנסה אלינו לבית האחראית על הרווחה. מה פתאום אלי? אמרה שהחליטה לבדוק מה שלומי. עברה דקה והתחלתי לקשר. מה היא עושה פה, ולמה ההוא גירש אותי? שאלתי 'מה עם זאביק?' היא ענתה 'לא יודעת'. המשכתי 'את משקרת?' כעבור כמה זמן היא אמרה: 'הוא פצוע, בבית חולים'. זה כבר סגר לי הכל. אשתי חולה, יש לה פרקינסון, ואני לא נער. קרדיולוג בסורוקה שנהגנו לארח היה צריך להיות איש הבשורה. הוא בא ואני אומר לו: 'יעקב, אני יודע'. אשתי קיבלה את זה כאילו היא לא שומעת. לא הגיבה״.
לשכנע את האמהות
האירוע היה קו פרשת מים בנירים, ששוכן ממש בסמוך לגדר. קיבוץ שהשלים את תהליכי ההפרטה לפני תחילת מבצע צוק איתן, תקופה שנמשכה שנים והובילה לדם רע ולסכסוך מתמשך.
אבל הזעזוע ממות שני הצירים המרכזיים בחברה המקומית גרם לתפנית כשהסתיימו הקרבות. ״החלטנו לשנות״, מספר ארנון אבני, חבר הקיבוץ והדובר הרשמי. ״שמנו תקציב גדול לטיול בצפון, כל הקיבוץ בשני מחזורים. היו פגישות שבועיות. בני הקיבוץ מהפזורה באו ועשו ערב גדול על שפת הבריכה, אבל העיקר היה ההבנה שתפקידנו לשים לב לאחרים, לתקשר, לגלות אחריות. כולם מבינים שאירועים כאלה יכולים לגרום לגיבוש או להתפוררות מוחלטת״.
בזמן הלחימה רבים מהחברים עלו צפונה למקום בטוח בקיבוץ משמר העמק. נשארו רק אלה שנדרשו לעבודה או קשישים שביקשו להישאר בבתיהם.
אבני, מהנשארים מאחור, חבר כיתת הכוננות, סיפר שאחרי המלחמה עשו שולחן עגול עם אנשי צוות החירום היישובי, אנשי פיקוד העורף וחברים שרצו להפיק לקחים.
"אנחנו עם היד על הדופק, כל רעש מקפיץ אותנו". חשיפת מנהרה ליד נתיב העשרה בצוק איתן. צילום: דובר צה״ל
״שאלו אותי מה יהיה בעתיד ואמרתי: 'יהיה בסדר'״, אבני נזכר. ״לפחות שלוש נשים התחילו לבכות. אני יושב עם נשים שאני חי איתן יום-יום ועד שהן פתחו את הפה ובכו לא הבנתי איפה אני חי. רוב התלונות והרגשות הקשים שעלו היו מאלה שלא נשארו בקיבוץ בזמן הלחימה. מי שנשאר ידע למה הוא מצפה, ידע מה הכללים. האחרים האשימו אותנו: 'לא שיתפתם, לא ידענו מה קורה בבית'. לכן כשהרציתי לקורס מג״דים, אמרתי: 'אם תרצו לעשות את העבודה, אתם לא צריכים לשכנע אותי, אתם צריכים לשכנע את האמהות שהן בטוחות וזה המקום בשבילן. אם לא הצלחתם לשכנע אותן, נכשלתם. אמא לא עוזבת בלי הבעל והילדים'. היציבות הנפשית של האמהות האלה היא היציבות שלי. ברגע שזה מתערער, כאילו הפסדתי את המלחמה״.
היום יש שקט יחסי באזור. ביום טוב אפשר להבין מאיפה נובעת הפסטורליה הממכרת שמחזיקה את האנשים, אבל גם יודעים שהרגיעה הזו היא זמנית בלבד.
לא שמאלני, ריאלי
נתיב העשרה הוא מושב מקסים, שמאחוריו דיונות כמו בסיני, אבל הוא כל כך צמוד לגדר שאין בו רגע דל של אופוריה.
״המנהרות הן אסון עבורנו״, מסבירה אסתי סהר, תושבת המקום. ״הפחד גורם לחששות כבדים, האפשרות שמישהו כל הזמן חופר מתחת. אנחנו עם היד על הדופק, וזה הגיע למצב שאנחנו שומעים רעש במקום אחר ומיד קופצים. אם הייתה לי אפשרות שוב, לא הייתי בוחרת לגור פה. זה אומנם מקום יפה, מהמם, יש חברה טובה, אבל המיקום בעוכרנו. השקט הזה זמני, צריכה להיות התפתחות לאיזה כיוון. זה לא יכול להימשך לעד״.
במושב אנחנו פוגשים את גברי מנשה, שרחוק מלהתמסר לשקט המטעה. ״העולם התבסס על התקווה שהיטלר ייעצר בצ׳כוסלובקיה״, אומר מנשה. ״אין לי יותר תקוות. הרי יודעים מה קרה ב-1 בספטמבר 1939. אנשים לא לומדים מההיסטוריה וזה משגע אותי. בצד השני של הגבול מתאמנים כמו מטורפים עד לרמת הגדוד. אימוני יום, לילה. אנחנו שומעים את הירי״.
אז איך אתה מתכונן?
״אני הולך לישון עם מגנום 357 וקם עם מגנום 357. אני תולה כביסה מתוך המרתף, ואז יש לי יתרון כי העיניים וקנה האקדח בגובה הקרקע. אני מוכן. אולי חלק מיושבי הבועה יכולים להרשות לעצמם לא להיות מוכנים״.
"אולי חלק מיושבי הבועה יכולים להרשות לעצמם לא להיות מוכנים, אבל אני מוכן". גברי מנשה
בקיבוצים מספרים שיש משפחות שביקשו לעזוב בגלל המצב הביטחוני המעורער, אבל לעומתן יש גם משפחות שנמצאות ברשימת ההמתנה ומבקשות להצטרף. ״רק לפני שבועיים שתי משפחות הודיעו שהן עוזבות, וזה סימן ההיכר הכי בולט״, מספר לנו מושיק כהן, בן 69, חבר קיבוץ נחל עוז. ״מה שהכי כואב שהן לא מתרחקות למרכז, אלא חמישה-שישה קילומטרים, בגלל הפחד ממנהרות ופצמ״רים. אני לא אעזוב. יש לי בת זוג צעירה ותינוקת חדשה, וכן, היא חוששת, רוצה לעבור. אני לא מנסה לשכנע. מה שאולי מעודד אותה הוא שיש גם משפחות אחרות שמנסות להיקלט״.
כהן הצביע בבחירות האחרונות למפלגת העבודה, אבל לו ברור מה צריך לעשות. ״לצערי, צריך לחרבן על העולם ולהשתין עליו ואז להכות בהם מכה נחרצת״, הוא אומר. ״להיכנס ולהוציא את הניה משם, כי עוד צוק איתן או עוד עמוד ענן - זה לא מדגדג להם. רק אתמול קראתי שהוציאו להורג 400 איש בפקיסטן, ומי מדבר על זה בכלל? הרי לא יהיה הסדר. בשום אופן. צריך להכות בהם ללא רחמנות״.
כהן אומר שבנחל עוז כבר היו מצביעי ליכוד וישראל ביתנו בבחירות האחרונות, והחתך הלוחמני הולך וגדל, אבל דווקא משה עציון, אביו של זאב המנוח, חושב אחרת. ״היה פה בחור מעזה שעבד הרבה שנים בבניין וכשנסגרו הגבולות הפסיק להגיע״, מספר עציון הוותיק מקיבוץ נירים. ״נודע לנו שהוא צריך לעבור ניתוח כליות בקהיר, ואין לו כסף. תלו פתק בחדר האוכל ׳מי תורם לסאלם', וכל הקיבוץ התגייס. אז אתה לא שונא ערבים. אין לי רצון לנקמה, היא לא בוערת בי. אני גם לא שמאלני, אני ריאלי״.
עציון, איש מבוגר, ראה הכל, וחווה טרגדיה איומה, אבל העיניים שלו עדיין צוחקות, ויש בהן משהו אופטימי. ״שלום אפשר לעשות כאן לתקופות קצרות ולא ארוכות״, הוא משוכנע. ״התקופה הכי טובה הייתה אחרי מלחמת ששת הימים. הסתובבנו ברפיח, בעזה. עבדו פה ערבים בלי סוף. ראית שהם בני אדם כמוני וכמוך והבנת שאי אפשר על עזה. אני מדבר מהיגיון, כי אי אפשר לחסל מיליון וחצי בני אדם. אפשר היה להגיע לשלום בצ׳יק, אבל מי שפוגע בסיכוי אלה המנהיגים. הם פוחדים. לא יהיה במה להתעסק, לכן הם שומרים שלא יהיה״.
צילומים: אריאל בשור